צדיקים, מלאכתם עשית בידי אחרים

חזרתי מרומא, ואני עדיין מעכל את כל מה שקרה שם. בינתיים, הפוגה פרנואידית קלה:

לפני כמה חודשים פירסמתי כאן את הפוסט "Fuck this, We're Going Amish".

חלק מהאנשים שקראו את הפוסט לא הבינו מה אני רוצה, מה החזון שממנו אני מפחד – ההפיכה של כל רגע בחיים שלי לאפיק פרסום.

אז תודה רבה לפרופסור ג'סי של, מאוניברסיטת קרנגי מלון, שפרט את התחושות שלי לחזון מדוקדק להפליא ומפחיד מאוד, למרות הנסיון העלוב לכסות אותו בעלה תאנה מוסרי בדקה האחרונה של ההרצאה. זה מתחיל להיות מפחיד בערך בדקה העשרים.

ימי הרדיו

מישהי שאלה אותי לא מזמן מה אני עושה לכבוד וולנטיין. זעתי באי נוחות מסויית, ואמרתי לה שקצת קשה לי עם וולנטיין. "מה, בגלל שזה חג נוצרי?" היא שאלה. היא לא ידעה בדיוק עם מי יש לה עסק. הסברתי לה שזה ממש לא העניין הנוצרי, אלא יותר עניין התזמון. תקראו לי מוזר, אבל נראה לי ברור שאם אני חושב שהרעיון של לתת למישהו אחר לקבוע לך את לו"ז הטלוויזיה הוא מטופש, אז הרעיון של לתת למישהו להכתיב לך מתי להרגיש רומנטי הוא מטופש עוד יותר. תגובתה לנאום זה היתה להנהן בהסכמה, ולהתרחק בלי ליצור קשר עין מאיים.

כזה, רק עם תוכניות טלוויזיה במקום חתולים

עד לפני חצי שנה לא היתה לי טלוויזיה בבית, וגם עכשיו, כשיש, היא מחוברת רק ל-DVD. אני רואה סדרות וסרטים אמריקאים, אותם אני מוריד מהאינטרנט, המופיעים על מפתן ביתי באופן קסום ובלתי מוסבר, מסודרים בסלסלת קש חוקית לחלוטין. אני רואה אותם  מתי שאני מחליט, לא מתי שהטלוויזיה מחליטה. כתוצאה מכך, רוב הצפייה שלי בטלוויזיה מתבצעת במחשב.

צפיה דרך המחשב זה בעצם הגן עדן של אנשים עם הפרעות קשב וריכוז. כי אפשר לראות את הסדרה, ובמקביל לעשות עוד חמישים דברים באינטרנט. ויום אחד נפל לי האסימון: אני לא חייב לראות את הסדרה. כל עוד היא מתנגנת ברקע ואני יכול לשמוע אותה, זה מספיק לי לחלוטין. רוב הזמן אין לי צורך בתמונה הזזה.

Beware evil-doers, wherever you are!

סרטים, שליאת אוהבת מאוד, אנחנו רואים ביחד, ובטלוויזיה. רואים ביחד זה קצת ייפוי של המציאות.אנחנו מתחילים לראות ביחד, ואז אחרי רבע שעה אני נרדם, מתנצל, והולך למיטה. אני חושב מתוך ה-90 סרטים שראינו יחדיו בבית, נרדמתי ב-85. לראות סרט דורש גוש גדול של קשב ממוקד.

יכול להית שאנשים עם הפרעות קשב וריכוז צורכים מדיה בצורה אחרת. לא יכול להיות – בטוח. אז אולי השלב הבא זה שייצרו תוכניות שמביאות בחשבון שחלק מהדמוגרפיה שלהם זה אנשים עם הפרעות קשב וריכוז. איך זה יראה? זה יהיה קצר יחסית – כי סרטים זה ארוך, ואולי לא חייבים שיהיה בזה תמונה, כי גם ככה אנחנו גולשים במקביל. בקיצור, עברנו מעגל שלם: יש סיכוי שהדבר הבא בתחום הבידור לדור ה-ADD הוא תסכיתי רדיו.

The input is the message

פרופסור גבריאל וימן, מהחוג לתקשורת באוניבריסטת חיפה, נשאל, יחד עם שאר סגל החוג, עם מי היה רוצה לשתות קפה. התשובה שלו לא היתה מפתיעה, בהתחשב במקצועו (מרשל מקלוהן), אבל מה שהיה מקסים היה הפירוט: "הייתי גם מספר לו איך נסעתי לטורונטו, כסטודנט צעיר ותפרן כדי לשמוע הרצאה שלו. לא אני ולא אחד בקהל הבין הרבה מדבריו הדי מבולבלים אבל היה מעניין והוא היה מוקף, כגורו אקדמי, באלפי חסידים שוטים ונלהבים.".

באם חסידיו של מקלוהן היו או הינם שוטים, אני חושב שאין דוגמאו תטובות יותר לאיך "המדיום הוא המסר" מטוויטר, הפיד של פייסבוק והודעות SMS. אנשים מדברים על המהפכה הגדולה שבהפיכת כל פיפס בחייו של אדם לתוכן, שמשודר לכל העולם. העניין הוא, שהמהפכה הגדולה באמת, אבל באמת, עוד בדרך. מהפכת האינפוט.

אבן הרוזטה - כתיבה ללא רווחים

פול סנגר, היסטוריון של קריאה, טוען,  בסדרה של מאמרים ובספרו "The Origins of Silent Reading", שכשבעולם העתיק (המערבי, כמובן), אנשים קראו, הם עשו זאת בעל פה – באם בקול רם ובאופן ציבורי, או במלמול באופן פרטי. מתישהו בימי הביניים הדבר הזה השתנה. סנגר טוען שהשינוי הזה הגיע בעקבות שינוי הצורה בה טקסטים נכתבו, נכתבו פיזית.

בעולם העתיק, הטקסטים נכתבובלירווחביןהמילים. לטענת סנגר, השינוי בצורת הקריאה הגיע בעקבות התוספת של הרווח. הרווח מופיע לראשונה בטקסטים   באירלנד במאה השביעית, והמגמה נודדת ליבשת במאות שאחרי זה. הוספת הרווח שינתה משהו באופן הפיזי שבו אנשים קולטים ומעבדים את המידע, והובילה לקריאה דמומה. הקריאה "בלב" שינתה לחלוטין את עצם המושג "קריאה".  מדובר על סוג המהפכות הכל כך גדול, שאנחנו כבר לא מרגישים בהם, אך הן משפיעות עלינו בכל יום, למעשה – ממש ברגע זה, כשאתם קוראים את הטקסט הזה.

סטיב ג'ובס טוען שהאייפד הוא ה"דבר המהפכני ביותר שאי פעם עבדתי עליו", אבל אם הוספה של רווח בין אותיות על נייר יכולה לשנות צורת קריאה שונה, מה יקרה כשמישהו סוף סוף יעשה את הקפיצת מדרגה המתבקשת באיך שאנחנו הופכים את המחשבות שלנו לייצוגים גרפיים? המעבר מכתיבה בעפרון, לעט, לעט נובע, לעט כדורי, היתה הדרגתית. בחלק מהמקומות הרצף הזה קיים עד היום, נתיב חניכה כתיבתי. בבית הספר באנגליה בו למדתי היה ב-Desk מקום לכסת דיו, ואני זוכר את הפעם הראשונה (אך לא האחרונה, ע"ע ADD ואיבוד עטים) שהוכרזתי כילד גדול, והלכנו ל-W.H Smith לקנות לי עט נובע אמיתי, כדי שאוכל אחר כך לשכוח את הרפילים שלו במכנסיים שלי ולהרוס מכונות כביסה שלמות.

הקפיצה מעולם העטים והעפרונות לעולם ההקלדה והמסך –  על המהירות שלו, הסטנדטיזציה שלו, היכולת לנוע קדימה ואחורה ולשנות טקסט, הוא עצום, והוליד  צורות תקשורת-מבוססות טקסט שפשוט לא היו קיימות בעולם של כתב היד.

כשסיטב ג'ובס הציג את האייפון בפעם הראשונה, עם ממשק המולטי-טאצ' שלו, לרוב העולם נשמטה הלסת, ובמידה מסויימת של צדק. אבל בתכל'ס, מה שהיה באייפון, ויש באייפד, היה עכבר משוכלל. בכל הנוגע לאינפוט של טקסט, האייפון הציע לנו את מקלדת ה-QWERTY הישנה והטובה, רק על מסך מגע.

בינתיים אין בשורה גדולה בתחום האינפוט. אני לא יודע מה תהיה הקפיצה שתעשה את המהפכה. אני יודע להגיד שזה כנראה לא יהיה כתב יד, וגם לא דיבור. אפילו אם יציעו לי היום ממשק זיהוי דיבור מושלם, אני בספק אם הייתי מכתיב את הרשומה הזאת בקולי. סוג הקשר שיש לך עם טקסט שיש בהכתבה הוא פשוט משהו אחר מכתיבה שלו.

הגענו לשלב שבו הגודל של המקלדת הוא זה שמעכב את מזעור המחשבים. האנרגטיקה פחות בעייתית, הפלט פחות בעייתי (אפשר להקרין, באם על מסך ובאם ישר לעין). המקלדת, האינפוט. זה הבעיה. מתישהו, מישהו יפצח את זה. זה לא יהיה פשוט, יהיו מלחמות פורמטים ושיטות, אבל בשלב מסויים נמצא דרך (ישירות מהמחשבות? זיהוי תנועת אצבעות?) לקפוץ מדרגה באיך אנחנו כותבים. ויש לי הרגשה שהפול סנגרים של העתיד, עשויים לכתוב על הרגע הזה.

לילה ראשון בלי אמא

בגיל 21, כמה חודשים אחרי שהשתחררתי, החלטתי לעשות את צעד מרדני, ולעבור לדירה לבד. כל כך מרדני היה הצעד הזה, שעברתי כל הדרך מכפר סבא, לרעננה. אני וג'יימס דין אחים, חברים שלי. למרות המרדנות הבורגנית שלי, עניין ה"לילה ראשון בלי אמא" הורגש הייטב. זה לא שלא ידעתי איך להתנהל בלי אמא – ידעתי לבשל, ידעתי לשטוף כלים, וידעתי שאם מביאים לאמא את הכביסה ביום שישי, יש סיכוי לקבל אותה נקייה ביום ראשון. מה שלא ידעתי, זה כל הדברים הקטנים. איך מתמודדים עם הארנונה, עם וועד הבית, או עם תשתיות בעיתיות. אני זוכר עסקה מפוקפקת מאוד שעשיתי על ארון בגדים. שילמתי את כל הסכום מראש, והארון המדובר כנראה נבנה מעץ ברזל שיובא לארץ בקאנו שנחתר בידי בן ראש שבט, המסאי, שמפחד ממים, כי אין לי שום דרך אחרת להסביר למה לקח שישה חודשים לבנות אותו. מה שכן היה מעניין היתה דרך ההתמודדות שלי – פשוט חיינו במעין קן כביסה שכזה, חמים ונעים. בקיצור – הדרך לעצמאות רצופה בחוויות לימודיות. העל הדרך אתה גם מבין כמה בעצם דאגו לך אצל אמא.

המעבר מבלוגלי לבלוג עצמאי מזכירה קצת את המעבר שעשיתי בגיל 21. נשארתי באותה שכונה, הכל נראה פחות או יותר אותו דבר (למרות הפיתוי שבלהחליף המון תבניות כל יום, רק כי אפשר), פשוט שום דבר לא עובד. טוב, שום דבר זו הגזמה. רן יניב הרטשטיין עשה עבודה טובה מאוד ביצירת המדריך התקנה שלו ל-WP. אם אני מסוגל, אז כל מי שיש לו בקיאות מינימלית במחשבים מסוגל להתקין וורדפרס. כל הסיפור הזה מעורר תהיה: למה מישהו עדיין משלם כסף למעצבי אתרים? כל כך קל היום להרים אתר מרשים, מעוצב יפה באמצעות וורדפרס. גם הדיוט, בהנחה שהוא יודע לעקוב אחר הוראות, יכול להתקין WP ולעצב אותו כרצונו בכמה שעות. האם מישהו בכלל עדיין משלם למעצבי אתרים?

הבעיה מתחילה בכל מני פיצ'פופצ'ים קטנים שכאלה – עורך הטקסט שלא עובד כמו שהתרגלת, קטעי הווידאו שפתאום הפסיקו לעבוד, הכביסה שלא מכבסת את עצמה. לילה ראשון בלי אמא. היה צריך לקרות מתישהו.


דירה להשכיר

בחופש הגדול שבין י"א לי"ב, קפצתי לבית הספר שלי לבדוק איזה משהו, ושם פגשתי ידידה לכיתה. בדרך חזרה, הסעתי אותה על האופניים שלי. היא בחרה, דווקא בשיא הירידה המטורפת, לשרבב את כף רגלה אל תוך הגלגל הקדמי שלי. שנינו עפנו כמה מטרים טובים באוויר. אני בלמתי הייטב. היא חטפה זעזוע מוח.  אני זוכר איך, תוך כדי שפיניתי אותה לבית חולים, ליוויתי אותה באשפוז, ויצרתי קשר עם ההורים שלה, חשבתי לעצמי "המממ.. זו חוויה שכל אחד צריך לחוות מתישהו – לאשפז מישהו בבית חולים. מעניין שאני חווה אותה בגיל 16".

במסגרת "חוויות שכל אחד צריך לעבור", ובנסיבות משמחות, אני עוזב את דירתי, שבה גרתי בשבע שנים האחרונות. יצא לי דווקא לעבור דירה, כמה פעמים בחיי. אך מעולם לא יצא לי להשכיר את דירתי לאחרים. בכלל, מאחר וגרתי באותה דירה בשבע שנים האחרונות, כל טירוף דירות להשכרה שנפל על העיר הזאת באותה תקופה דילג מעלי.

התפיסה של ממשלות ישראל לגבי איך המדינה צריכה להראות נוגדת לא רק את התפיסות הרווחות בעולם תכנון הערים, אלא גם את המציאות. בכל העולם הבינו שהקונספט הזה של פיזור אכלוסיה לא עובד, ושעדיף שנצטופף בערים, ונשאיר את הטבע טבעי, במקום למלא אותו בשבבי ישובים כפריים. נכון, יש אנשים שיש להם את פנטזיית הבית בגליל, אבל הנדידה לתל אביב והמרכז מראה שחלק לא מבוטל מיושבי הפריפריה, היו מעדיפים להיות במרכז. כל זה לא מעניין את המתכננים הציונים, שמכבסים בקושי את "יהוד הגליל" ב"להפריח את השממה". מבחינתם צריך להגדיל את הפריפריה. זה נשמע טוב. יש בזה איזה וויב סוציאליסטי וחברתי שכזה. ובינתיים, אין דירות בתל אביב.

תמיד שמעתי סיפורי זוועה-על-גבול-המצחיק, לגבי מצב הדירות להשכרה בתל אביב, לגבי הלחץ שיש בשוק. אבל בדיוק כמו לאשפז מישהו – עד שלא חווים את זה, לא מבינים. במקרה שלי, עשיתי את הטעות של גם לפרסם מודעה, וגם לשלוח מייל לכמה עשרות מחברי הקרובים ביותר.

אני חייב להודות שבערב הראשון (והאחרון) שבו הראתי את הדירה, הייתי לחוץ להפליא. הרגשתי כמו תלמיד שניגש לבחינה שהוא לא מוכן אליה. הדירה שלי עוצבה לטעמי, ואני הייתי אחראי על התחזוקה שלה. הרגשתי כאילו אני עומד בבחינה, לא הדירה. תמיד יש לי את התחושה הזאת, שבמקביל ליכולת שלי לעשות דברים יוצאי דופן, יש לי בליינד ספוטים מטורפים בדברים שכל אחד אמור לדעת לעשות. לקדוח, לפתוח סתימות, לתחזק את הבית. הרגשתי כאילו זה המעמד שבו כולם יכנסו, ויצביעו על כל פינה שדורשת תחזוקה בביתי, יעיפו בי מבט ביקורתי, ויצקצקו בלשונם.

זה לא קרה.

עוד באותו ערב כבר היתה לי רשימת המתנה של כחמישה אנשים.  עד כה, שלושה ימים אחרי, פנו אלי כ-150 איש. את המודעה הסרתי פחות מ-24 שעות אחרי שפורסמה. המייל, להערכתי, ימשיך להסתובב באינטרנט לנצח.

נכון – הדירה שלי מגניבה, אפילו צילמו בה קליפ. אבל זה לא קשור אליה. ההיסטריה סביב דירה להשכיר היא בלתי נתפסת, והמקור שלה הוא המחסור המטורף של דירות רלוונטיות בתל אביב. עכשיו, כל מגדל יוקרה שמלא בדירות ענקיות שאף אחד לא קונה מכעיס אותי משמעותית יותר.