זה יהיה יומרני להגיד שחוויתי הארה היום. בכלל, נראה לי שסימן ברור לזה שלא חווית הארה, זה אם בא לך להגיד "חוויתי הארה". אבל היתה תחושה מאוד ברורה, כמו כשמסתכלים בתמונות התלת מימדיות המעצבנות הללו, ופתאום אוסף הקווים הרנדומלים הופך לספינה, או דולפין, או מעדן חלב (אם כי יש לציין שאני מעולם לא הצלחתי לראות שום דבור בתמונות הללו, ולדעתי מדובר בהונאה אחת גדולה, ווריאציה נפלאה על בגדי המלך החדשים).
ישבתי בחדר ישיבות, ומסביבי התנהל רב שיח – מבולבל – עשרה אנשים, שכל אחד מהם מושך לכיוון שלו. ואז, ברגע אחד בהיר, הבטתי מעלה, והבנתי שאני מוקף בנס. הסתכלתי מסביבי, וניסיתי לחשוב על המורכבות הבלתי נתפסת של הסביבה שלי. חדר פגישות: כמה ארונות, כמה מדפים, כמה תמונות, לא משהו יוצא דופן. משרד. אבל פתאום המצלמה כאילו זזה, והתחילה לעשות זום אין. הסתכלתי על הארון, ממש מקרוב. חתיכות של MDF, מצופות בפורמייקה, צבועה בדמוי עץ חום, עם ידיות מברזל, צבוע בצבע אחר. פתאום ניסיתי לדמיין את כל רשימת חומרי הגלם של הדבר הזה, הקטן והפשוט. איך ארון אחד, מורכב, בסופו של דבר, מחמישים פרטים שונים, שכל אחד מהם יוצר בעשרות צעדים שונים, ממאות חומרי גלם שונים, שאת חלקם היה צריך לייצר גם. רק התהליך שהברגים עברו מהברזל באדמה ועד הבורג הזה הוא מופלא, והבורג הזה הוא, הוא רק הבורג הקטן בארון. ארון חסר כל חשיבות בחדר דיונים סתמי במרכז הארץ, שמורכב מחומרים שהגיעו מאלפי קילומטרים, ושמאות, אולי אלפי אנשים היו מעורבים, בצורה זו או אחרת במסלול שלהם.
התחושה היתה של ורטיגו. אני יודע שמסחר זה לא דבר חדש. כבר בימי הביניים הבדים היו יכולים להיארג באנגליה, להיצבע בהולנד, ולהמכר באיטליה. בקנוסוס, הארמון המינואי מהאלף השני לפנה"ס מצאו לפיז לזולי, אבן חן שנמצאת, במקור, רק באפגניסטן וברזיל, ובכל זאת הצליחה לנדוד עד לכרתים. אבל אלה היו יוצאי דופן קיצוניים, והחלק שלהם בעוגה היה קטן מאוד. לפני שלוש-מאות שנה, בחדר שלנו היה בממוצע מעט דברים, וקרובים.
אם הייתי מנסה לעשות לזה וויזואליזציה, לשרטט מעין מפה שמתארת את המסע שכל רכיב של חפץ בחדר הישיבות האקראי הזה עשה משלב חומר הגלם ועד היום בצהריים, היינו מקבלים שרטוט כל כך מורכב, שייתכן שכדי לקרוא אותו, לספר את הסיפור שלו, ייתכן והיינו צריכים להקדיש ימים, שבועות, אולי אפילו חודשים, כדי לגרוק את הכל במלאות. ובתוך הנס הזה, אנחנו חיים יום יום.
קורות ממלכת עילם 
זה ממש סוג המאמרים שצריך להראות להורים שמודאגים מהפרעת הקשב והריכוז של הילד שלהם.
"ישבתי ובהיתי במשרד בזמן ישיבה חשובה. חשבתי על החומרים מהם מורכב הארון (במקום להקשיב לאחרים) ומחשבותי הפליגו הרחק. ואז… חוויתי הארה וכתבתי משהו ממש ממש מגניב על זה! עכשיו תגידו לי, למי אכפת על מה היתה הישיבה?"
(-;
זה באמת רגע מטלטל, והצלחת להעביר אותו בצורה ממש קולעת.
אני חווה את התחושה הזאת לפעמים כשאני מדמיינת מי האנשים שמייצרים את הדברים שאני קונה.
ויש את המצגת המשעשעת שמסבירה למה זה הזוי להוציא כל כך הרבה מאמצים על ייצור כפית פלסטיק חד פעמית במקום לשטוף את הכפית הרגילה. זוכר? זה די דומה, רק עם הטפה במקום הארה.
בן אדם, אתה עשוי מפחמן וברזל!
אתה יודע שכדי לייצר ברזל כוכב צריך להיוולד, לחיות מליארד או שניים ולמות בסופר נובה? אתה יודע שגדי לייצר יסודות כבדים מברזל צריך שני כוכבים שיחיו וימותו?
אתה בן של עשרות כוכבים.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%95%D7%91%D7%94#.D7.AA.D7.95.D7.A6.D7.A8.D7.99_.D7.94.D7.A1.D7.95.D7.A4.D7.A8.D7.A0.D7.95.D7.91.D7.94
צ'ארלס סטרוס טוען שהמורכבות הזו היא אחת הסיבות שבגללן התיישבות בחלל אינה אפשרית.
בבלוג שלו ( http://www.antipope.org/charlie/blog-static/ כבר לא לא זוכר בדיוק איפה) הוא טוען שכדי לייצר חליפת חלל נחוצים כ-500,000 (!) איש, כל אחד במומחיות אחרת – החל מייצור השבבים בחלקים הממוחשבים ועד לכריית החול ממנו מייצרים את הזכוכית ממנה מייצרים את הקסדה… המוני המוני אנשים. ואם צריך כל כך הרבה אנשים בשביל לייצר משהו כל כך בסיסי להתיישבות בחלל כמו חליפת חלל, אז התיישבות שם לא תהיה מעשית עד שתהיה אפשרות להקפיץ ליעד משהו כמו מליון איש, עם בסיס תעשייתי, שיוכלו להתקיים עצמאית.
אולי.
דוד, אני לא מאמין למה היית חייב להסיק מהרשומה המקסימה הזו מסקנה כל כך מבאסת.
המסקנה אינה שלי, ויש עוד הרבה סיבות מדוע התיישבות בחלל אינה מעשית (לפחות בלי פריצת דרך מדעית/טכנולוגית שתאפשר להתגבר על עלות, מרחק וזמן).
מה לעשות, זה עולם מסובך…
לישיבה הבאה, אני ממליץ על סידורים אחרונים בהייטק (כשאתה מתפטר). נספח: ספיישל נירוונה בחדר הישיבות
עבורי זה עבד. לפעמים.
דוד,
אני בכלל לא מתרשמת מהחישוב ה"מדעי" הזה על חליפות החלל.
ראשית, כי זאת נראית לי טכנולוגיה מיושנת, לא חיונית ולא סקסית שבכלל לא מופיעה בשום סדרת מד"ב (כמעט).
שנית, כי מה שנראה לא אפשרי היום בטכנולוגיה הקיימת נעשה אפשרי לחלוטין עם שינוי טכנולוגי או תודעתי קטן (המצאת הארכובות איפשרה את המצאתו של האביר הרכוב על סוס, ותראה מה קרה מזה, ופעם ג'יפיאס תפס חדר שלם וצוות גדול של אנשים שיתקשרו את המסקנות שלו לאנשים בשטח, והיום הוא מין פיצ'ר משעשע בכל טלפון נייד מהדור השלישי).
ושלישית, כי אם האנושות תחליט להפנות את משאבי העבודה שלה לייצור חליפות חלל, היא יכולה ליצור סדר עדיפויות חדש ולהפסיק לייצר מיליארדי דברים חשובים מאוד אחרים (צעצועים סיניים זולים, צעצועים סיניים יקרים, אפליקציות אייפון, אייפון, וכו'). לצערי, היצע רחב מאוד של עובדי כפייה דווקא לא חסרים על כדור הארץ…