שמוקים ואור שמש

החל מיולי 2001 ועד לפני שנה בערך, הייתי פעיל מאוד במערכת הפורומים של תפוז. התחלתי בפורום אודיו וקולנוע ביתי, שהיה אחד מהמדרדרים הגדולים שלי לאודיופיליה, והמשכתי בפורום אומנויות לחימה, שבסופו של דבר גם הייתי ממנהליו. לאורך כל התקופה הזאת, היה לי יוזר אחד: גוטמן האפור. כינוי וותיק שלי. בצבא עדיין מדי פעם אנשים קוראים לי "גוטמן האפור" (בניגוד לסתם "גוטמן", שהוא שמי המלא והרשמי בצבא). פורומים אינטרנטים הם מרחב מרתק מבחינה חברתית. לכל פורום יש חוקים, חלקם כתובים וחלקם פחות. יש את המשתמשים המעצבנים יותר והמעצבנים פחות. וכמעט לכל פורום יכול להיות "טרול" – מישהו שנמצא בפורום רק כדי לעצבן, להרגיז. הוא לא באמת שם כדי לשכנע אותך שצריך להרוג את כל הערבים או שכבלים ב-1500 דולר למטר נשמעים יותר טוב, או שוואלה-טודו-קונג-פו-דו היא השיטה האולטימטיבית שמנצחת את כולם. אלה רק הכלים שלו. המטרה שלו היא לקבל תשומת לב, לעשות בלאגן. To be a punk.

פורום אומנויות לחימה, ספציפית, הוא גם ה-watering hole של כל קהילת אומנויות הלחימה בישראל. הקהילה הנ"ל היא כל כך רכלנית ומלאה באינטריגות פנימיות שהיית מצפה שהיא תהיה מאוכלסת בפולניות קשישות, ולא באמני לחימה קשוחים, אבל זה המצב. כולם קוראים את הפורום, החל מהמורה המתחיל ועד המסטר המסוקס. ובמיוחד קוראים אותו אלא שטוענים שהם לא. וכשאתה חלק מהקהילה הזאת, ויש לך את הפלטפורמה הזאת, הפיתוי לעשות בה שימוש אנונימי על מנת לעקוץ את היריבים, או להכנס באלה שעיצבנו אותך, הוא עצום.

עכשיו אמור להיות הקטע שבו אני מסביר איך אני הייתי בסדר, ולמעולם בכל שנותי שם בפורום לא עקצתי אף אחד, איך תמיד נשארתי נאמן לרוח הבודו, הייתי אדיב ומכובד לכולם, והעברתי זקנות את הכביש. זה, כמובן יהיה שקר מופרך. עקצתי ודקרתי, התנשאתי והוכחתי. אבל תמיד בשמי שלי. אם אתה לא מספיק גבר כדי להגיד משהו, בפומבי, שידעו שזה אתה, ולקחת אחריות על זה, אז אל תגיד אותו. אמרתי לאנשים דברים נוראים שם בפורום – איימתי בתלונות במשטרה, באישפוזים כפויים, אמרתי לאנשים בפנים שאני חושב שהם שקרנים, שהשיטה שהם מלמדים היא פיקציה שהם המציאו, ולא שיטת נינג'ה אבודה או אמנות הלחימה המקורית של בני ישראל. ותמיד בתור גוטמן האפור.

ובגלל זה, כשטרישי סיפרה לי על הרעל שהיא נאלצת להתמודד איתו, הייתי חייב לכתוב. קיצור העניינים: לטרישי (שאותה אני מכיר רק אינטרנטית) נמאס כששמוק בשם יינון משהו כתב לה בפייסבוק את השורה הלירית "רוצה זיון", ופירסמה את פרטיו בבלוג שלה. הטוקבקים לפוסט שלה ולכתבה שאיזכרה אותו בוואלה שנה אחרי, היו מלאות בארס, וזעקו חמס: "אווטינג, איך את מעיזה". אז קודם כל, לא היה שם שום אווטינג. הבחור פנה אליה בשמו המלא, וזכותה החוקית לפרסם אותו הלאה. דבר שני, הלוואי שאותו בחור היה תובע את טרישי, כפי שהטוקבקיסטים מפנטזים. על מה בדיוק? הרי היא לא המציאה שום דבר. אבל עזבו – אני לא משפטן.

לפני כמה שנים אכלתי ארוחת ערב עם אבא שלי בבית קפה ליד הבימה. המלצר היה *מאוד* הומו, ומאוד התחיל איתי. אני לא בקטע של גברים, אבל גם לא הומופוב. לא שיתפתי פעולה, אבל זה לא ממש הפריע לו: זה היה מאוד מעניין לראות איך זה להיות בצד השני. איך לזה להרגיש את הליטופים ה"מקריים" על היד, את הפלישה למרחב הפרטי, את המבט ה-"המממ, מה הייתי עושה לך אם היתה לי רבע שעה פנויה ובקבוק של רוטב טריקאי-שומשום". זה גם היה מצחיק שאבא שלי לא שם לב לכלום. זה לא הפריע לי, אבל זה בהחלט נתן לי להרגיש מה נשים מרגישות… כל רגע מהחיים שלהן בערך. זה מפסיק להיות משעשע אחרי חצי שעה, אבל אז לנשים יש עוד 219144 וחצי. רוב כותבי הטוקבקים המתלהמים שייכים למגזרים השולטים. הם לא באמת מאמינים שיש אנשים שהם לא הם, ובטח שלא הלכו אפילו רבע שעה בנעליהם.

יינון, השמוק שהציע לטרישי זיון, נכשל במבחן הציווי הקטגורי של קאנט. אם הוא היה מרגיש שמה שכתב היה בסדר, לא היתה לו בעיה לקחת אחריות על זה, ושזה יתפרסם. אבל יינון לא חשב שהוא צריך להתחשב באחרים, או לקחת אחריות על ההתבטאויות שלו. יינון היה בטוח שהאינטרנט יגן עליו, עד שהוא גילה שמה שמגרש הכי טוב את המפלצות שמתחת למיטה, זה אור שמש.

הרשע: קווים לדמותו ומגמות 1998-2010

בהמלצתה של שחר, התחלנו לראות את Sherlock. Sherlock הוא הנסיון האחרון של ה-BBC לעשות משהו מעניין אם הדמות של ארתור קונן דויל, אחרי שכולנו גמרנו לנקות את הבגדים מהקיא שהתווסף עליהם בעקבות הסרט עם רוברט דאוני ג'וניור. והצליח להם, מאוד. שרלוק מתרחשת בלונדון המודרנית, זו עם הגלגל ענק ו-SMSים. ווטסון הוא רופא צבאי שחזר מאפגניסטן, שמתעד את הקייסים (הראשון נקרא A study in pink…) בבלוג שלו. מעבר לתסריטים המבריקים, ולעובדה שההפקה לא לוקה בסנדרום ה"נראה כמו פרק של זהו-זה מ-1993" שמאפיין סדרות בריטיות, הפנינה האמיתית היא הליהוק. מרטין פרימן התמחה בתפקידים שבהם הוא משחק אדם רגיל הנקלע לסיטואציה בלתי רגילה ("מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", למשל), ומצליח לעשות ווטסון מאוד אנושי, בעל תושיה וקצת פחות אהבל ממה שיוצא בספרים. שרלוק (יש כזה שם בכלל? היה שם כזה לפני קונן-דויל?) מגולם על ידי בנדיקט קמברבאטש (ככה קוראים לו, מה לעשות), שעושה אותו פנומנלי. חייזרי במראה והתנהגות, קצת אוטיסטי, אולי הומו, אבל הכי הולמס שרק אפשר.

תוך כדי הצפיה בסדרה, התמלאתי תחושה של פלא – איזו דמות מפולאה יצר ארתור קונן דויל! כמה עוצמה יש בה, כמה היא מעניינת, אלמותית ממש! אני חושב שאחת הסיבות שלהולמס כל כך קל להלקט בליבנו היא שלמרות שהוא עצמו סוג של פריק, הוא גורם לנו להאמין שעוד יש לנו, בני האדם הרגילים, תקווה. מה שהולמס עושה, בסופו של דבר, זה לקחת מקרה מסובך ולהראות איך הוא בעצם פשוט מאוד, אם מסתכלים על הדברים הנכונים. הטקס הזה, שחוזר גם בסיפורים וגם בסדרה, שבו הולמס מסביר, צעד אחרי צעד, איך הוא הגיע למסקנות המדהימות שלו, מסתיים בדרך כלל ב"אה, כשאתה מסביר את זה ככה, זה מובן מאילו". הולמס מאפשר לנו לחשוב שיש לנו אפשרות להבין, אולי אפילו לשלוט בעולם המורכב שמסביבנו.

ואולי דווקא בגלל התכונה הזאת, קפץ לי לעיניים משהו שאפשר היה לנסחו במאמר שכותרתו: "הרשע: קווים לדמותו ומגמות 1998-2010".

תוך כדי צפיה בשרלוק, מיוחד בפרק האחרון שלו, נפל לי אסימון: הרשע של היום זה לא הרשע של פעם. העימות הקולנועי הקלאסי הוא בין רשע, שמתחיל כחזק יותר (אחרת זה לא מעניין), ובין הגיבור או הגיבורים שמתחילים חלשים יותר אך לאחר מאמצים וקשיים, מצליחים להתעמת עם הנבל, ולהחזיר את הסדר על כנו. הנוסחה הזאת נשמרת גם היום, בגדול, עם הבדל אחד קטן: הנבל של פעם היה סופי, והיום הוא אינסופי.

פעם הייתי צעיר והיה לי שיער והעולם היה מקום פשוט יותר

קחו למשל את "מת לחיות" המקורי (1988). קבוצה של באד-גייס משתלטת על גורד שחקים ענק ויפני, ורק ג'ון מקליין המסכן עומד בדרכם. הבאד-גייס נמצאים בעמדת ייתרון – הם תיכננו את המבצע מראש, יש להם יותר אנשים, יותר כלי נשק. אבל הם לא כל יכולים. קחו את ה"מת לחיות" האחרון (זה שיצא ב-2007): ה-bad guys יכולים לעשות הכל. פשוט הכל. הם יכולים לשבש את מערכת הרמזורים של וושינגטון, לשדר בכל ערוצי הטלוויזיה במדינה, למחוק לג'ון מקליין את הפנסיה ואפילו להשתלט על מטוס F35 שנשלח כנגדם. והם לא לבד. תחשבו על Prison Break, על "גיבורים" על "24" – בכולם תמיד יש אויב גדול, נחבא אל הצללים, קונספירטיבי להפליא, תמנון ענק שזרועותיו מגיעות לכל מקום. "The company". החברה יכולה להגיע אלייך לכל מקום, לפרוץ לך לבית. הכוח שלה שם תמיד, בכל מקום.

הגיבורים עדיין מנצחים. אבל הם מנצחים בכאן ועכשיו. כשיש עימות פיזי, אז הם מנצחים. הכוח שלהם הוא לוקאלי, אל מול הכוח הגלובאלי של הרעים. הכוח שלהם מוגבל באיכותו (בדרך כלל ייתרון בעימות פיזי), בעוד שלצד הרעים עומדים מגוון עצום של יכולות.

לפני כמה חודשים חשבתי לי על כמה המאבק בפשע המאורגן הוא בעייתי. איך השוטרים או השופטים לא מפחדים שבסופו של דבר מישהו פשוט יבוא אליהם הביתה ויפגע בהם או בילדיהם. ואז הבנתי. שכמו שמישהו שגדל רק על פורנו לא יבין למה הבחורות שהוא שוכב איתן לא צווחות ונאנחות מזה שהוא רק נוגע להן באף, כך גם תפיסת המציאות שלי לגבי יכולות הרשעים נבנתה אחרי הדוגמאות של נבלים בשנים האחרונות. אלה שיכולים לעשות הכל.

שוב, אני לא חושב שמדובר בקונספירציה. זה לא שישבו החברה' בוועדת המשנה של זקני ציון לענייני תסריטים ומדיה, והגיעו למסקנה שצריך לחנך את ההמונים שכדאי להם להזהר. שבניגוד לתקווה שהולמס מנסה לתת לנו, שהעולם עוד ניתן להבנה אם ננסה מספיק, המציאות היא אכזרית. שאנחנו מוקפים בעולם צללים בלתי מובן ובלתי נשלט, שאי אפשר להתגונן מפניו, שיכול באופן שרירותי להכנס לך לחייך, לעשות כל מה שהוא רוצה, ולהעלם חזרה לאופל. שאם מישהו ינסה להרים את דגל המאבק אז לא יהיה גבול למה שניתן יהיה לעולל לו, ששום מקום אינו בטוח. אני לא חושב שיש פרוטוקולים מהישיבה הזאת, אבל את מי השיח הזה משרת… מעניין..

פחד וקברט בסבליים

אתמול בלילה היה אחד הערבים המהנים, והמפחידים, שחוויתי בזמן האחרון. כבר המון זמן שאני מנסה להגיע ל-Perfectly Marvelous Cabaret, וכל פעם נגמרים כל הכרטיסים. הפעם התארגנו חודש (!) מראש, ולכן זכינו לפקוד את הסבליים להצגה השניה של הקברט. איך היה? נפלא להפליא ומפחיד להחריד. מפחיד? תיכף נגיע לזה.

צילום: עומרי יובל

The Perfectly Marvelous Cabaret

כהיסטוריון, אם הייתי צריך לשרטט את הגיניאולוגיה של הקברט, הייתי מתחיל להסתכל אחורה לשורשיו החנוניים. הנס הגיקאי הביא לכך שיש היום בישראל זרמים וכיתות שונות מעם החנונים. חלקם שוחרי במה יותר מאחרים. סצינת הרוקי (Horror, לא האיגרוף, אם כי גם כאן יש בשורות למי שמתעניין) ומשחקי התפקידים היו תחנות מעבר, חממות שגידלו אנשים שבשלב מסויים הבינו שהם אוהבים להופיע גם בדברים שהם לאוו דווקא רוקי. ה-Tipping Point היה להערכתי ב-2005, בהפקת המקור הראשונה בכנס אייקון – "איזהו הגיבור" – מעין שילוב בין הצגת חובבים, אילתור וסיפורי "Choose your own adventure". "איזהו הגיבור", וגם "המוזיקאים מברמן", שבא שנה אחריו, היו מקסימות, מושקעות מאוד, אבל ללא ספק הפקות חובבים. ולכן זה קצת מה שציפיתי לו אתמול בערב. הקברט נמצא במקום אחר לחלוטין.

כל מי שעלה אתמול על הבמה היה מוכשר ומיומן, ונתן Show שיכול להסתכל בעיניים למופעי קברט בניו-יורק ובאדינבורו. הזמרים ידעו לשיר, הרקדניות היו קוקטיות, וטל אנג'ל, מנחה הערב היה שנון, כריזמטי ושידר את הזרות הבסיסית הזאת, שקברט צריך. טרי פראצ'ט כתב פעם שמתנקשים בגידלת המתנקשים הפסיקו בשלב מסויים ללבוש שחור, כי השחור שהם לבשו היה כל כך שחור, שהוא בלט על הרקע של הלילה. הקברט לא לקח את עצמו ב-100% רצינות – הוא ידע איפה הוא נמצא (בלבאנט), מי הקהל שצופה בו (גיקים). הוא לא לבש שחור שחור מדי, ובדיוק בגלל זה הוא הצליח להעלם, כמו מתנקש טוב. וזה מה שמפחיד.

אחד ממרכיבי היסוד במתכון שנקרא "מדינת ישראל" הוא SOD – Suspension of Disbelief. השעיית הספק זה הדבר שכולנו עושים כשאנחנו הולכים לתיאטרון – אנחנו יודעים שגילה אלמגור היא לא אמא נירוטית חולת סרטן, ושמולנו ניצבים קוליסות, ולא בית אמיתי, אבל במשך ההצגה אנחנו מקבלים את התפאורה כבית ואת השחקן כדמות שהוא משחק. דורות על גבי דורות של ציונים ניסו גרסאות שונות של SOD פה בארץ. "אז מה אם אנחנו בלבאנט – אנחנו נקים פה קולטורה אירופאית אמיתית, עם תזמורת סמפונית ואדריכלות גרמנית". "ערבים? היו פה ערבים פעם? אצלי בזכרון יש רק יתושים וביצות…".

לגיקים יש חיבה למציאות אלטרנטיבית. אנחנו אוהבים מדע בדיוני ופנטזיה, אנחנו אוהבים היסטוריה אלטרנטיבית. ואני חושב שרבים ניסו, בשלב זה או אחר של חייהם, למתוח את המציאות האלטרנטיבית הזאת קצת מעבר לספר או לסרט. הכוונה היא לא לאנשים שחושבים שהם חיים בעולם פנטזיה ומסתובבים עם חרבות על הגב. אבל אם תסתכלו על מי היה הגרעין הקשה של חובבי המוזיקה והריקוד האירי בישראל בתחילת הדרך (וייתכן שגם היום, אני כבר קצת פחות קשור לסצינה), תראו שאחוז גדול מהם היה נורא רוצה לפגוש אלפים. פולקלור אירי היה הדבר הכי קרוב לפיות ואבירים ומרבדי דשא נרחבים שאפשר היה להתקין כאן, במציאות הלחה והמהבילה שלנו.

וברוב הנסיונות הללו, שמיכת ה-SOD היתה קצרה. גם בהופעות של אהוד נתן וקטיפה שחורה ו"כחול", תמיד ידעת שאתה ב"קמלוט" בשלום עליכם, וגם כששתית על הבר במולי בלומס היה לך קשה להאמין שאתה בטמפל בר בדבלין ולא בירקון פינת מנדלי. זה היה SOD של חובבים, וזה בסדר גמור.

אתמול בלילה, ה-SOD של הקברט היה כמעט מושלם. וכאן מגיע החלק המפחיד. למרות שהכרתי חלק מהאנשים על הבמה, וחלק לא קטן מהאנשים בקהל וצוות ההפקה, למשך רוב הערב איבדתי את תחושת המיקום שלי. הייתי יכול להיות בלונדון, או בניו יורק, או באדינבורו. או בויימאר. כל עוד אנחנו לא מסוגלים לאטום לחלוטין את הרעש של המציאות, הסיכוי שנגמור כמו שגמרו חברינו חובבי הקברט משנות השלושים הוא נמוך יותר. אבל ברגע שהאשליה מושלמת, ברגע שקולות הקברט מצליחים, במיומנות מופלאה, להאפיל על צרחות המדוכאים, הנחשלים, המנוצלים, הכבושים – אז זה מתחיל להיות מסוכן. כי אין דבר שעוזר למדרון חלקלק יותר מאיזה משקה חריף וריקוד עסיסי.

טקסי תמימות טובעים (ואולי גם גלגל הצלה)

לקטר על המצב זה תחביב עתיק יומין. מיטב הכותבים, מיוון העתיקה וצפונה (ואולי גם לפני), אהבו לכתוב על איך הדור הזה הוא לא כמו הדור שהיה פעם, ואיך הנוער מושחת. כל פעם מוצאים את האשמים התורנים: ברזלים, אספרסו, ג'ינס, רוקנרול.

אולי זה פשוט תורי. ואולי הפעם זה באמת. כך או כך, התחושה היא שהכל מתפורר. שהמרכז לא מחזיק. שהאנרכיה משתוללת בארץ. זה הדברים הקטנים, שלפעמים אנחנו מזהים בתור ישראליות – החוצפה, חוסר ההתחשבות, העקיפה בתורים, האלימות המילולית, המכוניות שנוסעות באמצע הלילה עם מוזיקה בקולי קולות. זה האיש שחונה את הרכב שלו באמצע הכביש כי בא לו לדבר עם מישהו אחר, המגיע לי האובססיבי, ה"למה מה יש?", הקפיטליזם החזירי, עוולות הכיבוש. יש תחושה שזה מפורר את מרקם החיים בארץ שלנו, שהגלות נראית אטרקטיבית יותר לא רק בגלל הטלוויזיה המצויינת, אלא כי שם אנשים לא מחנים את המכונית שלהם באמצע הרחוב.

למקרה הלא סביר ששר החינוך יקרא את זה אי פעם, הנה בקשתי:

מערכת החינוך צריכה ללמד דבר אחד, וללמד אותו בכל הכוח מכיתה א' ועד י"ב. זה דבר פשוט. הוא מופיע בווריאציות שונות בהמון מקומות. ואם תתעקש, אפילו בוורסיה יהודית. "אל תעשה לחבריך מה ששנוא עלייך". כל אותן רעות חולות, כל אותם עקיפות ודחיפות והתחזרות על חשבון האחר, כולן נובע מהתייבשות טוטאלית של בלוטת האמפתיה. אמפתיה פירושו היכולת לזהות את מי שעומד מולך כאדם, ואת מצבו הרגשי. זה לא אומר שאתה חייב לעשות מה שהוא רוצה או חפץ בו, אבל אתה לפחות מבין אותו. יש לי תחושה שדור שלם גדל בלי אמפתיה. האחר, כל מי שהוא אינו אני, לא קיים באמת. הוא ניצב, קוליסה.

הטריק הזה של "אל תעשה לחברך מה ששנוא עלייך" (או הציווי הקטגורי של קאנט, למרות שאני יודע שיש איזשהו, הבדל בניהם, אם כי מעולם לא עמדתי על דקותו) הוא טריק מופלא. הוא מכריח אותך להכיר ברגשות של זולתך, להסתכל על הפעולות שלך ולהבין מה נעים ולא נעים לסביבה, וכל זאת מבלי לבטל את עצמך. זו המשאלה שלי לשנה הקרובה. כי יש לי תחושה שהאלטרנטיבה… ובכן, המשורר שאל זאת טוב ממני:

"ומה זו חית-הפרא, ששעתה סוף-סוף הגיעה,
משתרכת אל בית-לחם להולד?"

בית לחם קרובה מתמיד.

מספרים (או: יו מייק מי פיל לייק א נאטשורל וומאן)

1. אחרי שיגליתי שלמרבה ההפתעה כותרות בסגנון "אני אוהב ציצים" מקפיצות את הכניסות לבלוג בצורה מטורפת, החלפתי את אובססיית ה"בוא נסתכל בסטטיסטיקות של הבלוג ונראה מי נכנס מתי מאיפה וכמה זמן הוא שהה שם", במשהו אחר. גל החום הנורא הזה מסתדר טוב עם הווידג'ט מזג אוויר שיש באובונטו. אני מקבל דיווחים עתיים, מכורסתי הממוזגת, לא רק על כמה מעלות יש בחוץ, אלא גם עד כמה כבד עומס החום, קרי כמו כמה זה מרגיש. "יו, 29 מעלות בחוץ עכשיו, אבל מרגיש כמו 34.3!". חדוות הניצול במספרים.

2. כחלק מהתחביב החדש שלי, טור האינפוגרפיקה במוסף סוף השבוע טובעים (המעולה אבל אני לא משוחד בכלל) של כלכליסט, התחלתי לנבור במספרים. נתחיל בזה שהיקף המידע שקיים בחינם הוא מפתיע, אם יודעים איך לחפש נכון. אם משתמשים, למשל, במילה "Trends", (נגיד, "Meat eating trends") תגיעו רחוק. אם סתם תנסו לשאול את השאלה שלכם (how much meat do they eat in canada), תגיעו מקסימום ל-Yahoo Answers. מה שמדהים במספרים, זה עד כמה אנחנו מאמינים להם, וכמה הם לא באמת, תמיד, אמינים.

תל"ג לנפש של מדינה – נשמע כמו נתון בסיסי, מוצק ביותר. זה יהיה מוזר לחשוב שיש כמה גרסאות לתל"ג לנפש במדינה, כמו שזה ישמע מוזר לחשוב שיש כמה גרסאות למהירות שבה עצם נופל על כדור הארץ. לגבי העצם שנופל אני לא יודע, אבל תל"ג לנפש – באיזה טעם אתה רוצה אותו? בטעם של קרן המטבע הבינ"ל, או של הבנק העולמי? או אולי של ארגון הסטטיסטיקות של האו"ם? או אולי של ה-CIA World Factbook? היית חושב שבכולם יהיה את אותו מספר, אבל לא. ההבדלים לא תמיד גדולים, ולא תמיד הם קיימים, אבל בהחלט – תל"ג לא תמיד נשאר תל"ג. פעם צחקתי שבסמינרי ניו-אייג' של רו"ח מלמדים אותם את המנטרה ש"אקסל יוצר מציאות". ובמקרה הזה – הוא כן. המספרים האלה הם הם המציאות. אנחנו מכבדים אותם בגלל שהם לא תוצאה של ניסוי בפסיכולוגיה של סטודנטים בשנה ב' ששילמו 45 שקל עבור 20 דקות מזמנן של-15 אנשים והוציאו מזה "ממצאים". אלה הנתונים שהגיעו אלינו מהמוסדות הכי מכובדים שיש. אף אחד לא יחשוב על לפקפק בהם. כשהבנקאי ירצה לאשר או לא לאשר את קו האשראי למדינה כזאת או אחרת, הוא יסתכל במספרים האלה ויאמין להם בעיניים עצומות.ומספיק שמישהו טעה בכוונה או בטעות, באקסל, והמציאות נראית אחרת.

כמו העתקים של העתקים במכונת צילום, שכל פעם משתנים טיפה אבל בצורה לא מורגשת, האם כך גם אנחנו, המספרים והמציאות? כי מחרתיים מישהו יסתכל על טור האינפוגרפיקה שלי, שמבוסס על אותם מספרים, בתור החלון למציאות.

3. הלכנו לחפש בגדים בשבילי, לחתונה, אני וליאת ר. יש לי תחושה שהיחס שקיבלתי בשתי החנויות שאליהן נכנסתי, MaleBox בבן-יהודה, ו-Maison Rouge בפרישמן, היה דומה גם אם הייתי נכנס לשם עם עגלת קניות גדולה מלאה בסחבות ובקבוקים למחזור. תבינו,   אני איך נאמר זאת, לא רזה. אני לא מתאבק סומו – סתם גבר דובי. מידת המכנסיים שלי נעה בין המידות 48 ל-50. "אין לנו באמת שום דבר במידה שלך", הפטירו לעברי המוכר/ת. "הנה, תנסה את זה. זה לא יסגר, אבל…". "טוב, אם תרצה אפשר לתפור לך בהזמנה אישית… (רק כמובן שלא תוכל לראות את הבגד לפני כי שום דבר כאן לא עולה עלייך, שמנצ'יק)". אין לי בעיה עם לתפור בהזמנה אישית – כל החתונה הזאת כולה תפורה בהזמנה אישית על פי מידותינו. אבל בדרך כלל נהוג להציע גם מה לתפור בהזמנה אישית, לא רק לציין את המיסתורין שבתהליך.  היה ברור שהמוכרים רוצים לתפור לי משהו בהזמנה אישית בערך כמו שהם מעוניינים לגרגר בקבוק שלם של החומר-ניקוי-אסלות-עם-צוואר-הברווז. כי באמת – שמן? בחנות שלנו?

"איזה יופי", אמרה ידידה שלי, כשסיפרתה לה על צרותי, "עברת חוויה נשית אמיתית. עכשיו אתה יודע איך אנחנו מרגישות." הפרוייקט הבא: הטרדה מינית.

.

חזירות במרחב הציבורי – עיריית תל אביב עונה

לפני כמה חודשים, קפץ לי הפיוז כשראיתי ג'יפ האמר חונה על חוף הים, במסגרת פעילות קד"ם של חברת קורונה. הנסיון שלי לבקש ממפעילי האירוע להזיז אותו, תוך שאני מנסה להבהיר להם שמדובר במעשה לא חוקי התקבל בנפנוף וזלזול.

כמו אזרח טוב, כתבתי לעירייה מכתב, תוך שימוש בטופס הפנייה באתר שלהם. לא שמעתי מהם דבר. כלום. אפילו לא אישור בסגנון "מכתבך התקבל". כמה שבועות אחרי זה, פנתה אלי קרן אורבך מ"טיים אווט", וביקשה פרטים. היא הכינה איזו כתבה על מצב החופים, והסיפור עניין אותה. כמובן שכשהיא פנתה לעירייה, היא קיבלה תגובה, רק שהתגובה היתה משהו בסגנון "מה אתם מתבכיינים שאנחנו נותנים אישור לחברות מסחריות לעבור על החוק, זה לרווחת התושבים שמקבלים מגרשי כדורעף חופים וסופגים ערכי מותג בריאים, ובכלל האוטו לא נסע על החוף הוא רק חנה בו!", רק מנוסח בדוברית. מלבד העניין הסטר-טרקי ביכולת של ג'יפ האמר להתממש באמצע חוף הים מבלי לנסוע על החוף כדי להגיע לשם, התגובה הנ"ל כל כך עצבנה אותי אז, שאפילו לא טרחתי להביא את הציטוט.

ואז, לפני כמה ימים, מצאתי בדואר שלי מכתב מעיריית תל אביב. למרבה הפתעתי, לא היה מדובר על הזמנה לפעילות בבית תמי, או דו"ח שנתי על השגי העירייה. בתוך המעטפה נחה לה התגובה של אבי ליכט, מנהל אגף החופים, שיצאה מהעירייה רק חודשיים אחרי שהפנייה שלי נשלחה. אז כל הכבוד לאגף החופים ולאבי ליכט. באמת. ביום שישי הבא אני מתכנן לעשות סיבוב בחוף גורדון ולבדוק אם אכן קורונה נשמעת להוראות החדשות. צפו לעידכונים.


מחתרת הזרעים

כשמסבירים לאנשים על תוכנה חופשית, הרבה פעמים הדוגמא שעולה היא "Free as in "free speech", not as in "free beer". חופשי – לא חינמי. כמובן שגיקים לא יכולים לעמוד בפיתוי, ולכן חיש קל צץ לו מתכון לבירה חופשית – בירת בקוד פתוח, שהמתכון ה(לא) סודי שלה פתוח לשימוש לכולם. זה הזכיר לי במובן מסויים את קונספירציות הסבתות, שהקדימו את האינטרנט, ושיתפו מתכונים במקום קבצים.

באינטרנט הזה מטאפורות הופכות למציאות, והמציאות, למטאפורה. קחו לדוגמא שאור. מסתבר ששאור (הדבר שמתפיח את הלחם שהוא לא שמרים שקונים בחנות) שונה מאוד מאיזור לאיזור – השמרים המקומיים והבקטריות המקומיות נותנות טעם ייחודי ללחם. יש איזורים שטובים יותר לשאור – למשל סן פרנסיסקו. ולכן, ברוח היוזמה האינסופית, קם לו אתר שישמח לשלוח לכם תמצית שאור מסן פרנסיסקו, מצרים, רוסיה, דרום אפריקה ועוד. כתריסר דולר וקצת דמי משלוח, והשאור בדרך אליכם. ישמח מאוד? אז מסתבר שישמח באופן מסוייג. כשתכנסו לקטלוג השאורים שלהם, הדבר הראשון שיהיה כתוב שם הוא הצהרה, שעל פיה בקניית השאור, אין כוונתכם למכור או להפיץ אותו הלאה. שאור, אתם מבינים, ניתן לחלק, ומכל שאור קטן ניתן לעשות שאור גדול. ואז כל פיראט-שאור יוכל למכור את העתק מושלם של ה-San Francisco sourdough בלי להתאמץ בכלל. במבט ראשון מוזר מאוד לראות מעין אזהרת "אל תגנוב תוכנה" שכזאת על… רכיב בסיסי בלחם. אבל זו רק ההתחלה. בזמן שאנשי הקוד החופשי ייבבו על כך שאפל מפעילה DRM על השירים שהיא מוכרת בחנות האייטיונז (כן, אני יודע שהיא כבר לא), ה-DRM שאכל את טוקיו מתחבא במזווה שלכם.

תבינו – בשנות התשעים קבע ביהמ"ש בארה"ב כי ניתן לרשום פטנט על גנים וזרעים. מאותו הרגע, התחיל הכיף. באותה תקופה החלה מונסנטו, חברת הזרעים/כימיקלים/ביתם של חתולים לבנים ורכים, לייצר זרעים מסוג חדש. לאחר שזנחו את הרעיון לייצר בצורה מסחרית את זרעי ה-Terminator (זה השם, בחיי אדוני) – זרעים חד פעמיים (כאלה שלא ניתן לזרוע את הזרעים של הפירות שלהם), הלכה מונסנטו לכיוון אחר. היא יצאה עם ליין של זרעים העמידים לחומר ההדברה קטלני במיוחד, שמיוצר, למרבה ההפתעה, על ידי חברה עלומה בשם מונסנטו. עד כמה שהרעיון הזה נראה לי מפוקפק, כנראה שמונסנטו יודעים מה הם עושים, כי תוך עשור, כ-80 אחוז מהסויה ו-60 אחוז מהתירס באמריקה מגודלים מהזרעים שלהם. בכמעט כל מוצר מזון מעובד באמריקה יש תירס או סויה או שניהם, אז אתם יכולים לעשות לבד את החשבון לגבי התפוצה.

תבינו: החקלאים זורעים מה שמוגדר על ידי מונסנטו כקניין רוחני שלה. אם חס וחלילה מישהו מהחקלאים נחשד בכך שהוא זורע מחזור נוסף של זרעים, שאותם הוא אסף ממה שגדל לו בשדה (כפי שעשו חקלאים במשך אלפי שנים…), מונסנטו תתבע אותו על פגיעה בקניין הרוחני שלה. רגע – אני קניתי משהו, גידלתי אותו, ועכשיו מישהו אומר לי איך מותר לי או אסור לי להשתמש בו. אם זה לא DRM, אני לא יודע מה כן (חוץ, כמובן, מהמילה "Digital", אבל למה להתקטנן). רק שהאכיפה של מונסנטו גורמת למייקרוסופט להראות כמו הילד החנון והאדיב של השכונה. צבא של עורכי דין, חוקרים פרטיים וקו חם למלשינים דואגים לכך שבעולם החקלאות אין את המקבילה של מאות מילוני המחשבים שמריצים עותקים גונבים של חלונות ואופיס.

"המממ... קודם אטפל בנינג'ות, אחר כך מעט שנאפס, ולקינוח - חברת הזרעים המרשעת!"

ואולי הגיע הזמן להלחם בחזרה? אולי הגיע הזמן שיקום לו איזה ריצ'ארד סטולמן או לינוס טורבלדיס או מארק שאטלוורת', אבל לא של מחשבים – של ביולוגיה. נכון – נחמד לדבר על זרעי מורשת ואורגני, אבל לחקלאים מסחריים יהיה קשה לוותר על התפוקות של זרעים מודרנים. אז אולי הגיע הזמן שהביולוגים שבנינו יתחילו לארגן זרעי חופש. קוד פתוח, רק שבמקום קוד תוכנה, קוד גנטי. פרוייקט שיתופי, בכל העולם, שינסה לעשות לזרעים מה שלינוקס עושה לתוכנה – להציע פיצ'רים בלי פטנטים, בלי כבילה, בשקיפות. פרוייקט שמחזיר את הכוח לאנשים. יכול להיות שהם לא יקבלו מאה אחוז מהפיצ'רים הנוצצים, אלא רק שבעים. אני מזיל ריר כשאני רואה מוצרים של אפל עובדים, אבל בסופו של יום אני שמח שמי שקובע מה יכנס ולא יכנס למחשב שלי זה אני, ולא בחור כריזמטי מקופרטינו.

מפעל החינוך

פחות סקסית ממקבוק אייר

בביתנו התארח לאחרונה Macbook Air – המחשב הנייד האולטרא-דק-ומעוצב של אפל. הסקס-אפיל של הדבר הזה הוא משכר. אם סיטיבנק היו קונים לדברה-לי לורנזה מקבוק אייר, אף אחד לא היה מתלונן על שום דבר. אחרי יום של משחק עם הדבר הזה, פתאום התחילו לעלות לי מחשבות הגירה. "אולי גם אני אעבור למק? כל כך נעים כאן, הכל כל כך יפה, הכל עובד. באובונטו אני צריך להאבק ולקנפג… לא מגיע לי, אחרי כמה שנים עם לינוקס, לעבור לאיזה משהו נוח?". ואז הבנתי שאם הייתי מורה להיסטוריה היום, ככה הייתי מלמד את עלייתו של היטלר או מוסליני. הפיתוי לעבור לעולם חדש, מופלא, שבו הכל מנוהל ונוצץ ויפה, שבו הכל מסונכרן והרכבות מגיעות בזמן, ובתמורה, אנחנו לא מבקשים הרבה. רק שתזכור שהמנהיג, בסופו של דבר יודע יותר טוב ממך מה אתה רוצה (מה, אתה לא מרוצה? תראה איזה יופי האייקונים מרחפים!), וייתכן ויהיו מספר פעמים שבהם נבקש להגביל אותך במשהו, אבל באמת – זה לטובתך. ככה אנשים מוותרים על החופש שלהם.

ב"דילמת השפע" (וסליחה שאני נשמע כמו fanboy), מייקל פולן מבלה כשבוע בחברתו של ג'ואל סאלטין, מחוות Polyface – חווה שמגדירה את עצמה "Beyond organic", ומגדלת בעיקר… עשב. סאלטין טוען שהתפקיד שלו זה לגדל את העשב, ולדאוג שכל החיות יאכלו אותו בסדר הנכון – קודם הפרות, ואז התרנגולות, ובסוף החזירים, ברוטציה שמשאירה את האדמה מועשרת ואת החיות שמחות. לפולן יש קראש לא קטן על הבחור הזה, ועל איך שהוא עובד, וכשקוראים את התיאור שלו, המחשבה שעוברת בראש כל הזמן היא "וואו, זה ממש מעולה – למה לא כולם עובדים ככה?". התשובה, אליבא דפולן היא שכדי לנהל חווה כזאת נדרש אנשים עם מיומנות וידע, בעוד שמערכת ייצור המזון התעשייתית שואפת למפעילי פס בלתי מיומנים, ברי החלפה, וזולים ככל הניתן. או במילים אחרות: קפיטליזם 101.

הקולות שישמעו, כמובן, בגנות כל הסיפור הזה הם קולות ה"צריך להאכיל את ההמונים": זה טוב ויפה, כל החקלאות הסמולנית הזאת, אבל העולם הוא גדול ואנשים צריכים לאכול!". הבשר והביצים שיוצאים מחוות פוליפייס כמובן יקרים יותר ממה שקונים בסופר. וכאן אנו מתמודדים עם תכנות תרבות הצריכה שלנו: אנחנו חייבים הכל, מהר, ובזול. אבל בתכל'ס, לאנשים יש את האפשרות ללא לאכול בשר, או לאכול רק בשר ששווה את זה, גם אם זה אומר שאוכלים אותו רק פעם בשבוע או פעם בחודש. זה גם קצת מתכתב עם החיבה של לארטיזניות ו"בתפירה אישית" – במקום 5 מעילים מיוצרים בסין, אלך לתופר שיתפור לי אחד מבד שאני בחרתי. הבחירות הללו לא דורשות משאבים כלכליים גדולים יותר (לבחור לא לאכול בשר זה זול יותר מלאכול בשר, למשל), אלא חלוקה אחרת של המשאבים הקיימים שלי, ולכן לדעתי הן אופציות ריאליות לכל מי שבוחר בהן.

הבעיה נפערת כשזה מגיע לחינוך. הבנתי שהרעיון שלי ללמד ילדים על פאשיזם דרך חווית האפל שלהם, ישאר בגדר רעיון. הסיכוי שילדי העתידי יפול על מורה שחושב ככה (וסליחה על הטפיחה העצמית על השכם) הוא נמוך מהסיכוי שלי לזכות במקבוק אייר בהגרלה של מפעל הפיס. יש בארץ מסגרות פרטיות שבהם אפשר להשיג חינוך מעולה. הבעיה היא שהבחירה בהם דורשת משמעותית יותר משאבים מהחינוך הממלכתי (בי"ס פרטי נע בין 1500 ל-2000 ש"ח לחודש לילד, עד כמה שאני מודע), והיא גם בעלת השלכות חברתיות לא מבוטלות (גטאות עשירים). זה לא מפתיע. מערכת החינוך כפי שאנחנו מכירים אותה התפתחה, הרי, במהפכה התעשייתית, ולכן לא מפתיע נראית כמוה. אפשר לדבר שעות על העלאת שכר מורים וכו', אבל עדיין, ביסודה, המערכת מעוצבת לפי דפוסי חשיבה תעשייתיים שלא רחוקים בכלל מאלה שמניעים מפעלים את החוות ה"רעות".

יצא לי, למזלי, להתחכך בכל מני גופי חינוך… אחרים. לאחרונה אני מייעץ למט"ח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית, על נושאים מגוונים. מט"ח הוא גוף מדהים ומפתיע. בתוך הבניין ההסתדרותי ברחוב קלאוזנר עומלים אנשים משכילים, יצירתיים שחשים תשוקה אמיתית לעבודתם, ועושים אותה בחדווה. מ-2006 אני מנחה ואיש צוות בפרוייקט מיכא"ל, ויצא לי לפתח ולהעביר כל מני הכשרות ושיעורים בנושאים שונים (שבוע הבא, למשל אתחיל להעביר קורס יומרני בשם "פיצי MBA"' שמטרתו להעביר את העיקרים של תחום מנהל העסקים, בשבועיים). הדוגמאות הנ"ל הם רק קצה המזלג, כמובן, לעשייה חדשנית בתחום החינוך, שלא ממש מתקרבת ל-99% מהתלמידים בישראל. מט"ח הם אולי יוצאי הדופן כאן – הם עושים את מיטב יכולתם לפתח כלים למורי ישראל ותלמידיה הכלליים, אבל אני יודע שהפער בין מה שמפותח ומה שמשתמשים בו בפועל הוא עצוב, והפער בין מה שמפותח ומה שהחברה' האלה יכולים הוא עצום.

אז מה עושים? הלוואי והיו לי את התשובות. בניגוד להמונים שרוצים לאכול בשר ולא חייבים, אני לא מוכן לקבל את הרעיון שלא כולם חייבים לקבל השכלה, וההשכלה הטובה ביותר שרק אפשר. יש שירימו את נס ה-Home Schooling, ואף יביאו סטטיסטיקות שזה זול יותר (סטטיסטיקות שכהרגלן של נתונים מסוג זה לא יכמתו כל "עבודת בית", בכלל זה חינוך), אבל גם home schooling הוא בסופו של דבר משחק של עשירים – באם מדובר בהון חברתי או הון תרבותי. יקח כמה שנים עד שאעמוד בדילמה הזאת, אבל היא מטרידה אותי כבר מעכשיו.

השטן (לא) אוכל חסה

ההפנייה של אוהד לקרוא את מייקל פולן באה לי בזמן טוב. נואשתי מדיאטה, והייתי צריך כיוון חדש. הדיאטה שנואשתי ממנה היא דיאטת מונטיניאק, שלפני שנתיים עזרה לי לרזות כחמש-עשרה קילו ממשקלי בקלות, ובימים אלה התגלתה כסבל צרוף ללא תוצאות.

מייקל פולן הוא לא דיאטן. הוא עיתונאי, מאוד אמריקאי-ליברלי-משכיל. העבודה המונומנטלית ביותר שלו היא "The Omnivore's Dilemma" (בעברית: דילמת השפע, מודן 2009) שבה הוא מנסה להתחקות אחרי השורשים של 5 ארוחות שהוא אוכל – מארוחת מקדונלדס, ועד ארוחה שמורכבת כולה ממצרכים שלוקטו או ניצודו. אבל באיזשהו מקום, דווקא In defense of food, הפחות יומרני, מחדד נקודה שהרגשתי כבר זמן רב, וחוויתי בפרץ הדיאטה האחרון: גוף האדם, ובמיוחד כל מה שנוגע לתזונה, הוא מיסתורין גמור, ואף אחד לא יודע עליו כלום.

לפני כמה זמן עשיתי ניסוי: לקחתי טבלית ריטלין, והכנסתי אותה לתוך ספרו של ל. רון האברד, "הסיינטולוגיה", מתוך נסיון לראות אם הם יבטלו אחד את השני. לצערי הרב זה לא קרה, אבל יש לי תחושה שאם ניקח את כל ספרי הדיאטה שיצאו, נגיד, בשלושים השנה האחרונות, ונצמיד אותם ביחד, הם יבטלו אחד את השני בלי בעיה. כל ספר נכתב על ידי רופא מכובד יותר, מומחה גדול יותר ממשנהו, וכל ספר סותר את כל הספרים האחרים. מילא אם היה זה מקרה ההיבריס הרגיל של "המדע של היום טוב מהמדע המגוכח של אתמול", אבל הספרים האלה יוצאים במקביל אחד לשני. מייקל פולן מדבר על איך, בשנות החמישים, אוכל הוחלף ב"ערכים תזונתיים", אידיאולוגיה כמעט דתית, שתחתיה אפשר לשים מדבקות כמו "בריא ללב" על צ'יטוס, כי הוא טוגן בשמן קנולה, ולבלבל את הצרכן. אידיאולוגיות כמעט דתיות צריכות גיבורים ואויבים, ולכן מדי פעם מלהקים רכיב תזונה אחר (בשנות השמונים: שומן. בשנות האלפיים: פחממות) בתפקיד הנבל, ורכיב אחר את תפקיד הגיבור. ואז מחליפים בניהם, כמו בפרק רע של 24.

ספרי הדיאטה הסותרים הם לא בטעות. הם בכוונה. המטרה היא לגרום לאנשים להרגיש שאין להם שום דבר אמיתי או אינטיליגנטי שהם יכולים לעשות או להגיד בקשר לאוכל שלהם, כי הוא הרי לא "אוכל" (שזה דבר של בני אדם), אלא "תזונה" (שזה דבר של מדענים). עזבו את העובדה שגם המחקרים ה"מדעיים" הכי מקיפים לגבי תזונה הם… איך נאמר, מדע רע, שממומן הרבה פעמים על ידי גורמים אינטרסנטיים. המטרה היא לשמור את ההמונים בבורות, ובמקרה שיש להם עוד מסורות תרבותיות לגבי אוכל, לנתק אותם מהם כמה שיותר מהר, ולהעביר אותם לנאורות התזונתית הנכונה והרווחית.

אני לא חסיד גדול של תיאוריות קונספירציה, אבל זו של פולן, קונספירטיבית יותר או פחות, משכנעת. העניין הוא, שבמובן מסויים היא רק קצה המזלג.

המסר המרכזי שעולה מ"דילמת השפע" של פולן, וגם מ"לאכול חיות" של ג'ונתן ספרן פויר (שמתגורר, כך מסתבר, בנווה צדק בחודשיים וחצי האחרונים), היא שהבעיה היא לא, בסופו של דבר, אכילת הבשר, או אכילת כל דבר. הבעיה היא  שייצור מזון הפך להיות מערכת תעשייתית תאגידית, שהאינטרס העליון שלה הוא עשיית רווחים על ידי ייצור מזון זול ככל הניתן, תוך זריקת זין אטומית על בריאותינו המיידית (של אלה שאוכלים את ה"אוכל" הזה), ושל בריאותנו העקיפה (זיהום הסביבה ברמות בלתי נתפסות). ממה שעולה בספרים של שניהם (ספרן-פויר מוטה ורגשי יותר, פולן עיתונאי יותר), ייצור בשר בצורה תעשייתית  הוא זה שמזיין (לא, לא מזין) את הסביבה ואותנו יותר מכל דבר אחר בעולם, בערך. מה שמדכא עוד יותר זה שגם ספרן-פויר וגם  פולן מספקים אלטרנטיבות שפויות לכל העסק הזה – מציגים לנו מגדלים שמתייחסים לחיות בכבוד, משיגים בשר נהדר, ותוך כדי חיים בהרמוניה עם הסביבה. האלטרנטיבות הנ"ל רק מדגישות יותר את גודל הזין שאנחנו מקבלים מהחקלאות התאגידית.

אני אמשיך עם עולם ייצור הבשר, למרות שהדברים  יכולה להיות  נכונים לכל מפעל או תאגיד גדול. אבל חכו שנייה. המרמיט כתב פעם שאחד האינטרסים של המדינה נגד ליגליזציה של סמים קלים, הוא העובדה שחלק כל כך גדול מאזרחיה מוגדר בעצם כפושע, ולכן מעדיף לא להרים קולו נגד עוולות המשטר, כי הוא יודע שאם יבואו אליו עם צו חיפוש, יש סיכוי שהוא יסתבך בצרות. זה נשמע משכנע, אבל בדרגת קונספירציה אחת מעל זו שאני מרגיש נוח איתה. לי יש משהו יותר הזוי: כל הסיפורים שסיפרו לכם אי פעם, נועדו לאפשר ל"מגדלי הבשר" להמשיך לזהם.

אם נסתכל על מפעל הסיפורים הגדול בעולם, הוליווד, נראה שרוב רובם של הסיפורים המסופרים-לעיתים-תכופות (קרי, שוברי קופות), משמרים תבנית נראטיבית בסיסית: הגיבור נתקל בבעיה, ונאלץ לעשות דברים, עד שהבעיה נפתרת, וכולם שמחים. רגע, אני שומע מהשורות האחוריות: זה נכון גם לגבי האודיסיאה, וגם לגבי אוואטר, אז מה הקטע עם המפעלים המזהמים?

כי כל סיפור הוליוודי כזה, נגמר תמיד בזה שהגיבור מנצח את הרשע. איש אחד, הגיבור, עושה את מה שהוא צריך לעשות, ואז בסוף מנצח (לרוב במכות), איש בודד אחר, הרשע. ובכך הסדר מוחזר לעולמנו. הוליווד, וחלק גדול מ-הסיפורים שסיפרו לנו, מכוונים את הפתרון של הבעיה למשהו אישי – אם רק מישהו אחד יתאמץ מספיק, גיבור אחד, הוא יוכל להשיב את הסדר על כנו. אני זוכר את האכזבה שחשתי שבסוף "משימה בלתי אפשרית 3", JJ Abrahms התעקש לסיים  בבסצינת מכות בין טום קרוז ובין פיליפ סימור הופמן. הדמות הנהדרת של הופמן היתה מרושעת, אלימה, מפחידה אפילו, אבל כל כולה היתה מעולם ה"מאסטרמיינד",המושך בחוטים, לא זה שמתלכלך במכות. לא משנה – בהוליווד סרט הוא לא סרט אם האקדח לא יורה במערכה האחרונה.

וכאן האשליה הגדולה, המשתקת. כי בעולם האמיתי, לצערנו, אין דברים כאלה. אין מבצעים בודדים שיכולים לגרום למפעלים להפסיק לזהם. אין בוס גדול בסוף השלב שאחרי שמנצחים אותו אז פתאום תעשיית הבשר האמריקאית מפסיקה לדחוף אנטיביוטיקה לחזירים ולהאכיל פרות בחלבון מן החי שמגיע מחתולים וכלבים נטושים, או ליצור אלפי  בריכות חרא של 11 דונם ובעומק של 10 מטר וכו' וכו' וכו'.

אנשים קוראים את הנתונים הללו, או אחרים שמסעירים אותם, ומרגישים שהם צריכים לעשות משהו. הם מחפשים Quest לצאת אליו, הם מחפשים את הרשע להלחם בו. הם לא מוצאים, מושכים בכתפיים, וממשיכים בחייהם. כי בראש התאגיד לא באמת יושב בוס רשע עם חתול לבן שאחרי שהוא יפול מהחלון הסדר ישוב על כנו. כי להלחם ברשע, לצאת מהגנה למאבק, כפי שסנדי אוהב, לא יהפוך באמת לסרט מעניין.

שינוי, כל שינוי, הוא תהליך ארוך, סיזיפי, שבו, עד כמה מדכא שזה, ההשפעה האינדיבידואלית שלנו היא קטנה, גם אם נצעק חזק ונהיה אקטיביסטים. היא דורשת לפעמים שינוי בהתנהגות (נגיד, לאכול פחות בשר, או לקנות רק דברים שיוצרו בכבוד, ואם הם יקרים אז להסתפק בפחות מהם), שהוא מבאס ולא הירואי במיוחד. הכמיהה לקליימקס שנטועה אצל כולנו היא אחד מהטריקים המבריקים שהמערכת הקפיטליסטית נטעה בנו כדי לשמור על עצמה משינוי. הטריק הטוב ביותר שהשטן אי פעם ביצע לא היה לשכנע את העולם שהוא לא קיים, אלא שאפשר לנצח אותו רק במעשי גבורה המלווים בקרשנדו פסקולי.

זה לא אומר שלא צריך להמשיך. זה אומר שצריך להבין שגם לתרומה קטנה, אישית, יש משמעות. שהגבורה האמיתית הם חיי היום יום, שהמלחמה האמיתית היא שוחקת, נגד אויב חזק מאיתנו, שיודע לשחק בנו הייטב. ושבסוף ננצח.