Fuck this, we’re going Amish

חזרתי זה עתה מכנס סלקום למדיה.

מצד אחד, כפי שאומר השיר ההוא של עמיחי, זה תמיד כך היה, זו דרך תבל. המצגות שבכנס, עם מעט יותר גרפיקה ועם הרבה יותר שימוש במילה אייפון, היו דומות להפליא למצגות מכנסים שבהם הייתי לפני עשור. כולל ההסבר על איך אפריקה ומדינות מתפתחות הן השוק האמיתי לאינטרנט סלולארי. על איך זה אוטוטו קורה.

מצד שני, היתה תחושה שהפעם הם רציניים. לתחושה הזאת קוראים פארנויה. פאריס יעקוב הוא ה-Chief Technological Strategist במקאן-אריקסון העולמית, חברת הפרסום הגדולה בעולם. ההרצאה שלו היתה אולי הכי מעניינת ורלוונטית, ומסוכנת בכנס. פאריס הוא סוג של קלישאת האנשים-המגניבים-שעובדים-במשרד-פרסום, מתוחה לגבולות שלה. כולל הראסטות. הוא טען שהוא ביקר ב-2010 והביא לנו משם ווידאו קליפ שנראה מאוד דומה ל-2009. המסקנה האולטימטיבית מהכנס, זה שגבולות המציאות מטשטשים. אם פעם כל דבר היה ארוז יפה והיה לו מקום – תוכניות בטלוויזיה, וחדשות בעיתונים, וכו’, אז היום הכל מעורבב בהכל. אין לאן לברוח. הכל מתערבב עם הכל, הכל הוא מדיה, וכמו גבינה ועובש, איפה שיש מדיה, יש פרסומות. אין כזה דבר יותר משהו שאין בו כסף. אין. נגמר. אין כזה דבר יותר מוזיקה, אין כזה דבר יותר כתיבה, אין כזה דבר יותר חברים או חברות. הכל מדיה. כמו המכונה ההיא של כריסטופר לויד ב”בחזרה לעתיד 2”, שלא משנה מה מכניסים אליה, היא תהפוך אותו לדלק בשביל הדלוריאן. הכל בסופו של דבר הוא הזדמנות לפרסם, לשווק, למכור.

אני צריך לעכל את זה. אני לא בטוח שאני יודע איך. אפשרות אחת  היא להצטרף לאמיש, או למשהו דמוי אמיש, וכן, אני יודע שגם להם כבר יש ערוץ ביוטיוב.. האפשרות השנייה  is to go Erez Tal. אי אפשר לנצח אותם, אז בוא נצטרף, נוביל את המהפכה. מה שכן, אם בוחרים באופציה הזאת, אסור לשכוח שכשרוקדים עם השטן, לא מפסיקים לפני שהמוזיקה נגמרת, והוא קובע מתי זה קורה.

אני איש טכנולוגיה. נהייתי כזה ישר אחרי שגמרתי להיות ילד טכנולוגיה. אני לא יודע לשתול לפת. דברים טכנולוגים מגניבים אותי. מצד שני, אני לא יודע אם אני מוכן לשלם את המחיר. זה לא שלעשות כסף זה דבר רע, זה לא שהאנשים שדיברו בכנס אוכלים תינוקות או סוגדים בסתר לקת’ולו. אני פשוט מרגיש כאילו אני חנוק, שבעולם החדש, המופלא, שהוצג לפני היום אין לי את האופציה לא לשחק.

14 מחשבות על “Fuck this, we’re going Amish

  1. ג'וני הגיב:

    תסביר. מה. כן. רע. פעם אחת. בבקשה. אתה מניח שכל כך ברור לקוראים שלך מה רע בלעשות כסף שלא צריך להסביר, אבל גם אני בין קוראיך ואני נולדתי עם גנים מקולקלים. בכל סוגי המדיה יש אפשרות לעשות כסף מפרסום. אנשי הפרסום שדיברו בכנס לא אוכלים תינוקות או סוגדים לקתהולו. ועם זאת המציאות שהם הציגו, שבה הכל מסחרי גורמת לך להרגיש חנוק. עד כאן מילותיך. עכשיו תסביר: מה רע במציאות החדשה ובמה היא שונה מהמציאות שאתה רגיל אליה?

  2. אבל זה לא הטכנולוגיה. זה העולם. זה השיטה הקפיטליסטית המחורבנת הזו. הטכנולוגיה עושה את זה קל יותר, אבל השיטה היא זו שמורידה אותנו לזנות.

    ולג'וני, הבעיה היא לא האפשרות לעשות כסף. הבעיה היא שהכל נמדד רק בתור האפשרות לעשות כסף. המדד לכל דבר הופך להיות כלכלי (רייטינג, צמיחה, הכנסות, גידול, וכל שאר המונחים שמצמידים לזה). העולם נהיה כלכלי. אין דבר מחוץ לכלכלי. ועל זה מתלבש הפרסום-שיווק-מיתוג-מכירה. ואנחנו הולכים ומתרחקים מהעולם ומעצמנו, שוחים במים דביקים ועכורים של סוחרי מכוניות משומשות מלוקקים ושקרנים שהשתלטו על העולם. זה מסריח כמו גוויה מהלכת אבל כולם הפכו לתתרנים.

  3. אני מבינה את התחושה, אבל בכנות, היא מזכירה לי יותר מדי שיחות עם אמא שלי כשאני מספרת לה על עבודתי באינטרנט, או כשהיא נכנסת לפייסבוק.
    בעיני העולם לא השתנה, ולא לשחק מעולם לא היתה אופציה אמיתית- כי גם בבחירה להסתגר יש מחירים ותמורות. אתה עדיין יכול להתעלם, לשחק אותה חוואי עם ערוגות תות (ולא בפארמוויל), אבל המחיר יהיה להיות חלש יותר, פגיע יותר. הם יגיעו אליך בדרך זו או אחרת, השאלה היא אם תהיה מודע ומוכן, ואם תפיק מכך רווחים- או שלא.
    having said that, אנשי פרסום הם רק אנשי פרסום. היכולת שלהם להקצין רעיון, לשייף ולמכור אותו בצורתו המוגזמת, האובר-גנרית, היא מה שמשלמים להם עליו, ומשלמים ממש טוב. אז לא הייתי ממהרת להילחץ.

  4. Kedorlaomer הגיב:

    ג'וני: מה שמרגוליס אמר, אבל בנוסף: אין לי בעיה עם משחק ה"לעשות כסף". אני פשוט רוצה שתהיה לי האפשרות, גם אם לעולם לא אנצל אותה, של לבחור לא לשחק, גם אם במקום מאוד מצומצם בחיי.

    טרישי: איבדת אותי בכמה נקודות. הראשונה על ההתחלה, עם אמא שלך. מאחר ומכשירי ההאזנה ששתלנו אצלך כבר לא עובדים, תוכלי לפרט יותר? השניה – למה להפוך לחקלאי עם ערוגות תות יהפוך אותי ליותר חלש ופגיע? אני יכול לחשוב על הרבה תיאורים, אבל מנסה להבין למה את מתכוונת ב"חלש" ו"פגיע".

  5. kw הגיב:

    אגיד לך מה אתה צריך, ידידי; עקרונות. רק היום, עד חמישה תשלומים בלי ריבית. ריבותי ורבותי, רק היום…
    הבט באנשי הקוד הבטוח: עומדים שכם אל שכם, משתמשים בתוצרי התעשייה עצמה כנגד הבורגנות!
    האידיאליזם, ידידי היקר, הוא מפלטך; קפוץ נא אל לועו.

  6. לא הבנתי מה הכוונה ב"לא לשחק". (אילוזיה לנושאי המגבעת?)

    אולי תתנחם בזה שמכל תיאוריות הזנב הרחב/הארוך/השמן לא יצא מספיק בשר בשביל למשוך פרסום צואתי-המוני למחוזות היותר אזוטריים של התוכן. ההיפך, אם תשים לב דווקא בשמורות כאלו יש פרסום/שיווק שדווקא מתאים את עצמו יותר לצרכנים ולא להיפך. יש פה נצחון (קטן) בקרב.

    @מרגוליס: אפשר לא להסכים לגישה הכלכלית לכשעצמה, אבל לא הייתי מזהה אותה אוטומאטית עם תפיסת העולם הרקובה של עולם הפרסום. אפשר לחשוב על הכל ככלכלי בלי לנוון הכל למאחזי שווא של קשקושי מיתוג, מסעות פרסום (לא בהכרח אפקטיביים) והשפרצות קריאטיב על נושא טמפונים.

  7. לדעתי השנה האחרונה החזירה אנשים למציאות, ומי שפיספס את ההזדמנות (כל משבר הוא הזדמנות ובלה בלה) להפסיק לשחק הפסיד. המוטו שאני אימצתי: לא לקנות שומדבר שכל מטרתו היא להרשים אנשים אחרים. זו הדרך שלי לחיות בשלום עם כסף.

  8. יעל הגיב:

    ולי זאת בהחלט נשמעת חוויה מצמררת ובלתי נעימה.

    אני גם חושבת שיש ספקטרום רחב למדי בין שתילת לפת לחיי צרכנות שתלויים בטכנולוגיה. למשל פשטות מרצון. בתוך העיר וכמעט בלי קניות. כשאני מגדירה לעצמי מה אני צריכה, ולא איזה משרד פרסום חלקלק.

    אני גם חולקת על הטענה שמי שלא "טכנולוגי" הוא פגיע וחלש. כביכול אלו שאינם חברים בפייסבוק ומצוידים במכשור "מתקדם" הם גם בורים, לא מודעים לכוחות שפועלים עליהם, חסרי אונים.

    ואני חושבת שההיפך הוא הנכון. מי שמוצף במסרים האינסופיים בעולם של פייסבוק לא יכול להיות מודע למציאות בעולם שמחוץ לרשת. במרווח הגדול שבין ייצוג למציאות, מי שמוקף בייצוגים יכול לראות פחות טוב את הדברים כהווייתם (כמה לא פוסט-מודרני מצדי). מי שעוסק בתקשורת בינאישית יכול להגיע ליותר מידע אנושי ממי שחשוף להמון תקשורת המונים.

    וגם – הרי החברה ה"טכנולוגית" היא חברה תלותית מאין כמוה. אם החקלאי תלוי במזג האוויר ובכמה חרקים, הרי שמי ש"עובד באינטרנט" תלוי באינספור גורמים. כאשר רשת החשמל תקרוס, החקלאי ימשיך לעבוד כאילו כלום. והאנשים ה"חזקים"? הם יחפשו לעצמם משהו מוחשי לעשות.

    כמובן – יש יתרונות לטכנולוגיה. אבל האם בקדחת השכלול זוכרים את המחיר? תמהני.

    Slow-life.
    Just Do It!

  9. ובכן, כשדיברתי על אמא לי, דיברתי על פרנויה. אתה נלחצת מכך שהפרסומות והמסרים המרושעים שהן מעבירות לנו נמצאים ויימצאו בכל מקום, הפרנויה שלה בסיסית יותר- מעצם העובדה שמישהו יכול להגיע אליה בכל מקום- בין אם אלה פרסומאים או סתם אנשים אחרים. היא מבוהלת מכך שהמידע חשוף כל כך ונגיש כל כך , כל מידע, אבל בפרט מידע אישי שאנשים מעלים לעיני הציבור מרצונם- טוויטים, תמונות, סטטוסים מפגרים וכו'. קל לפטור זאת כפחד קלאסי של "עולם ישן" מפני "עולם חדש", אך במקרה הזה הייתי אומרת שזה קשור גם במבנה האישיות שלה- פולניה, קונטרול פריקית, רגשנית ורגישה.

    חלש ופגיע הוא בעיני מי שלרשותו עומדים אותם האמצעים כמו לרשות אויביו (או מי שמסכנים את חירותו), אך הוא בוחר שלא לעשות בהם שימוש. במילים פשוטות יותר, אם אתה הולך לכנס סלקומדיה ומקשיב למה-שמו פורש את תוכנית האב שלו להשתלט על העולם וכולי, אתה יודע למה לצפות. אתה יודע שיהיו יותר פרסומות בכל מקום (סליחה על ההפשטות כל הזמן), אתה זהיר יותר, אתה כותב על זה להזכיר לעצמך ולאחרים.
    אם אתה חוואי שעודר לו תות כל היום אתה א. חלש= כי בחרת לוותר על העוצמות והידע שרכשת כאיש טכנולוגיה, ולעשות משהו שאתה טירון בו ב.= פגיע, כי לא הלכת לסלקומדיה, לא ידעת שעומדים להשתלט על העולם, אבל מחשב בבית גם אתה תרצה, ואותם הרשעים יגיעו בסוף גם אליך. ההבדל הוא בכך שלא תדע לזהות אותם, וכשהם, בפרסומותיהם, יורו לך למכור את חוות התות ולעבור לפרבר צרכני אפור ליד מרכז קניות- יש יותר סיכוי שתעשה זאת.

    זוהי רק דרכי שלי לראות את הדברים. סיכומה: אל תוותר על כלום, זה לא יהפוך אותך מוגן יותר. אנו חיים בזמנים בהם אין צורת חיים מוגנת.

  10. אני בדיוק קוראת עכשיו ספר שנקרא "אין מחיר לחופש". קניתי אותו כי למחבר יש ספר קודם בשם "אלוף בטלות". איזה שם ענק, נכון? אפילו שזה תרגום…
    בקיצור, הוא מדבר שם בדיוק על זה, על החופש שהולך ונגזל מאיתנו על ידי ממשלות ותאגידים, חופש שאנחנו מוותרים עליו מרצון מדי יום תוך כניעה לפיתויי הפרסומות והפחדות התעמולה.
    בתאכלעס, זו תמיד הבחירה שלנו. הטכנולוגיה שמאפשרת לפרסומות להגיע אלינו גם מאפשרת לנו לחסום לפחות חלק ניכר מהן.
    עם זאת, העיקר הוא הmind frame. הפרסומות חונקות אותנו כי אנחנו מקבלים את המסר הסמוי שלהן: שאנחנו צריכים להחליף מכונית/מחשב פעם בשנה בשביל להיות מאושרים, שאנחנו צריכים להיראות כמו השיבוטים המהונדסים והמשופצרים שמופיעים בהן כדי להיות שמחים, שאנחנו צריכים להיות עשירים בשביל להיות בעלי ערך. אבל אנחנו לא חייבים לקבל את ההנחות האלה. לא חסר מערכות ערכים אחרות מסביבנו. אם נקבל אותן נוכל להתעלם מהפרסומות, להשתעשע מהן או להעריך את המאמץ המקצועי שהושקע בהן, ורק לא להיחנק מהן…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s