קופים שנוהגים באוטו, ג'יימי לניסטר וספרות יפה

יש דברים שכאשר מתבונן מהם אדם מבחוץ הם צועקים לשמיים, אבל כנראה שמי שנמצא בתוך הפרדיגמה, לא מסוגל לראות אותם. במקרה הספציפי הזה, מדובר על מחקר משנת 1967, של תאגיד ראנד, שחוזה שעד שנת 2020 האנושות תמציא, אתם יושבים, מין של קופים אינטיליגנטים שישמשו לעבודות השחורות, נגיד לנקות את הבית או לנהוג ברכב. המממ… בוא נראה שניה. 1967. אפרו-אמריקאים משתלבים באונבירסיטאות, נשים שורפות חזיות, מרתין לותר קינג מקבל פרס נובל לשלום כמה שנים לפני, ובכלל תנועות שחרור הולכות לתת בעיטה מקדמת למוביליות החברתית של נשים ושחורים. אז רגע?!?! מי ינקה את הבית וינהג במכונית!?!?!?!!?1 למעבדות! אמורים לעבוד שם אנשים מבריקים, בתאגיד ראנד. אני בטוח שאף אחד מהם לא עשה את הקישור הזה. ובגלל זה, חברים, מוכרחים ללמד את הילדים שלנו ספרות.

לפני כמה חודשים, התחלתי לקרוא את "Collapse, how societies choose to fail or succeed" של ג'ראד דאימונד. דאימונד הוא אובר-חוקר, שכתב את "רובים חיידקים ופלדה", הספר שבו הוא מנסה להסביר למה האירופאים כבשו את העולם ולא להיפך. בספר הזה הוא מנסה להסביר, ובכן, הכותרת די מדברת בעד עצמה. דיאמונד מספר שם את סיפוריהם של כתריסר חברות שונות לאורך ההיסטוריה, שחלק גדול מהן פשוט קרסו. דיאמנוד הוא, איך נאמר זאת, חפרן מרהיב. יש לו את היכולת המרשימה לשרטט תמונה רחבה ("עמק הביטרלוד במונטנה סובל ממתחים סביבתיים וכלכליים"), ואז לעשות זום כמעט אינסופי (טכניקות הפרזול של פרות והגורמים שמשפיעים על עליית מחירי המספוא). התוצאה, גם אם מרחיבת דעת, מייגעת לעיתים. בכלל, תוך כדי קריאה בספר, בא לך למות. כי ברוב הפרקים, הסיפור הוא זהה בעיקרו: החברה שבמרכז הסיפור כילתה את המשאבים שלה, עם דגש על המשאבים הסביבתיים (הביטוי Soil Erosion חוזר בספר כמה מאות פעמים) מבלי לשים לב לכך. כמו צפרדע שמבושלת לאט היא ניסרה את הענף שעליו היא ישבה, ואז התרסקה. ב"התרסקה" אנחנו מדברים מחברות שפע  לקניבליזם תוך מאתיים שנה. והדפוס הזה חוזר על עצמו בכל מקום. בשלב מסויים אתה מרגיש כאילו אתה צופה בסרט שבו אתה יודע שהגיבור הולך לעשות את טעות חייו, ובא לך לצעוק עליו "אחי, לא, אל תחתום על החוזה הזה!", אבל זה לא עוזר. אבל אולי, אולי, כאן בעצם נמצאת הישועה.

הבעיה המרכזית של כל החברות האלה זה שהן לא ידעו לחשוב בצורה מערכתית. מלמדים אותנו, לרוב, לעשות אנליזה לדברים. לפרק את הבעיה שלנו למרכיביה ולפתור אותה. אבל מעטים מאיתנו חושבים על המערכת שעוטפת את הבעיה שלנו (שווה לראות את מה שיש לראסל אקהוף להגיד על זה, למרות שזה נראה כאילו פרצתי לטלוויזיה החינוכית וחילצתי משם את הקלטת).

  רובנו מתרכזים בלעשות את הג'וב שלנו בצורה הטובה ביותר. אבל שום דבר לא מתקיים לבד. הכל מתקיים כחלק ממערכת, ולהכל יש השלכות. ניסח את זה היטב שר השיכון אורי אריאל:

אריאל פירט על הבעייתיות בתכנון בישראל והביא כדוגמה את משרד התחבורה: "כשאתה בודק למשל דבר שהוא קריטי להתקדמות בתוכניות גדולות, כמו נושא התחבורה, אתה מזהה שלמשרד התחבורה יש תוכנית חומש ויש קריטריונים שמובילים אותו בקביעת התוכנית – עומסים בכבישים. האם יש סינכרון כלשהו בין תוכניות התחבורה לבין תוכניות הבנייה של מדינת ישראל ל-5 השנים הקרובות? לא, וזה לא חידוש פה.

עכשיו, מבחינת משרד התחבורה, אני בטוח שלקח להם זמן להבין מה האריאל הזה רוצה בכלל מהחיים שלהם. על מה הוא מתרעם? יש להם בעיה לפתור – בעיית העומס בכבישים, והם עושים יום וליל כדי לדאוג שהיא תעלם. ובאמת, זה לא אשמתם. הם הסתכלו על הבעיה דרך העיניים של אנשי משרד התחבורה. אבל כדי להתבונן מערכתית על דברים, חייבים לצאת מזווית הראיה שלך. צריך להסתכל על מה שאתה מתעסק בו גם, נגיד, כאיש משרד השיכון. לבחון את עלויות הקמת גדר הפרדה בכביש הערבה לא רק כשר התחבורה, אלא גם כשר הבריאות. כשמאמצים הסתכלות כזאת על המציאות אז אולי אפשר להתחיל לראות את הענף שאתה מנסר תוך ישיבה עליו.

פרופ. מירי אליאב-פלדון, שממנה היה לי העונג ללמוד באוניברסיטה, פרסמה לפני שלוש שנים מאמר על חשיבות לימודי האשורית. חייבים להמשיך ללמד מדעי הרוח ולא רק לתמוך במחקר ה"רווחי", היא טענה, כי זה מה שיוצק תוכן לחיינו. זה מה שמשמר את הדמוקרטיה, ומונע מאיתנו לקרוס לדיסאוטפיות טכנולוגיות דוגמת "עולם חדש מופלא". אני מסכים עם כל מילה שלה, אבל חושב שיש משהו שהיא פספסה. כי למדעי הרוח, במיוחד כאלה שיש בהם סיפורים, יש חשיבות קריטית ביכולת שלנו לחשוב מערכתית. ככל שאנחנו קוראים יותר סיפורים, כך אנחנו מתאמנים בלראות את המציאות דרך העיניים של מישהו אחר – אחר במגדר, בסיטואציה החברתית, במקום, בזמן. אני זוכר את הרגע הזה, ב"A Storm of Swords"', הספר השלישי של "שיר של אש וקרח" (משחקי הכס, לכל אלה ממכם שרק רואים את הסדרה), כשמתחילים לראות את הסיפור דרך העיניים של ג'יימי לאניסטר. זה מוזר, כי הוא חתיכת שמוק, אבל אין ספק שכל המציאות פתאום נראית אחרת. ככל שאנשים יקראו יותר, כך השריר של להסתכל על המציאות דרך העיניים של מישהו אחר יהיה מתורגל יותר, וככל שהשריר הזה, של האמפתיה, יהיה מתורגל יותר, כך יהיה לאנשים קל יותר להתנתק מהפרספקטיבה שלהם, ולחשוב, בתקווה על המערכת, על ההקשר.

טוב, רק בגלל שאני חושד שלא תלחצו על הלינק, אז הנה הסרט:

5 מחשבות על “קופים שנוהגים באוטו, ג'יימי לניסטר וספרות יפה

  1. זוכרת את האווירה, קצת אחרי 67' ואת מי שבעצם נהגו במכוניות וניקו באותה התקופה, בארה"ב. ואז עברו בהמוניהן לערים תוך נטישת בעליהן (מלה שמתאימה מאוד בהקשר הזה, לדו-המשמעות של חייהם של האשה האמריקאית ממעמד הביניים).

    קופים, אה?

    זאת ועוד: חשוב מאוד ללמוד אשורית (בהכללה הגדולה ביותר של הנושא ותוך הוספת דברי ימי שומר). כל מה שקורה בארה"ב בימים האחרונים עושה לי גרפסים בטעם גלגמש ואורוקגינה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s