ללא תיווך

אני אחד מהאנשים ברי המזל האלה, שהוא פחות או יותר אדון לזמנם. זה לא שאין לי אילוצי לו"ז – יש ויש. אבל בגדול אני יכול להגיע לעבודה מתי שאני רוצה. ככל שאני מתבגר והולך אני מבין כמה דברים לגבי איזה סוגי עבודה טובים לי ואיזה לא. עבודות שבהם צריך להגיע בשעה נקובה, למשל, לא טובות לי. אני גם מקפיד לישון. אני לא חזיר-שינה, וגם אין לי כמעט את היכולת לישון שנת צהריים, אבל בממוצע אני ישן 7-8 שעות. ואני מותש. אני מוקף כל הזמן בתחושה שאני נמצא במאמץ אינסופי. החיים שלי אינם נינוחים.יש קול שמלווה אותי, שכל הזמן אומר לי "תקשיב, אתה מתאמץ כל כך כל הזמן, אולי כדאי שתנוח". וזה לא שלנוח זה לא טוב, זה שניסיתי להבין מאיפה הקול הזה מגיע. כי אני לא מנתח או עורך דין שעובד 18 שעות ביום.

ניסיתי לחשוב על מקור התופעה. להבין למה הקול הזה שם. אז מעבר לאינטנסיביות המנטלית, ואולי גם הפיזית של הדברים השונים שאני עושה, גיליתי מקום נוסף: מקום שמרגיש שהחיים קשים לו. איכשהו הצלחתי לשכנע את עצמי, כמו נוח מ"יום הולדת שמח נוח", שכל הדברים הרגילים של החיים הם קשים. ללכת למשרד הפנים, להתקשר למס הכנסה, להזמין אינסטלטור, לעשות טסט לאוטו: כל אלה הם דברים מורכבים, פרוייקטים עצומי מימדים שיש להתמודד עמם, אבל אולי מחר. ואם כבר הצלחת, הקושי העצום שהיה כרוך בכך מחייב מנוחה.

הייתי שמח לכתוב כאן סדרה של חוויות (רישום בלשכת האבטלה, החלפת דרכון, טסט לאוטו) שבעקבותן למדתי שהשד לא כל כך נורא, וכך לאט לאט פיתחתי אומץ לגבי החיים. אבל לא. קודם כל לא בגלל שאם יש גיהנום, הוא נבנה על פי המודל של משרד הפנים בקריית הממשלה בתל אביב (בו יש קדם תור, כדי לקחת מספר לתור!). ודבר שני, שגם כשהצלחתי מדי פעם, וראיתי שהשד לא כל כך נורא, זה עדיין לא שינה לי את התפיסה הכללית שההתמודדות עם החיים זה דבר שעשוי להיות מעבר ליכולתי.

ואז שמעתי ברדיו פרסומת. הפרסומת היתה לקורס מדריכי תינוקות. ודברים התחילו ליפול לי. כי אני לא לבד, אתם מבינים. יש לי חשד שאני לא היחיד שמרגיש, במעמקיו, חסר אונים אל מול המציאות, כאילו היא גדולה ומסובכת מדי מכדי שאני אצרוך אותה בעצמי. כאילו אני מקולקל, לא מספיק טוב. צריך תיקון. צריך טיפול. צריך תיווך.

אחד הדברים המדהימים שהאינטרנט עושה, זה להפוך דברים להרבה יותר בלתי-אמצעיים. הרבה סוכנים, שתיווכו בנינו ובין דברים שונים, הולכים ונעלמים. זה נכון לגבי סוכני נסיעות וביטוח, אבל זה נכון גם לגבי חדשות. אני  כבר לא חייב את התיווך של סוכן התוכן "ידיעות אחרונות", כי אני יכול לגעת בבשר החי של המהפכה במצרים בעצמי, דרך טוויטר. אפשר להסתכל על שתי המגמות הללו בכל מני דרכים. אפשר להסתכל עליהם כסיבה ותוצאה – פתאום נעלמו לי המתווכים לעולם, ולכן אני מוצף בהרבה יותר פרטים, אז קשה לי להתמודד. אבל מעניין גם לנסות להסתכל מי באמת מרוויח מכל העייסק.

האפשור של הבלתי אמצעי ייתר חלק גדול מהמתווכים הישנים. אני בטוח שלא מעט סוכני נסיעות וביטוח איבדו את עבודתם, או הוחלפו בנציגי שירות טלפוני בשכר מינימום. זה סיפור שחיקתו של מעמד הביניים. אנשים עם השכלה ממוצעת פלוס מינוס, שעבדו בעבודות מכובדות פלוס מינוס והרוויחו בסדר פלוס מינוס, פתאום מוצאים את עצמם מיותרים.

עכשיו, זה מדהים לראות איך היד הנעלמה של המציאות עובדת. הבאסו קונטינואו של היצירה הזאת היא מערכת החינוך. מערכת החינוך מצליחה בצורה מרהיבה כמעט לא ללמד שום דבר שמכין את הכלואים בה להתמודדות עם החיים המודרנים. עכשיו לוואקום הזה תוסיפו את הבלאגן שנוצר משינוי העולם, ותוסיפו שכבת מעמד ביניים שמחפשת מה לעשות עם עצמה. ומה קיבלנו? את המרוויחים האמיתיים מכל הסיפור: תעשיית המטפלים, ובעיקר מי שעומד בראשה – מכוני ההכשרה.

מישהו מרוויח מזה שהוא גורם לאנשים לחשוב שהם לא מסוגלים להתמודד עם המציאות. שהם לא יודעים לבד איך לטפל בתינוק שלהם אז הם צריכים "מטפל תינוקות מוסמך". כל היומרה של "אימון" היא לפשט את המורכבות של החיים לחתיכות בליעות, שהמאומן, שלא מסוגל לחתוך לעצמו את האוכל לבד, יוכל לבלוע.

המישהו הזה הוא מי שמבטיח לאותם מתווכים לשעבר להיות שוב מתווכים. דשתי בנושא ההסמכה המון, אבל הנה תקציר: כדי להיות פסיכולוג צריך לעבור מסלול מפרך של כמעט עשור, שבמהלכו אתה נדרש לקפוץ דרך יותר חישוקים בוערים מהמשתתפים בתרגיל של צבא ערבי. כדי להיות "מטפל" – בטנטרה, בשיטת גרינבאום, בתינוקות, באימון הוליסטי או רוחני או מה שלא יהיה, אתה בעיקר צריך סכום כסף חמש ספרתי, וכמות זמן שבדרך כלל לא עולה על שנה. השקעת את מה שצריך? ברכותי. אתה "מטפל", ואתה מוזמן לחזור לתווך בין המציאות ובין אנשים.

כביכול אין פה בעיה – אפילו פתרון! במקום ששכבה גדולה של סוכנים-לשעבר ישבו בבית, הם המציאו את עצמם מחדש, לא? לא. כי קודם כל, כמו מכוני ההייטק השונים שצצו סביב סוף שנות התשעים והבטיחו באורים ותומים תעסוקה לכל אחד מבוגרי קורס הסיסטם או מתכנתים שלהם, מדובר בתעשיית חלומות. על כל מאמן שמצליח לגרד פרנסה סבירה מאימון, יש עשרים שלא. ואין דבר עצוב יותר מאשר מישהו שמדבר על איך הוא יכול לעזור לאנשים להגשים את עצמם ולהצליח בחיים, שבקושי מצליח עם עצמו. אבל הבעיה השניה היא בעיית היומרה. כשקורס מטפלים דומה בהיקפו לקורס  שנועד לאפשר לאנשים להבין בביטוח מספיק כדי לתווך את התחום להדיוטות, אתה בבעיה. כי ביטוח, תחום רחב ועמוק ככל שיהיה, הוא פחות רחב ועמוק מ… החיים, או נפש האדם.

יש לי רגישות להתפשטות של ממים. מתי ביטוי סלנג מתחיל להתפשט, לדוגמא. עקבתי בעניין אחרי הכניסה של המילים "מאמן" "קואצ'ר", ו"אימון", מאזכורים בודדים פה ושם למושג שנכנס הביתה לכולנו בפריים-טיים. ועכשיו, תנו לחלוק אתכם סקופ: "מנטור" זה ה"קואצ'ר" הבא. על פניו – אותה גברת בשינוי אדרת. מישהו שהולכים אליו כדי ללמוד מה לעשות כי לבד אנחנו לא יודעים. אבל למנטור אמור להיות טוויסט – המנטור הוא מנטור בגלל שהוא זקן וחכם, כמו המנטור המקורי, זה ששמר על טלמכוס כשאודיסיאוס יצא לרילוקיישן שלו לטורקיה. מישהו עם נסיון ללמוד ממנו על מקצוע – זה נשמע טוב, כמו פעם – כשאנשים היו שוליות והיה להם מאסטר. אני באמת מאמין במודל הלימוד הזה. אבל אני סקרן לאללה לדעת מתי נראה את קורס המנטורים הראשון, איך תעשיית החלומות תצליח לדלג מעל עניין ה"נסיון חיים" המעצבן הזה, בדרכה לייצור המונים של דור המתווכים בשקל הבא.

עדכון: הנה, זה כבר מתחיל.

 

חיסון

והיום בערב תהיה הפגנה, או שלא תהיה, כי ירד גשם. וכולנו נתכנס ביחד ונרעד מקור ומפחד, כי באמת נראה שהפעם הגבול נפרץ יותר מאי פעם, והמדרון החלקלק כבר עבר את השלב שבו הוא מדרון, או חלקלק, והגיע לנקודה שבה הוא שיפוע בסגנון מגלצ'ות הקמיקזה בלונה-גל, ומצופה בסופר-טפלון-הקרמי שיש במחבתות הירוקות. ובעיקר נפגוש שם אנשים שאנחנו מכירים, אנשים כמונו שיספקו ידיים, ולא יבינו איך, איך אנחנו כל כך מעט פה בכיכר, ואיך רק אנחנו משקשקים ומפחדים ומבינים את המשמעות האמיתית של וועדות החקירה וחוקי הנאמנות.

וזו, בעצם, השאלה. היא קצת דומה לשאלה ששאלתי בפוסט הקודם, על איך יש אנשים שרואים את המגדל המזוויע שבונים לי מול הבית וחושבים שזה יפה. רק שכאן, לא ברור לחלוטין איך יש אנשים שלא מבינים מה זה גזענות או למה זה רע. או מה זה מקארתיזם או טיהורים פוליטיים, ולמה הם צריכים לפחד מזה. זה כמו אנשים בלי חוש כאב, שלא מבינים מה זה להשרף עד שמאוחר מדי. הסיבה שבישראל 2011 הרוב, ההמונים שאינם גזענים ושטופי מוח מהבית לא יוצאים לרחובות, זה כי הם לא מבינים מה המשמעות של גזענות. ולא מבינים מה המשמעות של פאשיזם. קשה לפתח ערכים אוניברסלים עם דוגמאות לוקאליות. ההיכרות של רוב הישראלים עם המושג "גזענות" היא רק בהקשרי הסכסוך הישראלי-ערבי, ובגלל שזה טעון ומקומי וכואב, אצל חלק גדול מהאנשים לא מתפתחים שרירי האמפתיה.

אחרי נאום הקרנפים המפחיד של ליברמן השבוע, חשבתי מה אני יכול לעשות, שיעביר את המסר להמונים. שיעביר את המסר לא רק למשוכנעים שיגיעו היום בלילה להפגנה. אני מאמין גדול בלמידה עקיפה, ולכן נראה לי שברמה האסטרטגית, הייתי רוצה לשנות את הצורה שבה מלמדים על השואה במדינת ישראל. אני נוטה לא לשחק עם יום השואה בצורתו הממלכתית, כי לא ייתכן שבטקס יכתבו "לעולם לא עוד" על הקוליסה שמאחורי הנואם, אבל שמדינת ישראל תיתן יד למאמצים הטורקים למחוק את שואת הארמנים מהזכרון, או תשב בנחת בזמן שמיליון אזרחים נרצחים בדארפור. חייבים ללמד שהשואה היתה אירוע סינגולרי בהיסטוריה האנושית, אבל המכניזם שהניע אותו הוא מכניזם אוניברסלי, ושחובה עלינו להלחם בו.

אם אנחנו באמת רוצים להציל את הדמוקרטיה שלנו, אנחנו צריכים לגרום לאנשים שחיים בה להבין מה האלטרנטיבה. מה קורה במקומות שבהם אין דמוקרטיה. המונחים "פאשיזם" ו"גזענות" הפכו, עבור רוב האנשים במדינה, למילים ריקות, ואם אנחנו רוצים להציל משהו, אנחנו חייבים לטעון אותם מחדש במשמעות. אנשים צריכים לפחד מהם באמת, ולא רק בגלל שנו נו נו ב"הארץ" אמרו שזה לא בסדר.

ואנחנו צריכים לעשות את זה בצורה עקיפה, שלא תפעיל באופן אוטומטי את מנגנוני ההגנה שלהם. אנחנו צריכים לפתח בהם את שריר האמפתיה, את שריר זכויות האדם, כדי  שיפול להם האסימון לבד שההפרדה שרוזה פארקס נלחמה נגדה היא בעצם אותה הפרדה שרצו להנהיג בקווי המהדרין. שמכתב הרבנים מתחיל להתכתב עם חוקי נירנברג ושבהפגנות בבת-ים נגד ערבים מתחבא ליל בדולח קטן. שועדות חקירה של הגוף המחוקק שחוקרות גופי שמאל היו פופולאריות גם בשנות החמישים, ולראות כמה טוב יצא מזה.

זה צריך להיות מאוד מאוד עדין, זה צריך להיות חודר, זה צריך להיות עקיף. עקיף זה אומר לספר סיפורים שלא מכאן. כי כאן אוטומטית מעורר את ההתנגדות והפולמוס, והבעד והבנגד. לגרום לאנשים להבין כמה גזענות נוראה על ידי כך שנספר סיפורים אמיתיים מהעולם כולו, להשתמש בריחוק מהסכסוך הישראלי-ערבי ומהמציאות היומיומית כדי  לדלג מעל כל מנגנוני ההגנה של כאן ועכשיו, ולהתחבר ישר לרגש וחושי הצדק הבסיסיים שאני מקווה שיש לאדם ביסודו.

ובפרקטיקה: אני מקים בלוג. לבלוג יקראו "זו גזענות" (שם זמני, אם כי הדומיינים הרלוונטים כבר נרכשו…). ואני אנסה להציג בו, פעם בשבוע, תמונה גזענית אחת. תמונה שתספר סיפור. תמונה שתגרום לאי נחת, לכעס, לתסכול של כל מי שצופה בה. שתהיה כל כך רחוקה מכאן, שאי אפשר יהיה להגיד "טוב, אבל הם מחזיקים בגלעד שליט" או "אז שלא יזרקו עלינו קסאמים". לאט לאט, תמונה רחוקה אחר תמונה רחוקה, נבנה את הנוגדנים שיום אחד יגרמו למישהו לעמוד על רגליו האחוריו, ולהגיד "לא במדינה שלי".

למי שרוצה להרתם, אני כנראה אזדקק לעזרה בעיצוב, בכתיבה, באינטרנט. אתם מוזמנים לכתוב ל-thisisracism בג'מיל.קום.

לילה טוב, אנגליה.

גרעין קטן

אזהרה: אפשר להגיד על הפוסט הזה שהוא נפוח, סנובי, מעיד על עיסתו, אימפריליסטי-תרבותית, וכו'. מי שבקטע שלא ישכח להעלב ולהתרגז לפני שהוא עוזב.

בגיל 16, היתה לי סוג של התגלות, נפילת חומות הומניסטית שהייתי צעיר מכדי להבין. הייתי צעיר ויהיר כמו שרק חנון יכול להיות, מלא במנגנוני הגנה שדיברו על "הם" ו"אנחנו", על איך יש את ה"Mundanes", ואת ה"מיוחדים" (קראתי הרבה Xanth באותה תקופה), ואיך כמובן אני והחברים החכמים שלי הם במיוחדים, וה"הם" הם כל שאר בית הספר, הערסים-לייט שלמדו בתיכון העיוני בכפר סבא. ואז, באירוע בית ספרי כזה או אחר, היתה שניה כזאת, שבה התמוטטה כל "אגדת האני" שלי. ראיתי מישהו, אני אפילו לא זוכר אם זו היתה בחורה או בחור, והבנתי שעמוק עמוק, מתחת לכל האינטלקט והשכבות העליונות, את המציאות הרגשית אנחנו חווים אותו דבר. אולי לי היו יותר מילים לתאר את האיכויות המדוייקות של להיות מדוכא כי אני מאוהב במישהי שלא מחזירה לי אהבה, אבל זה לא ממש משנה. הרגש שלי והרגש של האיש שעד לפני שניה סיווגתי כ"בהמה" הוא אותו רגש, נחווה באותו עומק, בלי קשר לשכל או למילים.

ההבזק הזה ערער אותי. חלק כל כך גדול מהזהות שלי פתאום נסדק, וכשיש סדק, אז דברים עוברים בין החומות, מתערבבים.

תוך פרק זמן מסויים מהרגע שאני מגיע למקום חדש, כמעט תמיד קורה אותו דבר: אני מתוייג כסוג של גאון/חכם/ידען/מוזר/שונה/בולט. אני לא גאון. אני אומר את זה לא מתוך נסיון לשמר שמץ צניעות. פשוט פגשתי בחיי גאונים, ואני לא אחד מהם. אבל זה לא משנה. כי זה גם לא כיף כזה גדול להיות מתוייג כ"גאון". "גאון" זה דרך אחרת להגיד "שונה ממני", יש במושג הזה איזשהו זרות בסיסית, הכתבה של מערך הכוחות שלי מול המתייג. פעם התלוננתי בפני ליאת על התופעה הזאת. התגובה שלה היתה "זה מאוד פשוט להמנע מזה: פשוט תפסיק לצטט כל כך הרבה". במקום מסויים היא צודקת. יש לי נטייה לדחוף רפרנסים לכל מני דברים כשאני רואה את הקשרים, ולפעמים אני רואה קשרים שאנשים אחרים לא רואים. אם כבר, זו התכונה הבאמת יוצאת דופן שלי, אבל לא זה מה שגורם לאנשים לתייג אותי כ"ידען" או "גאון". פשוט, לידע שאני נחשפתי אליו יש יותר הון סימבולי מקדם פלצנות גבוה יותר, ולכן הוא נחשב יותר. ניסיתי פעם אחר פעם להסביר לאנשים שזה שאני יודע מי היה איזידור מסיביליה זה לא מרשים יותר מזה שמישהו אחר יודע מי משחק בכל נבחרת כדורגל באירופה. ואני מאמין בזה. אני לא כופר במושג הגאונות, אני פשוט חושב שמה שנתפס היום כ"גאונות" על ידי המון אנשים הוא סוג של משחק אשכנזי חסר ערך, ושאנשים יכולים להיות יוצאי דופן גם בלי לדעת על מאבק האינווסטיטורה.

אבל יש בי, מה לעשות, גם את השאריות של האלטיזם החנוני, זה שמקשיב בנימוס לקול ההומניסט, שחושב שכולם יכולים, נד בראש ואומר "כן, כולם יכולים: חלק יותר, וחלק פחות". רוב הזמן הוא רדום.

ליד ביתי-לשבועיים-הקרובים בונים מפלצת. המפלצת הזו מכונה "מגדל העיר הלבנה" – מגדל ענק, שנבנה על חצי מרחוב יצחק אלחנן. ממול זה כבר נווה צדק. הבנייה מתקדמת לה בעצלתיים מחרישות אוזניים (כולל עבודה לעיתים עד שלוש בלילה!) כבר שנתיים, ועוד לא גמרנו עם היסודות. אבל בשבועות האחרונים, התחילו יזמי המפלצת לפרסם. סביב אתר הבניה יש פוסטרים, שמראים את המפלצת מתנוססת, גבוה גבוה מעל הבניינים הנמוכים שמקיפים אותה מנווה צדק וכרם-שלום. ואני בוהה במפלצת הזאת, והפער הזה נפער שוב. אני לא מסוגל להבין איך מישהו יכול לראות כזה דבר, ולהרגיש משהו שהוא לא זוועה. אני מניח שיש אנשים כאלה – היזמים, למשל, או האנשים שיקנו שם דירות. קשה לי להאמין שאני שייך לאותה משפחה של אנשים שחושבת שהתמונה הזאת של המגדל היא משהו יפה, או לצורך העניין אותם אנשים שעומדים שעות בתור למועדונים במתחם יד חרוצים ביום שישי בלילה, כדי להכנס לתופת רועשת עם אלכוהול יקר. אני לא חושב שהאנשים האלה הם אנשים רעים. וזה לא ממקום של התנשאות. להיפך, זה ממקום של אמפתיה – אני מנסה להכניס את עצמי לנעלייהם, וכמו שאני לא מבין למה שמישהו ירצה לאכול צמיג גומי, אני לא מבין למה שמישהו יחשוב שזה יפה/כיף.

ערכים, אידיאולוגיה – זה דברים שב-High Level. שם זה היה מטריד מאוד אם כולם היו חושבים כמוני. שם אני מסוגל גם להבין את המנגנונים האלה, של השנאה, שהופכים אנשים לגזעניים, חשוכים. אבל משום מה אני מפנטז שיש גרעין של אנושיות אם לא אוניברסלית אז אולי קרוב, לא במובן ה"חומל" של המילה, אלא במובן ה"מקום שכולנו אותו דבר" של המילה. יתכן והמקום הזה קיים. ייתכן. אבל גם אם כן, הוא כנראה נגמר מהר יותר שחשבתי או קיוויתי. אולי צריך להמשיך לקוות.

שמוקים ואור שמש

החל מיולי 2001 ועד לפני שנה בערך, הייתי פעיל מאוד במערכת הפורומים של תפוז. התחלתי בפורום אודיו וקולנוע ביתי, שהיה אחד מהמדרדרים הגדולים שלי לאודיופיליה, והמשכתי בפורום אומנויות לחימה, שבסופו של דבר גם הייתי ממנהליו. לאורך כל התקופה הזאת, היה לי יוזר אחד: גוטמן האפור. כינוי וותיק שלי. בצבא עדיין מדי פעם אנשים קוראים לי "גוטמן האפור" (בניגוד לסתם "גוטמן", שהוא שמי המלא והרשמי בצבא). פורומים אינטרנטים הם מרחב מרתק מבחינה חברתית. לכל פורום יש חוקים, חלקם כתובים וחלקם פחות. יש את המשתמשים המעצבנים יותר והמעצבנים פחות. וכמעט לכל פורום יכול להיות "טרול" – מישהו שנמצא בפורום רק כדי לעצבן, להרגיז. הוא לא באמת שם כדי לשכנע אותך שצריך להרוג את כל הערבים או שכבלים ב-1500 דולר למטר נשמעים יותר טוב, או שוואלה-טודו-קונג-פו-דו היא השיטה האולטימטיבית שמנצחת את כולם. אלה רק הכלים שלו. המטרה שלו היא לקבל תשומת לב, לעשות בלאגן. To be a punk.

פורום אומנויות לחימה, ספציפית, הוא גם ה-watering hole של כל קהילת אומנויות הלחימה בישראל. הקהילה הנ"ל היא כל כך רכלנית ומלאה באינטריגות פנימיות שהיית מצפה שהיא תהיה מאוכלסת בפולניות קשישות, ולא באמני לחימה קשוחים, אבל זה המצב. כולם קוראים את הפורום, החל מהמורה המתחיל ועד המסטר המסוקס. ובמיוחד קוראים אותו אלא שטוענים שהם לא. וכשאתה חלק מהקהילה הזאת, ויש לך את הפלטפורמה הזאת, הפיתוי לעשות בה שימוש אנונימי על מנת לעקוץ את היריבים, או להכנס באלה שעיצבנו אותך, הוא עצום.

עכשיו אמור להיות הקטע שבו אני מסביר איך אני הייתי בסדר, ולמעולם בכל שנותי שם בפורום לא עקצתי אף אחד, איך תמיד נשארתי נאמן לרוח הבודו, הייתי אדיב ומכובד לכולם, והעברתי זקנות את הכביש. זה, כמובן יהיה שקר מופרך. עקצתי ודקרתי, התנשאתי והוכחתי. אבל תמיד בשמי שלי. אם אתה לא מספיק גבר כדי להגיד משהו, בפומבי, שידעו שזה אתה, ולקחת אחריות על זה, אז אל תגיד אותו. אמרתי לאנשים דברים נוראים שם בפורום – איימתי בתלונות במשטרה, באישפוזים כפויים, אמרתי לאנשים בפנים שאני חושב שהם שקרנים, שהשיטה שהם מלמדים היא פיקציה שהם המציאו, ולא שיטת נינג'ה אבודה או אמנות הלחימה המקורית של בני ישראל. ותמיד בתור גוטמן האפור.

ובגלל זה, כשטרישי סיפרה לי על הרעל שהיא נאלצת להתמודד איתו, הייתי חייב לכתוב. קיצור העניינים: לטרישי (שאותה אני מכיר רק אינטרנטית) נמאס כששמוק בשם יינון משהו כתב לה בפייסבוק את השורה הלירית "רוצה זיון", ופירסמה את פרטיו בבלוג שלה. הטוקבקים לפוסט שלה ולכתבה שאיזכרה אותו בוואלה שנה אחרי, היו מלאות בארס, וזעקו חמס: "אווטינג, איך את מעיזה". אז קודם כל, לא היה שם שום אווטינג. הבחור פנה אליה בשמו המלא, וזכותה החוקית לפרסם אותו הלאה. דבר שני, הלוואי שאותו בחור היה תובע את טרישי, כפי שהטוקבקיסטים מפנטזים. על מה בדיוק? הרי היא לא המציאה שום דבר. אבל עזבו – אני לא משפטן.

לפני כמה שנים אכלתי ארוחת ערב עם אבא שלי בבית קפה ליד הבימה. המלצר היה *מאוד* הומו, ומאוד התחיל איתי. אני לא בקטע של גברים, אבל גם לא הומופוב. לא שיתפתי פעולה, אבל זה לא ממש הפריע לו: זה היה מאוד מעניין לראות איך זה להיות בצד השני. איך לזה להרגיש את הליטופים ה"מקריים" על היד, את הפלישה למרחב הפרטי, את המבט ה-"המממ, מה הייתי עושה לך אם היתה לי רבע שעה פנויה ובקבוק של רוטב טריקאי-שומשום". זה גם היה מצחיק שאבא שלי לא שם לב לכלום. זה לא הפריע לי, אבל זה בהחלט נתן לי להרגיש מה נשים מרגישות… כל רגע מהחיים שלהן בערך. זה מפסיק להיות משעשע אחרי חצי שעה, אבל אז לנשים יש עוד 219144 וחצי. רוב כותבי הטוקבקים המתלהמים שייכים למגזרים השולטים. הם לא באמת מאמינים שיש אנשים שהם לא הם, ובטח שלא הלכו אפילו רבע שעה בנעליהם.

יינון, השמוק שהציע לטרישי זיון, נכשל במבחן הציווי הקטגורי של קאנט. אם הוא היה מרגיש שמה שכתב היה בסדר, לא היתה לו בעיה לקחת אחריות על זה, ושזה יתפרסם. אבל יינון לא חשב שהוא צריך להתחשב באחרים, או לקחת אחריות על ההתבטאויות שלו. יינון היה בטוח שהאינטרנט יגן עליו, עד שהוא גילה שמה שמגרש הכי טוב את המפלצות שמתחת למיטה, זה אור שמש.

הרשע: קווים לדמותו ומגמות 1998-2010

בהמלצתה של שחר, התחלנו לראות את Sherlock. Sherlock הוא הנסיון האחרון של ה-BBC לעשות משהו מעניין אם הדמות של ארתור קונן דויל, אחרי שכולנו גמרנו לנקות את הבגדים מהקיא שהתווסף עליהם בעקבות הסרט עם רוברט דאוני ג'וניור. והצליח להם, מאוד. שרלוק מתרחשת בלונדון המודרנית, זו עם הגלגל ענק ו-SMSים. ווטסון הוא רופא צבאי שחזר מאפגניסטן, שמתעד את הקייסים (הראשון נקרא A study in pink…) בבלוג שלו. מעבר לתסריטים המבריקים, ולעובדה שההפקה לא לוקה בסנדרום ה"נראה כמו פרק של זהו-זה מ-1993" שמאפיין סדרות בריטיות, הפנינה האמיתית היא הליהוק. מרטין פרימן התמחה בתפקידים שבהם הוא משחק אדם רגיל הנקלע לסיטואציה בלתי רגילה ("מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", למשל), ומצליח לעשות ווטסון מאוד אנושי, בעל תושיה וקצת פחות אהבל ממה שיוצא בספרים. שרלוק (יש כזה שם בכלל? היה שם כזה לפני קונן-דויל?) מגולם על ידי בנדיקט קמברבאטש (ככה קוראים לו, מה לעשות), שעושה אותו פנומנלי. חייזרי במראה והתנהגות, קצת אוטיסטי, אולי הומו, אבל הכי הולמס שרק אפשר.

תוך כדי הצפיה בסדרה, התמלאתי תחושה של פלא – איזו דמות מפולאה יצר ארתור קונן דויל! כמה עוצמה יש בה, כמה היא מעניינת, אלמותית ממש! אני חושב שאחת הסיבות שלהולמס כל כך קל להלקט בליבנו היא שלמרות שהוא עצמו סוג של פריק, הוא גורם לנו להאמין שעוד יש לנו, בני האדם הרגילים, תקווה. מה שהולמס עושה, בסופו של דבר, זה לקחת מקרה מסובך ולהראות איך הוא בעצם פשוט מאוד, אם מסתכלים על הדברים הנכונים. הטקס הזה, שחוזר גם בסיפורים וגם בסדרה, שבו הולמס מסביר, צעד אחרי צעד, איך הוא הגיע למסקנות המדהימות שלו, מסתיים בדרך כלל ב"אה, כשאתה מסביר את זה ככה, זה מובן מאילו". הולמס מאפשר לנו לחשוב שיש לנו אפשרות להבין, אולי אפילו לשלוט בעולם המורכב שמסביבנו.

ואולי דווקא בגלל התכונה הזאת, קפץ לי לעיניים משהו שאפשר היה לנסחו במאמר שכותרתו: "הרשע: קווים לדמותו ומגמות 1998-2010".

תוך כדי צפיה בשרלוק, מיוחד בפרק האחרון שלו, נפל לי אסימון: הרשע של היום זה לא הרשע של פעם. העימות הקולנועי הקלאסי הוא בין רשע, שמתחיל כחזק יותר (אחרת זה לא מעניין), ובין הגיבור או הגיבורים שמתחילים חלשים יותר אך לאחר מאמצים וקשיים, מצליחים להתעמת עם הנבל, ולהחזיר את הסדר על כנו. הנוסחה הזאת נשמרת גם היום, בגדול, עם הבדל אחד קטן: הנבל של פעם היה סופי, והיום הוא אינסופי.

פעם הייתי צעיר והיה לי שיער והעולם היה מקום פשוט יותר

קחו למשל את "מת לחיות" המקורי (1988). קבוצה של באד-גייס משתלטת על גורד שחקים ענק ויפני, ורק ג'ון מקליין המסכן עומד בדרכם. הבאד-גייס נמצאים בעמדת ייתרון – הם תיכננו את המבצע מראש, יש להם יותר אנשים, יותר כלי נשק. אבל הם לא כל יכולים. קחו את ה"מת לחיות" האחרון (זה שיצא ב-2007): ה-bad guys יכולים לעשות הכל. פשוט הכל. הם יכולים לשבש את מערכת הרמזורים של וושינגטון, לשדר בכל ערוצי הטלוויזיה במדינה, למחוק לג'ון מקליין את הפנסיה ואפילו להשתלט על מטוס F35 שנשלח כנגדם. והם לא לבד. תחשבו על Prison Break, על "גיבורים" על "24" – בכולם תמיד יש אויב גדול, נחבא אל הצללים, קונספירטיבי להפליא, תמנון ענק שזרועותיו מגיעות לכל מקום. "The company". החברה יכולה להגיע אלייך לכל מקום, לפרוץ לך לבית. הכוח שלה שם תמיד, בכל מקום.

הגיבורים עדיין מנצחים. אבל הם מנצחים בכאן ועכשיו. כשיש עימות פיזי, אז הם מנצחים. הכוח שלהם הוא לוקאלי, אל מול הכוח הגלובאלי של הרעים. הכוח שלהם מוגבל באיכותו (בדרך כלל ייתרון בעימות פיזי), בעוד שלצד הרעים עומדים מגוון עצום של יכולות.

לפני כמה חודשים חשבתי לי על כמה המאבק בפשע המאורגן הוא בעייתי. איך השוטרים או השופטים לא מפחדים שבסופו של דבר מישהו פשוט יבוא אליהם הביתה ויפגע בהם או בילדיהם. ואז הבנתי. שכמו שמישהו שגדל רק על פורנו לא יבין למה הבחורות שהוא שוכב איתן לא צווחות ונאנחות מזה שהוא רק נוגע להן באף, כך גם תפיסת המציאות שלי לגבי יכולות הרשעים נבנתה אחרי הדוגמאות של נבלים בשנים האחרונות. אלה שיכולים לעשות הכל.

שוב, אני לא חושב שמדובר בקונספירציה. זה לא שישבו החברה' בוועדת המשנה של זקני ציון לענייני תסריטים ומדיה, והגיעו למסקנה שצריך לחנך את ההמונים שכדאי להם להזהר. שבניגוד לתקווה שהולמס מנסה לתת לנו, שהעולם עוד ניתן להבנה אם ננסה מספיק, המציאות היא אכזרית. שאנחנו מוקפים בעולם צללים בלתי מובן ובלתי נשלט, שאי אפשר להתגונן מפניו, שיכול באופן שרירותי להכנס לך לחייך, לעשות כל מה שהוא רוצה, ולהעלם חזרה לאופל. שאם מישהו ינסה להרים את דגל המאבק אז לא יהיה גבול למה שניתן יהיה לעולל לו, ששום מקום אינו בטוח. אני לא חושב שיש פרוטוקולים מהישיבה הזאת, אבל את מי השיח הזה משרת… מעניין..

פחד וקברט בסבליים

אתמול בלילה היה אחד הערבים המהנים, והמפחידים, שחוויתי בזמן האחרון. כבר המון זמן שאני מנסה להגיע ל-Perfectly Marvelous Cabaret, וכל פעם נגמרים כל הכרטיסים. הפעם התארגנו חודש (!) מראש, ולכן זכינו לפקוד את הסבליים להצגה השניה של הקברט. איך היה? נפלא להפליא ומפחיד להחריד. מפחיד? תיכף נגיע לזה.

צילום: עומרי יובל

The Perfectly Marvelous Cabaret

כהיסטוריון, אם הייתי צריך לשרטט את הגיניאולוגיה של הקברט, הייתי מתחיל להסתכל אחורה לשורשיו החנוניים. הנס הגיקאי הביא לכך שיש היום בישראל זרמים וכיתות שונות מעם החנונים. חלקם שוחרי במה יותר מאחרים. סצינת הרוקי (Horror, לא האיגרוף, אם כי גם כאן יש בשורות למי שמתעניין) ומשחקי התפקידים היו תחנות מעבר, חממות שגידלו אנשים שבשלב מסויים הבינו שהם אוהבים להופיע גם בדברים שהם לאוו דווקא רוקי. ה-Tipping Point היה להערכתי ב-2005, בהפקת המקור הראשונה בכנס אייקון – "איזהו הגיבור" – מעין שילוב בין הצגת חובבים, אילתור וסיפורי "Choose your own adventure". "איזהו הגיבור", וגם "המוזיקאים מברמן", שבא שנה אחריו, היו מקסימות, מושקעות מאוד, אבל ללא ספק הפקות חובבים. ולכן זה קצת מה שציפיתי לו אתמול בערב. הקברט נמצא במקום אחר לחלוטין.

כל מי שעלה אתמול על הבמה היה מוכשר ומיומן, ונתן Show שיכול להסתכל בעיניים למופעי קברט בניו-יורק ובאדינבורו. הזמרים ידעו לשיר, הרקדניות היו קוקטיות, וטל אנג'ל, מנחה הערב היה שנון, כריזמטי ושידר את הזרות הבסיסית הזאת, שקברט צריך. טרי פראצ'ט כתב פעם שמתנקשים בגידלת המתנקשים הפסיקו בשלב מסויים ללבוש שחור, כי השחור שהם לבשו היה כל כך שחור, שהוא בלט על הרקע של הלילה. הקברט לא לקח את עצמו ב-100% רצינות – הוא ידע איפה הוא נמצא (בלבאנט), מי הקהל שצופה בו (גיקים). הוא לא לבש שחור שחור מדי, ובדיוק בגלל זה הוא הצליח להעלם, כמו מתנקש טוב. וזה מה שמפחיד.

אחד ממרכיבי היסוד במתכון שנקרא "מדינת ישראל" הוא SOD – Suspension of Disbelief. השעיית הספק זה הדבר שכולנו עושים כשאנחנו הולכים לתיאטרון – אנחנו יודעים שגילה אלמגור היא לא אמא נירוטית חולת סרטן, ושמולנו ניצבים קוליסות, ולא בית אמיתי, אבל במשך ההצגה אנחנו מקבלים את התפאורה כבית ואת השחקן כדמות שהוא משחק. דורות על גבי דורות של ציונים ניסו גרסאות שונות של SOD פה בארץ. "אז מה אם אנחנו בלבאנט – אנחנו נקים פה קולטורה אירופאית אמיתית, עם תזמורת סמפונית ואדריכלות גרמנית". "ערבים? היו פה ערבים פעם? אצלי בזכרון יש רק יתושים וביצות…".

לגיקים יש חיבה למציאות אלטרנטיבית. אנחנו אוהבים מדע בדיוני ופנטזיה, אנחנו אוהבים היסטוריה אלטרנטיבית. ואני חושב שרבים ניסו, בשלב זה או אחר של חייהם, למתוח את המציאות האלטרנטיבית הזאת קצת מעבר לספר או לסרט. הכוונה היא לא לאנשים שחושבים שהם חיים בעולם פנטזיה ומסתובבים עם חרבות על הגב. אבל אם תסתכלו על מי היה הגרעין הקשה של חובבי המוזיקה והריקוד האירי בישראל בתחילת הדרך (וייתכן שגם היום, אני כבר קצת פחות קשור לסצינה), תראו שאחוז גדול מהם היה נורא רוצה לפגוש אלפים. פולקלור אירי היה הדבר הכי קרוב לפיות ואבירים ומרבדי דשא נרחבים שאפשר היה להתקין כאן, במציאות הלחה והמהבילה שלנו.

וברוב הנסיונות הללו, שמיכת ה-SOD היתה קצרה. גם בהופעות של אהוד נתן וקטיפה שחורה ו"כחול", תמיד ידעת שאתה ב"קמלוט" בשלום עליכם, וגם כששתית על הבר במולי בלומס היה לך קשה להאמין שאתה בטמפל בר בדבלין ולא בירקון פינת מנדלי. זה היה SOD של חובבים, וזה בסדר גמור.

אתמול בלילה, ה-SOD של הקברט היה כמעט מושלם. וכאן מגיע החלק המפחיד. למרות שהכרתי חלק מהאנשים על הבמה, וחלק לא קטן מהאנשים בקהל וצוות ההפקה, למשך רוב הערב איבדתי את תחושת המיקום שלי. הייתי יכול להיות בלונדון, או בניו יורק, או באדינבורו. או בויימאר. כל עוד אנחנו לא מסוגלים לאטום לחלוטין את הרעש של המציאות, הסיכוי שנגמור כמו שגמרו חברינו חובבי הקברט משנות השלושים הוא נמוך יותר. אבל ברגע שהאשליה מושלמת, ברגע שקולות הקברט מצליחים, במיומנות מופלאה, להאפיל על צרחות המדוכאים, הנחשלים, המנוצלים, הכבושים – אז זה מתחיל להיות מסוכן. כי אין דבר שעוזר למדרון חלקלק יותר מאיזה משקה חריף וריקוד עסיסי.

טקסי תמימות טובעים (ואולי גם גלגל הצלה)

לקטר על המצב זה תחביב עתיק יומין. מיטב הכותבים, מיוון העתיקה וצפונה (ואולי גם לפני), אהבו לכתוב על איך הדור הזה הוא לא כמו הדור שהיה פעם, ואיך הנוער מושחת. כל פעם מוצאים את האשמים התורנים: ברזלים, אספרסו, ג'ינס, רוקנרול.

אולי זה פשוט תורי. ואולי הפעם זה באמת. כך או כך, התחושה היא שהכל מתפורר. שהמרכז לא מחזיק. שהאנרכיה משתוללת בארץ. זה הדברים הקטנים, שלפעמים אנחנו מזהים בתור ישראליות – החוצפה, חוסר ההתחשבות, העקיפה בתורים, האלימות המילולית, המכוניות שנוסעות באמצע הלילה עם מוזיקה בקולי קולות. זה האיש שחונה את הרכב שלו באמצע הכביש כי בא לו לדבר עם מישהו אחר, המגיע לי האובססיבי, ה"למה מה יש?", הקפיטליזם החזירי, עוולות הכיבוש. יש תחושה שזה מפורר את מרקם החיים בארץ שלנו, שהגלות נראית אטרקטיבית יותר לא רק בגלל הטלוויזיה המצויינת, אלא כי שם אנשים לא מחנים את המכונית שלהם באמצע הרחוב.

למקרה הלא סביר ששר החינוך יקרא את זה אי פעם, הנה בקשתי:

מערכת החינוך צריכה ללמד דבר אחד, וללמד אותו בכל הכוח מכיתה א' ועד י"ב. זה דבר פשוט. הוא מופיע בווריאציות שונות בהמון מקומות. ואם תתעקש, אפילו בוורסיה יהודית. "אל תעשה לחבריך מה ששנוא עלייך". כל אותן רעות חולות, כל אותם עקיפות ודחיפות והתחזרות על חשבון האחר, כולן נובע מהתייבשות טוטאלית של בלוטת האמפתיה. אמפתיה פירושו היכולת לזהות את מי שעומד מולך כאדם, ואת מצבו הרגשי. זה לא אומר שאתה חייב לעשות מה שהוא רוצה או חפץ בו, אבל אתה לפחות מבין אותו. יש לי תחושה שדור שלם גדל בלי אמפתיה. האחר, כל מי שהוא אינו אני, לא קיים באמת. הוא ניצב, קוליסה.

הטריק הזה של "אל תעשה לחברך מה ששנוא עלייך" (או הציווי הקטגורי של קאנט, למרות שאני יודע שיש איזשהו, הבדל בניהם, אם כי מעולם לא עמדתי על דקותו) הוא טריק מופלא. הוא מכריח אותך להכיר ברגשות של זולתך, להסתכל על הפעולות שלך ולהבין מה נעים ולא נעים לסביבה, וכל זאת מבלי לבטל את עצמך. זו המשאלה שלי לשנה הקרובה. כי יש לי תחושה שהאלטרנטיבה… ובכן, המשורר שאל זאת טוב ממני:

"ומה זו חית-הפרא, ששעתה סוף-סוף הגיעה,
משתרכת אל בית-לחם להולד?"

בית לחם קרובה מתמיד.