עומר דיקמן החליט שמישהו מאיים על רגישותו והמיוחדות שלו אם מתארגן לו ערב לזכרו של אליוט סמית', שכולל כחלק מהליין-אפ של כ-14 זמרים שונים, גם את (רעשנים כמו של המן) נינט טייב(!). אויה!
לשם גילוי נאות: נטע אביב, המארגנת של הערב היא חברה טובה שלי, ועבדכם הנאמן כנראה גם ישיר בו, יחד עם יוסף סוויד מ"חם ומחמם בום", את "Say Yes".
אבל גם בלי הקשר הזה, כתבה מהסוג שעומר פרסם בוואלה תרבות היתה מוציאה אותי מדעתי. הקידוש הזה של ה"אחר" של ה"דחוי", וסלידה אוטומטית מכל מה שפופולארי ומיינסטרימי, מזכיר לי את אותן נערות גותיות שלא משנה מה, ישנאו את בריטני ויעריצו את טים ברטון/להקת מטאל/משהו דחוי שאפשר לשים על פוסטרים אחר. אל תבינו לא נכון. אני רחוק מלהיות נציג המיינסטרים. אין לי טלוויזיה בבית, אני חנון מדופלם עם המון פז"מ של להסתובב ביערות מחופש לטרול, וכן הלאה וכן הלאה. מצד שני, בדיוק כמו היחס שלי לאלוהים, גם היחס שלי למיינסטרים הוא לא סלידה אוטומטית. המיינסטרים משפיע עלי, פשוט לא מאוד.
לעומת זאת, גם עומר דיקמן וגם הנערות הגותיות מונעים לחלוטין מתרבות המיינסטרים. כמו ילדים בני 4 שיעשו ההפך מכל מה שתגיד להם, גם דיקמן וגם הנערות מבינים מה הוא המיינסטרים, וסולדים ממנו, לא משנה מה – העיקר להשאר מיוחד.
לא משנה שרוב האמנים שמופיעים בערב הזה – הדרה לווין ארדי, שי נובלמן, יוסי סוויד, ועוד הם אמני אינדי שעבדו ועובדים קשה במשך שנים כדי לשרוד בסצינת המוזיקה הישראלית – אמנים בעלי אמירה וקול משל עצמם. לא משנה שלפעמים גם דברים כמו "כוכב נולד" יכולים להוות קרש זינוק לאמנים מרשימים (ומי שלא מוכן להקשיב למרינה מקסימיליאן בלומין רק בגלל שהיתה בכוכב נולד – מגיע לו). העיקר שאפשר להיות שנונים ומיוחדים ולועגים וציניים כי מישהו פתאום נוגע במוסיקה שעומר דיקמן שומע כשהוא בוכה בלילה, ורוצה שגם אחרים יהנו ממנה.
חס וחלילה שנינט תברח מההגדרה הכל כך נוחה שהעומר דיקמנים של העולם שמו אותה "מפלצת רייטינג מרוקנת". חס וחלילה שנצטרך לשפוט דברים על פי מה שהם, לבחון אותם מחדש מדי פעם. אנחנו יודעים מאיפה הגעת, כפרה-קריית-גתית, ואיך עלית למעלה, ואין שום סיכוי שנכניס אותך לקודש הקודשים ה"אלטרנטיבי" שלנו. כי אם לא נוכל לצחוק ולהתנשא עלייך וכמותייך, מה ישאר לנו מהזהות שלנו?
"מעריצות של נינט… ילדה בת 12 עם טייטס ופוני" – חס וחלילה שהיא תחשף למוזיקה של אליוט סמית. חס וחלילה. איך עומר דיקמן יהיה מיוחד אם כל ילדה בת 12 תוכל לשיר את "miss misery" או לזמזם את "son of sam"? 
כשאני מסתובב בפסטיבל אייקון, או יותר מזה – קורא בעמוד הראשי של "הארץ" כתבה שמתלבטת אם ללכת אליו או לפסטיבל הסרטים של חיפה – אני מתמלא בגאווה. לא כי הסרטים באייקון כולם טובים, אלא כי משהו שאני אוהב וחושב שהוא טוב, ולא זכה להערכה מספיק, פתאום נחשף עוד קצת לציבור. עומר, אליוט סמית' והמוזיקה שלו לא יעשו פחות נוגים, עצובים או יפים אם עוד אנשים יחשפו אליהם. די, די. אל תבכה.
קורות ממלכת עילם 
אין דבר המספק יותר מהתנצחות ראויה.
מזל שיש חברים מגה גיקים.
לב יו דוב
הכתבה המדוברת
מילים כדורבנות
גילוי נאות: שם משפחתה הקודם של אשתי הוא דיקמן.
ולא, אין כל קשר לכותב הכתבה אך בכל זאת מצאתי לראוי לציין זאת כאן.
מעבר לכך, זה שנציגי המיינסטרים והאינדי הישראלים מוקירים את זכרו של אחד היוצרים הכי אינדיים במהותם שקם במאה הקודמת, אומר דרשני. (רוצה לומר: כולם מכירים בזה שמרחבי האינדי הם השדות הפוריים ביותר ליצירה אותנטית).
חוצמיזה שטל יותר חזק פיזית. 😆
חזק יותר פיזית, ואף נאה ומסתורי יותר!
נחתתי היום בצהרים מביקור בן שבוע בארץ בה מוסיקה היא העניין המרכזי בחיים, ומתקיימת מסביב ובכל מקום. או בשם הידוע יותר, סדנת מוסיקה עתיקה בבית שמואל, ירושלים. היה נפלא.
אני מאוד אוהבת מוסיקה, והחיים שלי מלווים בפס קול תמידי (חלק ממנו בראשי בלבד, מה שעזר לי מאוד כשהתקלקל הרדיו במכונית). כששואלים אותי איזו מוסיקה אני אוהבת קשה לי לענות והתשובה בדרך כלל די מהוססת – כי אני פשוט אוהבת כל מה שמבוצע טוב.
טוב. למעט יודל וקאנטרי. אבל לכל אחד יש את הגבולות שלו.
ולמה אני מספרת על זה? במהלך אחת השיחות עם קבוצה ממשתתפי הסדנא העיר מישהו על חליל בולגרי שהוא רצה לקנות, ואני סיפרתי לו בגאווה בולגרית לא מבוטלת על ההרכב הנפלא שהיה בפסטיבל הג'אז בזמנו (הטריו של תאודוסיי ספאסוב) – שהסולן שלו מפליא בחליל בולגרי.
ברגע שהמילה ג'אז עזבה את קצה שפתי התעקם אפו של בן שיחתי.
עכשיו, אין לי שום בעיה עם טעם אישי, וכל אחד חופשי להעדיף דברים ספציפיים במוסיקה, אוכל, אומנות, ספרות וגו'. אבל במקרה הנ"ל יש לי ההרגשה שמדובר בתיעוב לשם התיעוב – הנה, סימנו קו, שם הרעים ואנחנו הטובים.
נתקלתי במקרה ההפוך אצל ג'אזיסטים, אבל לרוב בשלב מסוים הם מוצאים עצמם מחפשים השראה אצל באך, דביוסי וחברים, בעוד שהרבה קלאסיקאים (או נגני מוסיקה עתיקה) חיים בעולם שאולי אינו צר, אך כן מוגבל, של מה שהם מנגנים. תגיד להם פיונה אפל והם ישאלו אם זו הנסיכה משרק.
וכמו במקרה דיקמן נגד טייב, זו דוגמא לצורך להפריד את עצמך מהכלל ובכך להביע עליונות כלשהיא. תמיד הבטתי על כך בשעשוע. אני אמשיך, בהנאה רבה, לשים בנגן טלמן אחרי מורצ'יבה ואקווה אחרי ביל אוונס, ותואמי דיקמן למיניהם ימשיכו לפרפר ולהקציף על הרצפה בהלם אפילפטי…
אה, ובאמת, אין על מרינה בלומין.
כל הכבוד לנטע על היוזמה, והעובדה שאמן כמו אליוט סמית' מועלה כך למודעות של הרבה אנשים היא מבורכת.
אבל –
העניין הוא כזה – לא מדובר פה על יחוס של מוזיקאי מסויים לקהילה מסויימת. נו באמת, אנחנו לא בני שלוש. אבל יש משהו לא נעים בזה שבחורה שאין לה כל קרדיט מוזיקלי, שמפורסמת על סמך כלום (והוציאה אלבום אחד שנחשב למאוד לא מוצלח) היא ההדליינרית להופעה לזכרו של מוזיקאי שהקליט במשך שנים על טייפ 4 ערוצים בחדר שלו, הוציא אלבומים שכמעט אף אחד לא הכיר (עד לוויל האנטינג), התאבד באיטיות במשך שנים ובסוף גם התאבד לחלוטין.
אני בטוחה שגם אתה מרגיש שיש בזה משהו צורם.
חבל שאתה לא מתייחס לעובדה שהשם של נינט הוא זה שמופיע ראשון, ובגדול, על הפוסטר. כאילו היא הסיבה להגיע לערב כזה, ולא למשל – אסף תג'ר.
חבל גם שהמארגנת אייתה את שמו של המוזיקאי המנוח שלכבודו נערך כל הערב ההזוי הזה, עם שגיאת כתיב. בטוחני שמדובר בטעות תמימה. אה כן, ואולי כדאי לידע אותה שללהקה של יוסי סווייד קוראים "חם ומחמם", ולא "חם ומתחמם". אבל די עם הקטנוניות.
שלום "מה זה משנה".
לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל לא, זה לא צורם לי. אני חושב שאופנתי להחריד להתחייחס לנינט כבחורה שאין לה קרדיט מוזיקלי שהתפרסמה על סמך בלה בלה בלה, אבל אני לא אוהב את המשחק הזה. לשם גילוי נאות: אני לא כל כך מכיר את המוזיקה של נינט, אבל אני גם לא כל כך מכיר את המוזיקה של בועז בנאי, שגם הולך להופיע במופע הזה. יותר מזה, גם אני, שאף אחד לא מכיר את המוזיקה שלי, הולך להופיע במופע הזה, ועוד איזה אמן אנונימי או שתיים. מלבד זה, שאלה מעניינת – אחרי כמה זמן אפשר להוריד את תווית ה"אינסטנט" מעל אמן? נינט שרה מגיל 15, והשתתפה בתחרות כשרונות צעירים כבר בשנת 2000 עם שיר שלה (כמה מחריד!). הגמר של כוכב נולד 1 היה לפני חמש שנים, שזה גם לא מעט זמן להיות פעיל מוזיקלית.
לגבי מי ה"הדליינר" -וואלה, נשמע לי די הגיוני לשים בפוסטר שמות של אנשים שמכירים, ולא שמות של אנשים שלא מכירים. יהיה מבאס אם נעשה מופע כזה ולא יגיע קהל, לא?
אני חוזר שוב, אולי בשחיקה מסויימת, על המנטרה: זה שנינט או אבא אבן או הירו נקמורה ישירו שירים של אליוט סמית' לא הופך את השירים שלו, או הסיפור שלו, לפחות עצוב , יפה או מלא משמעות. הם שם, מופלאים ונהדרים, ואי אפשר להרוס אותם. אם את מרגישה שאת חייבת לחוות את סיפור ה"דחוי ולא מאושר" כחלק מחווית המוזיקה שלך, אז אין לי אלא להצטער. מבחינתי שאליוט סמית' יהיה האמן האהוב על סדאם חוסיין, ויתגלה שהוא שר אותו באמבטיה כל יום – זה לא יפריע לי להנות מהמוזיקה שלו. אולי אני דפוק.
לגבי שגיאות הכתיב של נטע – וואלה, ייתכן בהחלט ואיות זה לא הצד החזק שלה. מצד שני, נראה אותך, או כל מישהו אחר, מרים ערב ("הזוי"?) ברמה כזאת, ב-0 משאבים, עם אפס תמיכה. אם מה שהנוקדנות שלך נתפלה אליו זה האיות, ייתכן ומצבה של נטע לא רע בכלל.
יופי של פוסט, ומוצדק בהחלט.
גם לי התרוממה גבה כששמעתי שנינט תהיה חלק מהערב הזה, אבל בסופו של דבר – רבאק, תנו לילדה לשיר.
עצם זה שמבצעת מוכשרת (וזה מה שהיא, וזה מה שהיא תעשה בערב המחווה, תבצע בלבד) מצטרפת לשיר בערב לזכר זמר שאתם אוהבים הוא דבר נפלא. רבאק, אפשר לחשוב שעומר דיקמן או כל פוריטן-אינדי אחר אוהב את כל שאר האמנים שמשתתפים בערב הזה.
וכפי שכתבת כאן – כל מה שחושף תרבות משובחת לעוד אנשים הוא מבורך. אם אדם מסוים לא מרוצה מתרבות האינסטנט-כוכבות והמוזיקה החלולה, שישמח שצרכני וצרכניות התרבות הזו עשויים להיחשף עכשיו לתרבות מסוג אחר, ובעוד כמה שנים לגדול ולכתוב לצידו במערכת של וואלה.