בימים האחרונים, אני מנגן ברצף את הקונצ'רטי לפסנתר של בטהובן. הם היו בהשאלה במשך כמה.. שנים, וכיף לי לשמוע אותם שוב עכשיו. כששומעים את כל החמישה אחד אחרי השני, או אחד ליד השני, זה יוצא נורא מעניין. כששמתי את הראשון, לא יכולתי שלא לשים לב שזה פשוט קונצ'רטו לפסנתר של מוצארט. החמישי, "הקיסר", עם הפתיחה המפוארת שלו, הוא כבר יצירה רומנטית לכל דבר. 

כולם מסביבי תמיד אמרו שהשני והרביעי הם אלה שנחשבים, ואני משום מה תמיד חשבתי שהם מתבלבלים, וזה הראשון, שלישי וחמישי. השלישי עדיין חביב עלי, עם סיום הרונדו שלו, ואת השני אני הכי פחות מחבב, אבל הרביעי, הו הרביעי. הקונצ'רטו הרביעי של בטהובן לפסנתר הוא פשוט… מוזר. נפלא. הוא מתוזמר מוזר, יש לו כל מני יציאות "הצידה", ההרמוניות שלו מוזרות. אני לא מוסיקולוג, וגם אם הייתי, זה היה משעמם אותכם להפליא. מה שכן, ישר על ההתחלה, פתאום קלטתי ש… כן… אין מה לעשות – הפתיחה שלו מזכירה, בקטע אחד, את זו של הסימפוניה השישית. בדיקה ב"אינטרנט", וגיליתי שאכן – הם נכתבו בערך באותה תקופה. אני יודע שזה נשמע כמו טפיחה אשכנזית ועצמית על השכם, עם ניחוח גופרית קל של בני ציפר, אבל אני גאה בזה שאני מסוגל לזהות משמיעה יצירה, וגם אם לא לזהות אותה לחלוטין, למקם אותה על ציר זמן תרבותי.

החשיפה שלי למוזיקה קלאסית היתה מגיל צעיר מאוד. כילד קטן בווינה אבא שלי היה לוקח אותי לנצח על הפילהרמונית של ווינה, או לפחות כך הייתי בטוח. כמובן שהצעד ההגיוני הבא היה לסרב להקשיב למוזיקה קלאסית עד גיל 16, כשסטנלי קובריק ודאגלס הופשטטר הביאו את בטהובן ובאך, בהתאמה, לחיי. וכך, איכשהו, רכשתי לעצמי השכלה מוזיקלית, קלאסית. אני לא אכנס לוויכוח השחוק והעייף של "תרבות גבוהה תרבות נמוכה", או של "מה זה קלאסיקה". למרות כל הפתיחות והפוסט מודרניזם שלי, אני מאמין גדול בקלאסיקות. אני מקווה מאוד שהילדים שלי ילמדו שפות קלאסיות (יוונית ולטינית), ויוכל לקרוא הומרוס וקיקרו במקור. אני חושב שלדעת, להכיר ולאהוב קלאסיקה, מוזיקלית ואחרת, נותן משהו לאדם, הרבה מעבר למה שמנסים למכור בעטיפות של בייבי מוצארט.

אולי זה קשור לתחושה שאני מקבל בסוף הסימפוניה השניה של מאהלר: גאווה על השתייכותי למין האנושי, לבני האדם (גאווה שבזמן האחרון, אפעס, מתחילה להתערער). הקלאסיקות האלה הם חלק מההיסטוריה שלנו, כגזע. זה מה שהאנושות הצליחה או בחרה לשמר מעברה, וזה חשוב, חשוב יותר אפילו מהחתיכת קרקע הזאת שאנחנו יושבים עליה. חשוב יותר מפופאי.

1. בכניסה לעין יהב עומד לו שלט בלתי סביר המזמין את הבאים ל"חווית גריל יפני". עין יהב כלל, נראה כמקום תלוש. באמצע הערבה ישנם בתים שנראים כאילו הם מנסים להיות ברמת השרון, עם מדשאה מוריקה וגגי רעפים. לא כל מי שחי במדבר צריך, כמובן, לחיות במבני-בוץ-אקולוגים-עם-קולטני-שמש-ואוגרי-מרעה-טבעי-שמייצרים חשמל, אבל הפרבריות המדברית הזאת, במקום ללא עיר, בולטת לעין כל כך. מה שמחזיר אותנו לחקלאות המדברית ישראל 2008 הם מודעות הנייר, המצולמות על נייר צהוב, וכתובות בתאילנדית, שפתו החדשה של החקלאי העברי.

     (לא בתמונה: חשמל)

2. גמר "היפה והחנון", אליו נקלעתי חצי בטעות, הרגיש יותר מכל, כמו מסיבת סוף קורס. אחווה גדולה שפעמה לה בין משתתפי התוכנית, שפירגנו אחד לשני בטירוף – הזוכים ללא זוכים, הזוכים לצוות התוכניות, והלא זוכים לזוכים, ולכולם. לא ראיתי הרבה תוכניות ריאליטי, כמעט בכלל, אבל אם פירגון בקנה מידה כזה הוא נדיר בישראל בכלל, יש להניח שהוא נדיר בפרט גם בסדרות תחרותיות . כל הכבוד, באמת, לאנשים שיצרו את התוכנית הזאת. אני עדיין לא סגור לחלוטין על למה הסדרה הזאת הצליחה לגעת בי כל כך, למה אני חש אליה כל כך הרבה אמפתיה, אבל עדיין ניגשתי באופן אישי ואמרתי תודה לכמה מהמשתתפים, כי אני מאמין שזה יפה להגיד תודה לאנשים שעשו לך טוב, גם אם הם לא כיוונו אלייך באופן אישי.

3. המדבר יפה מאוד, במיוחד בימים אלה. השהות שלי שם העלתה תובנות מספר. הראשונה בהם היא האופי הקלסטרופובי של טיולים בארצינו הקטנה. כמעט כל טיול שנתי בבי"ס/תנועה/חברה' מגיע בסופו להתקדמות מדודה בוואדי, נקיק, מכתש, ערוץ, או נחל. במילים אחרות, כמעט כל חוויות הטיול שלנו מסתכמות בשהיה בין 2 קירות.

בביקור האחרון שלי בשיטים, באשרם ההזוי, ניסיתי להבין למה דווקא פה אני נמס מהנוף. ברביעי-חמישי שהעברתי במדבר, שוב בוואדיות, הבנתי שהמרחבים הפתוחים של המדבר הם אלה שגרמו לנפשי לשיר.

4. "אינני תלמידו יותר, אני אמן בזכות עצמי", כך ממלמל דקסטר על אביו, ברגע פרוידיאני רווי מודעות עצמית. נכון, גם אמנים, "מאסטר" בלועזית, צריכים להשאר תלמידים נצחיים. כשהם לא, יש סיכון איום להפיכתם למפלצות אגו בלתי נסבלות, לא משנה מה תחומם. אבל איפושהו במהלך המסע שלהם, הם לומדים מה טוב להם יותר, ומה טוב להם פחות. מה עובד יותר נכון בשבילם. תמיד חשוב להשאר פתוח, ללמוד דברים חדשים, לאתגר את ה-comfort zone שלך.  אבל, אם בחרת דרך והלכת בה כברה, חשוב לא פחות לזכור מי אתה, מה הכי מתאים לך, ולדעת לסרב לדברים שלא, לאחר שניסית.

 

כחלק מהתגשמות הנבואה שלי לגבי החנונים שיגאלו את העולם, אביתר טרון, איש רב מעללים ונכדו של מגה, מארגן כנס חנונים-ירוקים (greek, לאוו דווקא כאלה שמביאים מתנות). המטרה של הכנס היא בגדול להכניס אנשים יצירתיים ומוכשרים, שאכפת להם מאיכות הסביבה, לחלל אחד, ולתת לטבע לעשות את שלו.

הליינאפ נשמע מגניב, ומומלץ. לעוד פרטים: באתר הירוק להפליא של הכנס. 

1. אני גר ליד שינקין כבר כמעט חמש שנים ומעולם לא ישבתי בקפה תמר. כמו הקרחונים בניו זילנד, או כל מני חיות באפריקה, גם כאן אני לא יודע כמה זמן עוד יש לקפה הזה להיות. אין לי סנטימנטים אליו. לא גדלתי בו, ולא העברתי בו את ימי השישי שלי. אני מניח שיכולתי, אם רציתי, לנסות להפיח בו את הרוח המיוחדת, שהופכת את מה שנראה לי, מתבונן מבחוץ, כאוסף של כיסאות פלסטיק, שולחנות פורמייקה, ואוויר ספוג בנוסטלגיה, למשהו אחר. אני טוב בדברים כאלה. משום מה, זה לא חסר לי.

2. בדיוק כמו בתים נעולים ונטושים שמשובצים ברחבי לב העיר, ואיכשהו זוכים מאיתנו להתעלמות מעין, כך איכשהו קפה תמר לא נכנס לזווית הראייה שלי. כשיעל סיפרה לי על התוכניות להקים סקווט בשינקין, לא הצלחתי להבין איפה בכלל יש מקום. כשהיא אמרה שיינקין-פיירברג, עדיין לא הצלחתי להבין איפה. הבניין שבו תוכנן הסקווט היה בניין נטוש באמצע שיינקין. גודל האוקסימורון לבדו גרם לכך שהוא פשוט לא ירשם בתודעתי או בזכרוני.

3. ליגאל בשן היה פעם שיער.