Being Human for a While

יש משהו מאוד מנחם בללכת לאירוע שאתה יודע שלא תהנה בו, להרגיש צודק, ועדיין לא לצאת מבואס מזה. חברים רבים מנסים לשכנע אותי כבר שנים להגיע למסיבות כיתה ד', במסגרת ליין ה-1984. וכל פעם אני חוזר על אותה מנטרה, כתשובה: אני לא מחבב מועדונים ומסיבות צפופות, אלא אם כן יש את כפית הסוכר שמחליקה את זה במורד הגרון. כפית הסוכר היא, כמובן מטאפורית למוזיקה שאני מחבב, ולא לשום דבר אחר שעשוי להראות כמו סוכר או אבקות אחרות. אני אוהב גרוב, פאנק, סול, דברים שגורמים לי לנענע את העכוז. אני לא אוהב מוזיקת אייטיז. מוזיקת אייטיז גורמת לי לרצות לשחק באחים מריו ולשים כריות בכתפיים.

ולמרות כל האזהרות שהגיעו מהיצרן, בכל זאת מצאתי את עצמי בברזילאי, בסילבסטר. מחכה כמו כולם שאדם יעלה לבמה, כדי שנוכל להזכר איזה עוד שירים יש לו מלבד "אין מוצא". אז לא. מסיבות אייטיז זה לא בשבילי, ויותר מדי אנשים שקופצים במרחב האישי שלי מעלה אצלי את מפלס העצבנות. אם כי יש לציין שלמרבה השמחה, לשם לא הגעתי עם חרב.
המסיבות הללו, כך נודע לי כשק' המליצה לי להצטייד בלובריקנטים כאלה ואחרים, נחשבות כמסיבות הומו-לסביות עד מאוד. לי זה לא מפריע, וכמה מחברי הטובים ביותר וכו'. מה שעניין מאוד שם, היה כמה דמויי בוי ג'ורג' שהסתובבו להם, באנדרוגניות ענוגה ואפופת אפקטי צילום של פוסטרים של מעריב לנוער. בדיוק כמו Desire, מסדרת ה-Sandman של ניל גיימן, יש משהו מקסים בדו צדדיות הזו, בדרך שבה מחליף האדם,  כמו עוד שריד משנות השמונים – הקלמרים שמשנים את התמונה כשמזיזים אותם, את זהותו המינית.

לא בוי ג'ורג' ולא שנות השמונים המציאו את הגלגל. דראג נבנה אל הקאנון המערבי במשך מאות שנים. בהעדר תאומים, נגיד, הבסיס לכל קומדיה שיקספירית טובה, כפי שה-Reduced Shakespeare Company יספרו לכם, הוא אישה שמתחפשת לגבר. בצעירותי, הסיפור הזה אף פעם לא היה מובן לי. בכל ההפקות שראיתי של שיקספיר שבהם אישה התחפשה לגבר, ובכן, ראו שהיא אישה. כי היא נראתה כמו אישה. לא הבנתי למה זה היה אמור להראות סביר לצופים בתקופתו של שייקספיר. האם אנשים היו טפשים יותר? הם לא ידעו מה זה אישה?  עכשיו, כן, אני יודע שבתקופתו של שיקספיר שחקנים גברים שיחקו נשים, או במקרה הזה – שחקנים גברים שיחקו נשים שמשחקות גברים. אבל זה רק חצי מהסיפור. הסיבה שעליתי כל כך מהר על זה שנשים היו נשים וגברים היו גברים, גם לפני שהכרתי את העלילה, היא כי החשיבה שלי על "מה זה גבר ומה זה אישה" היא שונה, מהקונטקסט המקורי.

לנשיות וגבריות היה יותר קשר לתפקוד מאשר לביולוגיה, בתקופתו של שיקספיר. "ברור מי לובשת את המכנסיים בבית הזה" – ביטוי שמדגים בצורה נהדרת את צורת החשיבה של המאה ה-16. מי שלובש את המכנסיים הוא הגבר, או יותר נכון – מי שלובש את המכנסיים, לא יכול להיות שהוא אישה. כי זה מה שהגברים עושים, הרי. מאז שהביולוגיה השתלטה, או לפחות ניסתה להשתלט על ההבדל בין המגדרים, זה כבר לא עניין של תפקוד, אלא עניין של כרומוזומים. זה גם מודל להסתכל דרכו, אבל חשוב לשים גם אותו בקונטקסט הנכון שלו. קונטקסט שמודע לכך שאותה הבדלה "טבעית" שקיימת "מאז ומעולם" בין גברים לנשים, מתערערת כשמתחילים לפרק אותה ולבחון אותה מקרוב, בברזילאי בסילבסטר 2008, ובתיאטרון הגלוב ב-1599.

2 מחשבות על “Being Human for a While

  1. לא לזלזל בחשיבות ובהשפעה של בוי ג'ורג', לא רק על המוזיקה של שנות השמונים, אלא כמכתיב אופנה וסגנון, וכפורץ ומטשטש הגבולות בין המינים. 😆

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s