Uncategorized

וועדות אתיקה ומשחקי תפקידים

אחרי יום כיפור נסענו, ידידה ואני, לאשרם במדבר. יש להם שם מעין תוכנית כזאת שאפשר להתנדב ולעבוד ובתמורה מקבלים מקום לישון ואוכל. יכול להיות שצריך לשלם כמה גרושים. אחד האנשים שפגשנו שם, מדרי המקום, היה איש, לא צעיר, עם פיגור שכלי קל, שאיכשהו התגלגל לשם – מצא עצמו באשרם. נקרא לו "שמעון". למי שתוהה, מלבד מדיטציות בוקר וערב, הנטייה של אנשים להגיד "פרוסס" הרבה, ותמונותיו של אושו, האשרם מזכיר יותר היאחזות נח"ל ממקום רוחני אינדוקטרינטיבי. שמעון היה מבסוט לאללה – הוא הגיע למקום שדי מקבל אותו, נותן לו מקום לישון ואוכל לאכול וחברה לשהות בה. כיף. בתמורה הוא משתתף בנטל העבודה – שוטף כלים,עוזר לבשל – כמו כולם ואולי אפילו קצת יותר.

ואז חשבתי על תסריט משעשע: אי שם בתל אביב מתחילה להסתובב השמועה, בקרב הומלסי העיר, על מקום קסום, אי שם במדבר, שתמורת כמה  שעות עבודה ביום מקבלים 3 ארוחות, מקום לישון, מקלחות. וסטפן דה קלואה של ההומלסים מארגן מסע מופלא מהתחנה המרכזית, דרומה לשיטים, שבסופו הם מגיעים לארץ המובטחת. ופתאום, נוחתים על האשרם 15 הומלסים, מלאי עזוז ומרץ ומוכנות לעבוד, בתמורה אוכל ומקום לינה. תודו שיש פה בסיס לסיטקום לא רע.

מתישהו השבוע, ניהלתי שיחה עם הננס, שותפי לדירה. הננס חובב גדול של "האח הגדול". דיברתי איתו על מה זה בעצם, הדבר הזה. ואז הבנתי כמה זה נורא. ידעתי שהם מנותקים מהעולם, בלי אינטרנט או טלוויזיה (למרות שזה יכול להיות כל כך loop in the space-time continuum אם הם היו רואים טלוויזיה, ורואים את עצמם רואים טלוויזיה ורואים את עצמם רואים טלוויזיה ורואים את Control-C.) אבל לא ידעתי שגם אין להם שם סרטי ווידאו, או חומרי קריאה, או כל הסחה אחרת, מלבד עצמם. רק המחשבה על זה מחרפנת אותי. אם היו שמים אותי בכזה דבר, זה היה הופך תוך מספר ימים קצר מאוד מ"האח הגדול" ל"דקסטר", ולא בגלל הדונאטס. מישהו באימון היום העיר שרוב הסיכוי ש"האח הגדול" לא היה עובר בוועדת האתיקה של החוג לפסיכולוגיה. באמת. יותר מכל, זה הזכיר לי את "הזר", הפרק שהוא מבלה בכלא.

ואז, כמו עם ההומלסים והאשרם, פתאום עלתה במוחי מחשבה. מה היה קורה אם היו מכניסים לווילה של האח הגדול שחקן משחקי תפקידים – מנחה מוכשר, נאמר, שפשוט היה מעביר להם משחקים כל היום. איזה דאחקה זה יכול היה להיות. פתאום האח הגדול הופך להיות אחלה הזדמנות לקמפיין.

cha cha cha change(ling)s

חברת משחקי התפקידים White Wolf מוציאה לאור סדרה של משחקים שמתרחשים ב"עולם האפלה". העולם הנ"ל דומה מאוד לעולם שלנו, מלבד היותו מאוכלס במפלצות ויצורים פנטסטים, כמו ערפדים, זאבי-אדם, רוחות רפאים וכו'. השחקנים משחקים דווקא את היצורים, או המפלצות, תלוי את מי שואלים. אחד מהמשחקים הללו, דווקא לא מהמוצלחים בניהם, הוא Changeling.

ב-Changeling השחקנים משחקים פיות, או אנשים שחיים במקביל גם בעולם ה"אמיתי" וגם בממלכת הפיות. לכל אחד מהמשחקים הנ"ל יש איזושהי מיתולוגיה, גירסה של ההיסטוריה של העולם מזווית ראייתם של הייצורים (ערפדים, למשל, מספרים שקין היה הערפד הראשון). בהיסטוריה של Changeling, ככל שהאדם התקדם בשביל הרציונליות והמדע, כך התרחקה ממלכת הפיות הקסומה ממנו, עד שהקשר בניהם ניתק לחלוטין. אבל ב-21 ליולי, 1969, קרה משהו. ניל ארמסטרונג שידר צעד קטן לאדם וצעד גדול לאנושות מהירח, והקשר עם ארקדיה, עם ממלכת החלומות חזר. שידור חי של משהו כל כך מסעיר, כל כך מעורר תקווה, כל כך פותח מחשבה ולב גרם לאנשים להתנתק, לשבור את הקליפה הרציונלית שלהם ולהאמין, גם אם לרגע קט.

עם כל האמונה שלי ביכולת האדם להגשים את חלומותיו, נמנעתי מעשייה ציבורית ישירה, מהתנדבות לאיזשהו גוף, מאז ימי שחרור-אסירי-המצפון שלי, באמנסטי אינטרנשיונל, בגיל 16.
אבל מסתבר שגם אני לא יכול להקיף אישה 365 מעלות. תמיד יש איזה סדק קטן, שדרכו היא יכולה להתגלות.

בעולם של Changeling, הסדק הזה היה הנחיתה על הירח. נראה שבעולם שלנו הסדק הזה היה הבחירה של אובמה. ההשלכות שלה, למרות הכל, נראו אתמול. עיר לכולנו עשתה כאן משהו שלא יכול היה לקרות במציאות הצינית, הרציונלית, מכוסת שמלת הבטון והמלט. למרות שהתוצאות המאכזבות כביכול, בסופו של דבר הן סוג של נס: רשימה שלא הייתה קיימת לפני חודשים ספורים, שבראשה עומד קומוניסט ממפלגה דו-לאומית שנמצא רחוק רחוק מהקונצנזוס מקבלת 5 מושבים במועצה והוא זוכה ל-35% אחוז מהקולות, חברים – זה הזוי!. למרות האכזבה, הסדק הזה נוצר, ברבים. הוא הורגש אתמול על הגג של המטה של עיר לכולנו, הוא הורגש בעשייה, באומץ לחלום. עיר לכולנו היתה, אולי יותר מהמטרה, גם הדרך.

למרות הכל, האכזבה ברורה. השאלה היא מה עושים איתה. דינה כתבה פעם, בפרפרזה משעשעת, ש-"Hope is that thing with feathers, the cat dragged in through my door". אבל מהפכנים אמיתיים, משני עולם, הם אלה שנכשלו שוב ושוב, כל פעם הוטחו יותר חזק לרצפה, ומצאו את האנרגיות לקום ולהמשיך. הם לא אנשים שנתנו את כל מה שיש להם בשביל ה-showdown הגדול בסוף הסרט, שאחריו מנצחים בגדול או מפסידים לנצח. מה שיוכיח לכל העולם שאנחנו הרבה יותר מסתם טרנד תל אביבי, הוא הפיכת התנועה לברת קיימא, לממשיכה בדרך, למרות האכזבה. לא צריך "לנקום" ב"אלה שלא מבינים" או להתייאש מ"כפויי הטובה". צריך להמשיך לעשות, ולא סתם לעשות – להמשיך לעשות בדרך המדהימה והמיוחדת שהתחילה כאן. כל צעד שלנו בהמשך הדרך ההיא מרחיב את אותו סדק, מעודד עוד אנשים להעז לחלום.

וחוץ מזה: להמשיך לקרוא ←

Now we make חנין (או שזה חמין – אני תמיד מתבלבל…)

אחד מהקליפים ש-CNN צילם, בזמן עצרת הניצחון של אובמה, הוא של ג'סי ג'יימס ג'קסון, האב, בוכה. במשך דקה וחצי או 2, פשוט רואים גבר שחור בגיל העמידה, עם דמעות זולגות מהעיניים. באותה מידה היו יכולים לצלם אותי היום בבוקר. עוד מקריאת נאום הניצחון של אובמה ונאום ההפסד של מקיין בעיתון, הרגשתי את עצמי מוצף, וכשראיתי את הנאום של אובמה לא יכולתי שלא לבכות מהתרגשות, כפי שראוי לעשות לנוכח חלומות, בלתי אפשריים כביכול בעולם ה"אמיתי", שמתגשמים גם אחרי שהתעוררת.

ועכשיו כל שנותר הוא להעיר דובים ממרבצם, ב-11 לנובמבר. 

רשמים מהדרום העמוק, וממעבה העיר

1. בכניסהאוגר אורגני לעין יהב עומד לו שלט בלתי סביר המזמין את הבאים ל"חווית גריל יפני". עין יהב כלל, נראה כמקום תלוש. באמצע הערבה ישנם בתים שנראים כאילו הם מנסים להיות ברמת השרון, עם מדשאה מוריקה וגגי רעפים. לא כל מי שחי במדבר צריך, כמובן, לחיות במבני-בוץ-אקולוגים-עם-קולטני-שמש-ואוגרי-מרעה-טבעי-שמייצרים חשמל, אבל הפרבריות המדברית הזאת, במקום ללא עיר, בולטת לעין כל כך. מה שמחזיר אותנו לחקלאות המדברית ישראל 2008 הם מודעות הנייר, המצולמות על נייר צהוב, וכתובות בתאילנדית, שפתו החדשה של החקלאי העברי.

     (לא בתמונה: חשמל)

2. גמר "היפה והחנון", אליו נקלעתי חצי בטעות, הרגיש יותר מכל, כמו מסיבת סוף קורס. אחווה גדולה שפעמה לה בין משתתפי התוכנית, שפירגנו אחד לשני בטירוף – הזוכים ללא זוכים, הזוכים לצוות התוכניות, והלא זוכים לזוכים, ולכולם. לא ראיתי הרבה תוכניות ריאליטי, כמעט בכלל, אבל אם פירגון בקנה מידה כזה הוא נדיר בישראל בכלל, יש להניח שהוא נדיר בפרט גם בסדרות תחרותיות . כל הכבוד, באמת, לאנשים שיצרו את התוכנית הזאת. אני עדיין לא סגור לחלוטין על למה הסדרה הזאת הצליחה לגעת בי כל כך, למה אני חש אליה כל כך הרבה אמפתיה, אבל עדיין ניגשתי באופן אישי ואמרתי תודה לכמה מהמשתתפים, כי אני מאמין שזה יפה להגיד תודה לאנשים שעשו לך טוב, גם אם הם לא כיוונו אלייך באופן אישי.

3. המדבר יפה מאוד, במיוחד בימים אלה. השהות שלי שם העלתה תובנות מספר. הראשונה בהם היא האופי הקלסטרופובי של טיולים בארצינו הקטנה. כמעט כל טיול שנתי בבי"ס/תנועה/חברה' מגיע בסופו להתקדמות מדודה בוואדי, נקיק, מכתש, ערוץ, או נחל. במילים אחרות, כמעט כל חוויות הטיול שלנו מסתכמות בשהיה בין 2 קירות.

בביקור האחרון שלי בשיטים, באשרם ההזוי, ניסיתי להבין למה דווקא פה אני נמס מהנוף. ברביעי-חמישי שהעברתי במדבר, שוב בוואדיות, הבנתי שהמרחבים הפתוחים של המדבר הם אלה שגרמו לנפשי לשיר.

4. "אינני תלמידו יותר, אני אמן בזכות עצמי", כך ממלמל דקסטר על אביו, ברגע פרוידיאני רווי מודעות עצמית. נכון, גם אמנים, "מאסטר" בלועזית, צריכים להשאר תלמידים נצחיים. כשהם לא, יש סיכון איום להפיכתם למפלצות אגו בלתי נסבלות, לא משנה מה תחומם. אבל איפושהו במהלך המסע שלהם, הם לומדים מה טוב להם יותר, ומה טוב להם פחות. מה עובד יותר נכון בשבילם. תמיד חשוב להשאר פתוח, ללמוד דברים חדשים, לאתגר את ה-comfort zone שלך.  אבל, אם בחרת דרך והלכת בה כברה, חשוב לא פחות לזכור מי אתה, מה הכי מתאים לך, ולדעת לסרב לדברים שלא, לאחר שניסית.

 

דובים, יער, סלבריטאים. עם חזיות.

אמנם מעט פלגיאט של "Don't Vote", ואמנם אף אחת לא מורידה את החזייה מבלי להוריד את החולצה, אבל עדיין – כבוד ועזוז על היוזמה.

[gv data="mAZ0jos3dyg"][/gv]

גרין גיק שיק

כחלק מהתגשמות הנבואה שלי לגבי החנונים שיגאלו את העולם, אביתר טרון, איש רב מעללים ונכדו של מגה, מארגן כנס חנונים-ירוקים (greek, לאוו דווקא כאלה שמביאים מתנות). המטרה של הכנס היא בגדול להכניס אנשים יצירתיים ומוכשרים, שאכפת להם מאיכות הסביבה, לחלל אחד, ולתת לטבע לעשות את שלו.

הליינאפ נשמע מגניב, ומומלץ. לעוד פרטים: באתר הירוק להפליא של הכנס. 

פירגון ודרדור בחבילה אחת

1. פרגון, כי כשמגיע מגיע: מוקד 106 של עיריית תל אביב בועט בתחת, במובן הטוב של המילה. יצא לי כבר להתקשר פעמיים, בתלונה על מפגעים שונים – פעם אחת גרר מכוניות ששעט כמשוגע במורד בוגרשוב וכמעט גילח לי את הצלעות, ופעם שניה משאית חצופה שחנתה על **כל** המדרכה שברחוב מלצ'ט-פינת העבודה.

לצערי בשני המקרים הצעתי להשמיד את כלי הרכב לא התקבלה, אבל בשני המקרים לא רק שהפרטים נרשמו והובטח לי שהמקרה טופל – האנשים הטובים במוקד הגדילו לעשות והתקשרו אלי חזרה כדי לדווח לי מה עלה בגורל המקרה המטופל.  כל הכבוד לכם, חברים. באמת.

2. ואם כבר מדברים על בעיטות בתחת: האם אני היחיד שממש סקרן לגבי ההתפתחויות העתידיות בפרשת יירג היידר? מחדשה זעירה ומשמחת למדי על הליכתו בטרם עת בתאונת דרכים של הפאשיסט האוסטרי, מותו של היידר הופך, אט אט, לסאגה מתפתחת והולכת. "יירג היידר נהרג בתאונת דרכים" הפך ל"יירג היידר נסע פי שניים מהמהירות המותרת", התפתח ל"יירג היידר היה שתוי תוך כדי התאונה". לפני כמה ימים קיבלה העלילה מפנה דרמטי: "יירג היידר יצא ממועדון גייז לפני מותו", והיום מבשר עיתון הארץ, שמשום מה החליט להקדיש לנושא תשומת לב מרובה, כי היידר נהרג תוך כדי שליחת SMS לאהובו במפלגה. כפי שהדברים נראים כעת, האופק הדרמטי של אינסידנט הייד מוביל אותנו בבטחה ל"יירג היידר מת בתאונת דרכים, שתוי ונוהג במהירות מופרזת, לאחר שיצא ממועדון גייז, שלח SMS לאהובו במפלגה והטריד מינית גור פנדה." שום גבול, אני אומר לכם. שום גבול אין לאוסטרים האלה. במקומות שבהם מוטרדות פנדות… ובכן, אתם מבינים לאן זה הולך.

(לא בתמונה: יירג היידר)

אצל ברטה בקפה תמר

1. אני גר ליד שינקין כבר כמעט חמש שנים ומעולם לא ישבתי בקפה תמר. כמו הקרחונים בניו זילנד, או כל מני חיות באפריקה, גם כאן אני לא יודע כמה זמן עוד יש לקפה הזה להיות. אין לי סנטימנטים אליו. לא גדלתי בו, ולא העברתי בו את ימי השישי שלי. אני מניח שיכולתי, אם רציתי, לנסות להפיח בו את הרוח המיוחדת, שהופכת את מה שנראה לי, מתבונן מבחוץ, כאוסף של כיסאות פלסטיק, שולחנות פורמייקה, ואוויר ספוג בנוסטלגיה, למשהו אחר. אני טוב בדברים כאלה. משום מה, זה לא חסר לי.

2. בדיוק כמו בתים נעולים ונטושים שמשובצים ברחבי לב העיר, ואיכשהו זוכים מאיתנו להתעלמות מעין, כך איכשהו קפה תמר לא נכנס לזווית הראייה שלי. כשיעל סיפרה לי על התוכניות להקים סקווט בשינקין, לא הצלחתי להבין איפה בכלל יש מקום. כשהיא אמרה שיינקין-פיירברג, עדיין לא הצלחתי להבין איפה. הבניין שבו תוכנן הסקווט היה בניין נטוש באמצע שיינקין. גודל האוקסימורון לבדו גרם לכך שהוא פשוט לא ירשם בתודעתי או בזכרוני.

3. ליגאל בשן היה פעם שיער.

שירים לפסטיבל

עידוק תפס אותי ואת ג'וני במצב רוח שתוי, מבצעים קלאסיקות אייקון. איכות ההקלטה גרועה, אבל הוויסקי היה טוב.

אוי לא, אני כבר לא רגיש, מנודה ומיוחד!

עומר דיקמן החליט שמישהו מאיים על רגישותו והמיוחדות שלו אם מתארגן לו ערב לזכרו של אליוט סמית', שכולל כחלק מהליין-אפ של כ-14 זמרים שונים, גם את (רעשנים כמו של המן) נינט טייב(!). אויה!

לשם גילוי נאות: נטע אביב, המארגנת של הערב היא חברה טובה שלי, ועבדכם הנאמן כנראה גם ישיר בו, יחד עם יוסף סוויד מ"חם ומחמם בום", את "Say Yes".

אבל גם בלי הקשר הזה, כתבה מהסוג שעומר פרסם בוואלה תרבות היתה מוציאה אותי מדעתי. הקידוש הזה של ה"אחר" של ה"דחוי", וסלידה אוטומטית מכל מה שפופולארי ומיינסטרימי, מזכיר לי את אותן נערות גותיות שלא משנה מה, ישנאו את בריטני ויעריצו את טים ברטון/להקת מטאל/משהו דחוי שאפשר לשים על פוסטרים אחר. אל תבינו לא נכון. אני רחוק מלהיות נציג המיינסטרים. אין לי טלוויזיה בבית, אני חנון מדופלם עם המון פז"מ של להסתובב ביערות מחופש לטרול, וכן הלאה וכן הלאה. מצד שני, בדיוק כמו היחס שלי לאלוהים, גם היחס שלי למיינסטרים הוא לא סלידה אוטומטית. המיינסטרים משפיע עלי, פשוט לא מאוד.

לעומת זאת, גם עומר דיקמן וגם הנערות הגותיות מונעים לחלוטין מתרבות המיינסטרים. כמו ילדים בני 4 שיעשו ההפך מכל מה שתגיד להם, גם דיקמן וגם הנערות מבינים מה הוא המיינסטרים, וסולדים ממנו, לא משנה מה – העיקר להשאר מיוחד.

לא משנה שרוב האמנים שמופיעים בערב הזה – הדרה לווין ארדי, שי נובלמן, יוסי סוויד, ועוד הם אמני אינדי שעבדו ועובדים קשה במשך שנים כדי לשרוד בסצינת המוזיקה הישראלית – אמנים בעלי אמירה וקול משל עצמם. לא משנה שלפעמים גם דברים כמו "כוכב נולד" יכולים להוות קרש זינוק לאמנים מרשימים (ומי שלא מוכן להקשיב למרינה מקסימיליאן בלומין רק בגלל שהיתה בכוכב נולד – מגיע לו). העיקר שאפשר להיות שנונים ומיוחדים ולועגים וציניים כי מישהו פתאום נוגע במוסיקה שעומר דיקמן שומע כשהוא בוכה בלילה, ורוצה שגם אחרים יהנו ממנה.

חס וחלילה שנינט תברח מההגדרה הכל כך נוחה שהעומר דיקמנים של העולם שמו אותה "מפלצת רייטינג מרוקנת". חס וחלילה שנצטרך לשפוט דברים על פי מה שהם, לבחון אותם מחדש מדי פעם. אנחנו יודעים מאיפה הגעת, כפרה-קריית-גתית, ואיך עלית למעלה, ואין שום סיכוי שנכניס אותך לקודש הקודשים ה"אלטרנטיבי" שלנו. כי אם לא נוכל לצחוק ולהתנשא עלייך וכמותייך, מה ישאר לנו מהזהות שלנו?

"מעריצות של נינט… ילדה בת 12 עם טייטס ופוני" – חס וחלילה שהיא תחשף למוזיקה של אליוט סמית. חס וחלילה. איך עומר דיקמן יהיה מיוחד אם כל ילדה בת 12 תוכל לשיר את "miss misery"  או לזמזם את "son of sam"? 

כשאני מסתובב בפסטיבל אייקון, או יותר מזה – קורא בעמוד הראשי של "הארץ" כתבה שמתלבטת אם ללכת אליו או לפסטיבל הסרטים של חיפה – אני מתמלא בגאווה. לא כי הסרטים באייקון כולם טובים, אלא כי משהו שאני אוהב וחושב שהוא טוב, ולא זכה להערכה מספיק, פתאום נחשף עוד קצת לציבור. עומר, אליוט סמית' והמוזיקה שלו לא יעשו פחות נוגים, עצובים או יפים אם עוד אנשים יחשפו אליהם. די, די. אל תבכה.