בעקבות הוויכוח שהיה לי עם ג'וני על הג'יימס בונד האחרון, ראיתי לא מזמן שוב את הסרט השלישי בסדרת ג'ייסון בורן, The Bourne Ultimatum. אני חייב להודות שהסדרה הנ"ל חביבה עלי מאוד, בגלל הקצב שלה, האפלוליות שלה, והבחירה שלה באומנויות לחימה פיליפיניות לכוריאוגרפית הלחימה. הרעים הם בדרך כלל ה-CIA, והטובים הם ג'ייסון בורן, ולעיתים בחורה מזדמנת.

בסרט השלישי, יש סצינה שבה מנסים לעקוב אחר עיתונאי ואחרי ג'ייסון בורן. הרעים יושבים בניו יורק, והטובים נפגשים בלונדון, בתחנת רכבת. בסרט, כמו בחיים האמיתיים, כל סנטימטר של לונדון, מכוסה במצלמות אבטחה, שמשמשות את כוחות הבטחון שם לדברים טובים, או כך יש לקוות לפחות. מה שהיה לא אמין בסרט לא היה הכיסוי, אלא הקלות שבה אנשים במשרד של ה-CIA התממשקו ל-feed של המצלמות הבריטיות. כמה לחיצות כפתור, והנה – המערכות שלנו מדברים עם המערכות של הבריטים, והכל סבבה. ועל זה נאמר: מיי טוכעס. כי המכונות שלנו, מה לעשות, לא מדברות אחת עם השניה. זיו קיטרו הסביר לפני כמה זמן בכתבה שהוא רוצה מכונית מעופפת. את האמת, שגם אני, אני פשוט לא בטוח אם זה רעיון טוב כמו שהוא מגניב. מה שאני כן רוצה, זה שדברים יתחילו לדבר אחד עם השני, בכל המישורים. בקלות. תמיד.

האייפוד שלי,למשל: אני רוצה שהוא ידבר עם הרדיו של האוטו שלי, ועם רמקולים של בית שאני מתארח בו, ועם הפלאפון שלי. אני לא רוצה לעשות שום דבר בשביל שזה יקרה, לא יותר מנפנוף ולחיצה על כפתור או שניים. תיאורטית אני יודע איך לגרום לאייפון לנגן מהרמקולים שלי בבית – קוראים לזה כבל PL ל-RCA (ללא ספק הכבל השימושי ביותר בתולדות האדם). אבל כדי לגרום לו לדבר עם הרדיו באוטו כבר צריך כבל אחר, ועם הפלאפון כבל שלישי, וכן הלאה. הפלאפון שלי יכול, תיאורטית, לדבר עם המחשב שלי, או עם המזגן שלי, אבל זה בערך כמו להגיד שאני יכול להעביר מסרים בכל שפה, כל עוד אני מסתובב עם צבא של מתורגמנים. או כבלים.
עכשיו, אני לא הראשון שאיתר את הבעיה הזאת. בארכיון ההיסטורי הנפלא שנקרא "גליונות Wired משנות התשעים", שאני משום מה אוהב לקרוא תוך כדי אכילת חביתה, נתקלתי בכתבה מדצמבר 95, שמתארת את ההשקה ותהליך ההתממשות של "הדבר החם הבא" – ג'אווה. ג'אווה התחילה כספין אוף של פרוייקט של סאן שאמור היה לעשות משהו ממש כזה – לגרום לכולם לדבר אחד עם השני, פרוייקט שנקרא אז Oak. אלון או יאווה – עדיין המכשירים שלי לא מדברים אחד עם השני.

כשהתחלתי לחשוב על זה, ניסיתי להבין למה בעצם לא. הרי יש מיליון תקני תקשורת. למה אין נדידה, לאורך הזמן, לכיוון של התכנסות, ובמקום זה רק כל הזמן התפצלות לתתי תקנים למיניהם? איפה הזמנהוף המקומי שיעשה סדר? שאל את זה יפה אהרון אמיר ניל סטיבנסון ב-Snow Crash, כשגיבור הספר הירו פרוטגוניסט מנסה להבין, תוך כדי היותו supreme ninja mage hacker lord, למה לשפות יש נטייה להתרחק זו מזו, להשבר לרסיסים, ולא להתקרב. צרפתית, איטלקית, פורטוגלית, רומנית, ספרדית – זה הכל לטינית שנשברה, כל אחת בדרכה שלה. למה זה? ואיך מתמודדים עם זה?
אז פתרון אחד הוא באמת תרגום, כשכבה מתווכת. אבל זה פתרון שעובד טוב למקרים ספציפיים, הוא לא פתרון כללי, לפחות עד שנמציא את ה-Bable fish, ונדרס במעבר חציה. הנסיון מראה שהתשובה לזה, לפחות בשדה שפת בני האנוש, הוא כינון של Lingua Franca, שפה שכווולם מדברים, או אמורים לדבר. כפי שהשם רומז, פעם זה היה צרפתית. היום זה אנגלית. מחר סינית אולי, מי יודע. במשך מאות שנים, עד המאה ה-18 בערך, יכלו כל מלומדי אירופה להתכתב זה עם זה על נושאים משותפים, כי היה ברור שכל בן תרבות יודע לטינית, וכותב בה את ממצאיו. היום רוב המחקרים שמפורסמים מפורסמים באנגלית (מלבד איים בזרם פה ושם).

הבעיה היא, שזה מדכא. זה מדכא בגלל שלמיטב ידיעתי, רוב ה-Linguae Francae הגיעו מאיזשהו אקט של הגמוניה. מזה שמישהו ניצח. לטינית הגיעה בגלל שהרומאים ניצחו ונשארה בגלל הכנסייה וביתה המופרעת, האוניברסיטה. הצרפתית הגיעה בגלל הנורמנים והאליטה הצרפתית. האנגלית של היום היא תוצר של הגמוניה כלכלית תרבותית. אם מייקרוסופט או אפל היו מעצבים את כל המכשירים שלנו, יש סיכוי שהם היו מדברים אחד עם השני. מצד שני, האם היינו רוצים לגור בעולם כזה?