בודהיזם

קופים שנוהגים באוטו, ג'יימי לניסטר וספרות יפה

יש דברים שכאשר מתבונן מהם אדם מבחוץ הם צועקים לשמיים, אבל כנראה שמי שנמצא בתוך הפרדיגמה, לא מסוגל לראות אותם. במקרה הספציפי הזה, מדובר על מחקר משנת 1967, של תאגיד ראנד, שחוזה שעד שנת 2020 האנושות תמציא, אתם יושבים, מין של קופים אינטיליגנטים שישמשו לעבודות השחורות, נגיד לנקות את הבית או לנהוג ברכב. המממ… בוא נראה שניה. 1967. אפרו-אמריקאים משתלבים באונבירסיטאות, נשים שורפות חזיות, מרתין לותר קינג מקבל פרס נובל לשלום כמה שנים לפני, ובכלל תנועות שחרור הולכות לתת בעיטה מקדמת למוביליות החברתית של נשים ושחורים. אז רגע?!?! מי ינקה את הבית וינהג במכונית!?!?!?!!?1 למעבדות! אמורים לעבוד שם אנשים מבריקים, בתאגיד ראנד. אני בטוח שאף אחד מהם לא עשה את הקישור הזה. ובגלל זה, חברים, מוכרחים ללמד את הילדים שלנו ספרות.

לפני כמה חודשים, התחלתי לקרוא את "Collapse, how societies choose to fail or succeed" של ג'ראד דאימונד. דאימונד הוא אובר-חוקר, שכתב את "רובים חיידקים ופלדה", הספר שבו הוא מנסה להסביר למה האירופאים כבשו את העולם ולא להיפך. בספר הזה הוא מנסה להסביר, ובכן, הכותרת די מדברת בעד עצמה. דיאמונד מספר שם את סיפוריהם של כתריסר חברות שונות לאורך ההיסטוריה, שחלק גדול מהן פשוט קרסו. דיאמנוד הוא, איך נאמר זאת, חפרן מרהיב. יש לו את היכולת המרשימה לשרטט תמונה רחבה ("עמק הביטרלוד במונטנה סובל ממתחים סביבתיים וכלכליים"), ואז לעשות זום כמעט אינסופי (טכניקות הפרזול של פרות והגורמים שמשפיעים על עליית מחירי המספוא). התוצאה, גם אם מרחיבת דעת, מייגעת לעיתים. בכלל, תוך כדי קריאה בספר, בא לך למות. כי ברוב הפרקים, הסיפור הוא זהה בעיקרו: החברה שבמרכז הסיפור כילתה את המשאבים שלה, עם דגש על המשאבים הסביבתיים (הביטוי Soil Erosion חוזר בספר כמה מאות פעמים) מבלי לשים לב לכך. כמו צפרדע שמבושלת לאט היא ניסרה את הענף שעליו היא ישבה, ואז התרסקה. ב"התרסקה" אנחנו מדברים מחברות שפע  לקניבליזם תוך מאתיים שנה. והדפוס הזה חוזר על עצמו בכל מקום. בשלב מסויים אתה מרגיש כאילו אתה צופה בסרט שבו אתה יודע שהגיבור הולך לעשות את טעות חייו, ובא לך לצעוק עליו "אחי, לא, אל תחתום על החוזה הזה!", אבל זה לא עוזר. אבל אולי, אולי, כאן בעצם נמצאת הישועה.

הבעיה המרכזית של כל החברות האלה זה שהן לא ידעו לחשוב בצורה מערכתית. מלמדים אותנו, לרוב, לעשות אנליזה לדברים. לפרק את הבעיה שלנו למרכיביה ולפתור אותה. אבל מעטים מאיתנו חושבים על המערכת שעוטפת את הבעיה שלנו (שווה לראות את מה שיש לראסל אקהוף להגיד על זה, למרות שזה נראה כאילו פרצתי לטלוויזיה החינוכית וחילצתי משם את הקלטת).

  רובנו מתרכזים בלעשות את הג'וב שלנו בצורה הטובה ביותר. אבל שום דבר לא מתקיים לבד. הכל מתקיים כחלק ממערכת, ולהכל יש השלכות. ניסח את זה היטב שר השיכון אורי אריאל:

אריאל פירט על הבעייתיות בתכנון בישראל והביא כדוגמה את משרד התחבורה: "כשאתה בודק למשל דבר שהוא קריטי להתקדמות בתוכניות גדולות, כמו נושא התחבורה, אתה מזהה שלמשרד התחבורה יש תוכנית חומש ויש קריטריונים שמובילים אותו בקביעת התוכנית – עומסים בכבישים. האם יש סינכרון כלשהו בין תוכניות התחבורה לבין תוכניות הבנייה של מדינת ישראל ל-5 השנים הקרובות? לא, וזה לא חידוש פה.

עכשיו, מבחינת משרד התחבורה, אני בטוח שלקח להם זמן להבין מה האריאל הזה רוצה בכלל מהחיים שלהם. על מה הוא מתרעם? יש להם בעיה לפתור – בעיית העומס בכבישים, והם עושים יום וליל כדי לדאוג שהיא תעלם. ובאמת, זה לא אשמתם. הם הסתכלו על הבעיה דרך העיניים של אנשי משרד התחבורה. אבל כדי להתבונן מערכתית על דברים, חייבים לצאת מזווית הראיה שלך. צריך להסתכל על מה שאתה מתעסק בו גם, נגיד, כאיש משרד השיכון. לבחון את עלויות הקמת גדר הפרדה בכביש הערבה לא רק כשר התחבורה, אלא גם כשר הבריאות. כשמאמצים הסתכלות כזאת על המציאות אז אולי אפשר להתחיל לראות את הענף שאתה מנסר תוך ישיבה עליו.

פרופ. מירי אליאב-פלדון, שממנה היה לי העונג ללמוד באוניברסיטה, פרסמה לפני שלוש שנים מאמר על חשיבות לימודי האשורית. חייבים להמשיך ללמד מדעי הרוח ולא רק לתמוך במחקר ה"רווחי", היא טענה, כי זה מה שיוצק תוכן לחיינו. זה מה שמשמר את הדמוקרטיה, ומונע מאיתנו לקרוס לדיסאוטפיות טכנולוגיות דוגמת "עולם חדש מופלא". אני מסכים עם כל מילה שלה, אבל חושב שיש משהו שהיא פספסה. כי למדעי הרוח, במיוחד כאלה שיש בהם סיפורים, יש חשיבות קריטית ביכולת שלנו לחשוב מערכתית. ככל שאנחנו קוראים יותר סיפורים, כך אנחנו מתאמנים בלראות את המציאות דרך העיניים של מישהו אחר – אחר במגדר, בסיטואציה החברתית, במקום, בזמן. אני זוכר את הרגע הזה, ב"A Storm of Swords"', הספר השלישי של "שיר של אש וקרח" (משחקי הכס, לכל אלה ממכם שרק רואים את הסדרה), כשמתחילים לראות את הסיפור דרך העיניים של ג'יימי לאניסטר. זה מוזר, כי הוא חתיכת שמוק, אבל אין ספק שכל המציאות פתאום נראית אחרת. ככל שאנשים יקראו יותר, כך השריר של להסתכל על המציאות דרך העיניים של מישהו אחר יהיה מתורגל יותר, וככל שהשריר הזה, של האמפתיה, יהיה מתורגל יותר, כך יהיה לאנשים קל יותר להתנתק מהפרספקטיבה שלהם, ולחשוב, בתקווה על המערכת, על ההקשר.

טוב, רק בגלל שאני חושד שלא תלחצו על הלינק, אז הנה הסרט:

דאנא

הבראנץ' של אדורה הוא אולי העיסקה הטובה בעיר. 80 שקל לאדם למגוון מנות מושחתות וטעימות. אגז בנדיקט, שקשוקה נהדרת, לחם טוב, סביצ'ה דג, פטה, חצילים, מאפים, קפה. שאלתי את הברמן אם 11:40 זה מוקדם מדי לדרינק, ולאחר קצת מחשבה הוא אמר לי שלא, אז הזמנתי גם ג'ין אנד טוניק. רק הקיץ הזה גיליתי את הג'ין אנד טוניק, להפתעתו הרבה של רובננקו ששטח בפני כמה קשה לדעתו לצלוח את הקיץ בלבאנט בלעדיו. לכל אורך הארוחה היתה תחושה נהדרת של נדיבות. של אירוח אמיתי. לפני שנים רבות מאוד, בפעם הראשונה שהתארחתי אצל מיקה ודורון בקדיתא, הם עוד עשו ארוחות ערב. ישבתי שם ויונתן, הבן שלהם שהיום הוא כבר גבר גבר ואז היה נער גמלוני בן 14 הגיש לי מנה ראשונה של סרטנים. לקח לי כמה זמן להתמודד איתם, והם נגמרו נורא מהר. אני זוכר שהוא ניגש ושאל אם בא לי עוד, כי נראה שאני נהנה. זה לא היה ה"לבריאות" שאנשים זורקים לך כשרואים אותך אוכל, ושתמיד הרגשתי שמסתיר בתוכו סאבטקסט של "יא, איזה שמן אתה שאתה אוכל ככה". זה היה מין שאלה של מארחים, שרואים שהאורח שלהם נהנה מהאוכל ומציעים לו עוד קצת. אני זוכר כמה זה הפתיע אותי אז. במסעדות לא נהוג להציע תוספת לאורח שנראה רעב אחרי המנה. באדורה כן.

ליאת ביקשה לחזור הביתה ברגל, למרות שכבר היה חם. רק היום פתאום שמתי לב כמה דיזנגוף הוא רחוב מוצלח להולכי רגל. המדרכות רחבות, אבל יותר מהכל – הצל. זה חשוב כשהולכים לאט כי יש לך, או לאשתך, תינוק בבטן. ליאת שמה לב אליה ראשונה. זאת אומרת, גם אני ראיתי את ההומלסית שעברה את ליאת ואותי. אפילו שמתי לב שהיא יחפה. אבל ליאת היתה הראשונה שקלטה שהיא רצה מצל לצל, כי הרגליים שלה נשרפות על המדרכה הלוהטת.

ממש יכולתי לראות את המחשבות שלי. את התחושה של החמלה, יחד עם הקול שאומר "אבל מה, עכשיו, בשבת בצהריים תתחיל לדאוג לאישה הזאת? עזוב אותך. היא הסתדרה עד עכשיו, היא תסתדר.", להרגיש את החומות שאנחנו מציבים בנינו ובין שאר האנשים. הסתכלתי עליה שתי דקות, ובסוף לא יכולתי יותר. שאלתי אותה אם היא בסדר. זו היתה שאלה מטופשת. היא הסבירה לי, ברוסית ואז בעברית רצוצה שהיא לא בסדר. שהיא רוצה לשתות משהו ושאלה איפה יש קיוסק. הצבעתי על ה-AMPM הקרוב והיא אמרה ש"לא שם." ליאת הציעה שהיא תלך ותביא לה נעליים מהבית ושאלה אותה מה המידה שלה. 40. הורדתי את הסנדלים שלי, לשמחתה של ליאת, ששנאה אותם, והצעתי אותם לאישה. לקח לה שניה לקחת אותם, למרות שהן גדולות. היא הסבירה לנו שמישהו גנב לה את הנעליים כשהיא ישנה ברחוב. הלכתי, יחף, ל-AMPM לקנות לה משהו לשתות ולאכול. אחרי שנתתי לה את השקית והמשכנו נזכרתי באבינתן שעבד איתי וסיפר לי שהוא תמיד מחזיק באוטו קופסאות שימורים כדי לתת לאנשים שמקבצים נדבות בצמתים, וחשבתי ששימורים זה חכם ושאולי סנדביץ' סלט ביצים זה לא כל כך חכם.

המשכנו הביתה, ליאת עם נעליים, אני בלי. השבח לצל של רחוב דיזנגוף. חם בלעדיו.

 

החופש הגדול (או: נקודות משבוע ויפאסנה)

1. על הארגזים שבהם מגיעים תפוחי האדמה כתוב "יובלי אגו". אותי זה הצחיק.

2. הפעם הקודמת שניסיתי לעשות ויפאסנה היתה לפני בערך חמש שנים.  זה היה נורא. תפסתי את עצמי ביום השני מתוך עשרה, הבנתי בחלחלה שעומדים בפני עוד שמונה ימים של החרא הזה, וחתכחתי. הפעם שרדתי את מלוא השבוע. כן. אני שתקתי שבוע.

3. השתיקה היא החלק הקל ביותר בויפאסנה. יש משהו מאוד כיפי בלשבת לאכול צהריים עם עוד אנשים ולא להיות מוכרח לנהל איתם שיחת נימוסים.

4. הקושי האמיתי הוא ההתמודדות עם כמויות הטחינה שיש בכל ארוחה. בוקר, צהריים, ערב. ארוחת הערב של היום החמישי, ואני לא יודע אם זה מאורע קבוע בלו"ז הסדנה או סתם צירוף מקרים, נודעה בקרב הריטריט שלנו כ"ארוחת ארבעת הטחינות" (ירוקה, צהובה, אדומה וחלבה).

4. הטחינה, והמדיטציה. 45 דקות של לשבת ולהתבונן בנשימה שלך, בתחושות הגוף שלך, במחשבות שלך (אבל בלי לחשוב אותן!). כשחזרתי, נתתי לליאת 2 דקות להרגיש איך זה. אחרי דקה היא נשברה.

5. ברישום אתה מקבל שקיק בד שכזה, שבו אתה יכול להפקיד את הפלאפון והארנק שלך ופתק עליו אתה רושם את השם (כדי שתוכל לזהות את השקיק שלך), ואת כל אלה שמים בשני ארגזים גדולים. באחד מהם ראיתי פתק עליו כתוב "א. כהן". ידעתי שזהו שמו של המרמיט, וגם שהמרמיט טבל את זרתו בענייני הדהרמה בעבר. וכך העברתי רטריט שלם בלנסות לא לחשוב על האם המרמיט כאן, ואם כן מי הוא. ביום שבת, כשכבר היה מותר לדבר, איתרנו זה את זה. שאלתי אם הוא המרמיט, והוא שאל אם אני מממלכת עילם. כוכב זרח על פגישתנו.

6. ג'וני, שהיה בריטריט הארוך לפני, אמר שהוא היה צריך לא לחשוב על דוגמנית תחתונים מבלייזר שהיתה אצלו בסדנה. נראה לי שלו היה אתגר גדול יותר.

7. ויסלבה שימברוסקה, לאה גולדברג, הרמן הסה, ריימונד קארבר, יובל הררי, כולם היו אורחים מפתיעים בשיחות הדהרמה שנערכו בסיומו של כל יום על ידי המורים. בכלל, האווירה כולה היתה קצת מפתיעה. בניגוד לריטריט הקודם שהיה חמור סבר ומלא בחוקים, בזה של תובנה היו יותר הזמנות ובקשות.

8. יש סיכוי שהייתי שורד את זה גם בלי הקונצרטה, אבל המחיר היה כל כך הרבה יותר גבוה.

9. כבר הרבה זמן שאני מפלרטט עם בודהיזם. רעיונות כמו non attachment ו-unlearning הם דברים שאני משתמש בהם ביום יום, אפילו במסגרת העבודה. שיחות הדהרמה שהתנהלו כל ערב עסקו באספקטים היותר רעיוניים, פילוסופיים של הבודהיזם. הדהרמה. אבל הריטריט הזה עסק בעיקר באימון. בפרקטיס, בעשיה. יש פער גדול בין היכולת להבין את הרעיון של non attachment, ובין היכולת לתרגל אותו פיזית. בין היכולת לדעת שהרעיונות שלי הם לא אני, או התחושות גוף שלי הם לא אני, ובין להיות מסוגל לשבת, להתבונן בכאב ברגליים שלך, ולהמשיך לנשום, בלי להקשר אליו.

10. סבב הסיכום, שבו אנשים חלקו מה הם עברו, היה מרגש. אנשים חלקו תובנות מרחיקות לכת שהם הגיעו אליהם במהלך הסדנה. חוויות עוצמתיות. בהתחלה קצת התבעסתי שלא היה לי איזה אירוע קוסמי, התגלות עצומה. אבל אולי זה לא מפתיע. אני בטיפול כבר שש שנים, כך שיכול להיות שאת הסריטות הגדולות של החיים שלי כבר גיהצתי.

11. הדרך הפשוטה להבין מה זה ריטריט ויפאסנה של שבוע זה לחשוב על מחנה אימונים של ריצה. במשך שבוע לומדים לרוץ. רצים שש פעמים ביום, מתמקדים רק בזה. בסוף השבוע הזה, באם תרצה או לא, אז לא רק שלמדת לרוץ, אלא גם אתה עכשיו מרגיש איך זה להסתובב בעולם עם סיבולת לב ריאה טובה מאוד. איך זה לא להתנשם כשעולים במדרגות, וכו'. אם לא תרוץ יותר זה יחזור אחרי כמה ימים או שבועות. ויפאסנה היתה סדנת מבוא לקונג-פו של הנוכחות ברגע. אבל קונג פו, כאמור, הוא לא אמנות לחימה סינית אלא a hard earned skill. אז אם נרצה להמשיך, we'll have to earn it.

 

הגיגים על הודו שכתבתי במקום לכתוב את הספר שלי כשבחוץ יורד גשם וחתונה הודית מרעישה לנו מחמש בבוקר

יש קונבנציה כזאת, בקרב אמני לחימה, שלא מתעסקים עם השאלה. השאלה היא דבר מביך שמעניין ילדים קטנים. לא אמני לחימה רציניים. כי אי אפשר, הרי, לענות באמת על השאלה "איזו אומנות לחימה הכי חזקה/יעילה/קטלנית.”. אם תשאלו אמן לחימה רציני, לא מתאמן מתחיל ומתלהב, הוא יסביר לכם למה השאלה הזאת לא רלוונטית. “הכי יעילה למה? ללחימה בזירה או ברחוב?” “הכי יעילה למי? לאישה קטנה או ללוחם סומו?”. אנשים יספרו לך את הסיפורים איך למרות שאייקידו או טאי צ'י נחשבת לאמנות רכה, אז איך המאסטר שם כיסח מתאגרף. לא אוהבים לדבר על השאלה מכמה סיבות. קודם כל כי השאלות האלה (למי, למה) הן באמת שאלות טובות ונכונות. סיבה נוספת, שבאמת קשה להבין כשרק מתחילים להתאמן, זה שלרוב זה לא באמת משנה. אבל הסיבה השלישית שאמני לחימה לא אוהבים לדבר על השאלה, היא פוליטיקלי קורקט. כי אם תיקח כמה אמני לחימה, תשים אותם בחדר סגור עם כמה בירות ובלי שום מחוhבות לפוליטיקלי קורקט, כולם בסופו של דבר יסכימו שמישהו שמתאמן עשור ברצינות באגרוף תאילנדי ו-BJJ יקרע את התחת של מישהו שמתאמן ברצינות בטאי צ'י, ברוב הסיטואציות. לא נעים, ולא נכון תמיד, אבל במספיק מקרים.

אז מה לא כולם לומדים איגרוף תאילנדי וב-BJJ? כי כמו שאמרתי, יש יותר לאומנויות לחימה מלהיות הכי חזק וקטלני. אבל השאלה הזאת והפוליטיקלי קורקט שעוטף אותה הדהדו לי בימים האחרונים, פה בהודו.

אני חי כעשור בתל אביב, ולמרות שממש בדקות אלה אני מגולח למשעי, יותר ממחצית החיים שלי אני עם זקן צרפתי ומשקפיים, ולפיכך יש ספקטרום מוגבל למדי של דעות פוליטיות בו אני יכול להחזיק.* זו הסיבה שהמחשבות הממש לא פוליטיקלי קורקט האלה מייסרות אותי עד מאוד. אבל עדיין, אחרי שבועיים (שלמים!) בהודו, יש בי מקום שממש מבין את הבריטים, והיחס שהם פיתחו בזמנו ל"נייטיבז".

אני מודע לכל הסייגים. תרבות היא דבר יחסי. דגו של אדם אחד הוא רעלו של האחר, וברור שהודו נראית מטופשת, מטונפת, מקטינת ראש לי, יציר התרבות המערבית. אבל רבאק: היום סיימנו לאכול ארוחת בוקר במלון שלנו. היו לנו ריבועי נייר כאלה שעליהם נחה הצלחת, כמו במסעדות מזרחיות. כשסיימנו לאכול, המלצר לקח את הצלחות, ניגב את הניירות המטונפים עם סמרטוט, וערך את השולחן מחדש. צריך היה להיות מאוד עיוור כדי לא לראות את הכתמים שנשארו מארוחת הבוקר שלנו. המלצר שלנו לא היה עיוור. זה פשוט לא היה מה שאמרו לו לעשות, ולכן הוא לא עשה את זה. ותבינו – אנחנו במלון שעולה פי שש מהמלון הכי יקר שכנראה אי פעם שהיתם בו בהודו. אני יודע, גם נקיון זה דבר תרבותי, אבל רבאק.
הקטע הזה של לאכול עם הידיים מפליא אותי, לדוגמא. השכנים שלכם, הסינים, המציאו את הדבר הגאוני הזה שנקרא צ'ופסטיקס. זול, היגייני – אל תגידו לי שלא ראיתם. אף אחד לא חשב שזה רעיון טוב יותר?

התחושה האשמה שמתבשלת אצלי היא שאולי תרבות זה גם קצת כמו אומנויות לחימה. הכל יחסי וכל תרבות יש לה את החן והיופי שלה, ואת ההתאמה שלה למציאות בה היא נוצרה, אבל רבאק, בחדרי חדרים, אין על התרבות המערבית. יכול להיות שהיה לי קל יותר להשקיט את הקולות האלא אלמלא האנגלופיליות ההודית הסוחפת. ראינו פה סרטון במוזיאון התה המקומי. חצי ממנו היה הערצה לבריטים החכמים/אדירים/מגניבים/גאונים שגילו (כן, כן!) את מונאר וייסדו בה את תעשיית התה. במוזיאון אחר בקוצ'ין הציגו תמונות היסטוריות של שושלת הנסיכים המקומית. הנסיך בצילום הוותיק ביותר עדיין לבש חיתול, אבל מירב תשומת הלב הוקדשה לדורות המאוחרים יותר, עטויי מחצלות אוריינטליות וענודים, כולם, את אות האבירות שקיבלו מהמלכה וויקטוריה או ממשיכיה. מכל מקום הם משדרים "תודה בריטים, שבאתם והראתם לנו את הדרך הנכונה".

האם יכול להיות שההודים הם בבסיסם מטונפים? יכול להיות כזה דבר? ברור לי שזה לא כל ההודים, ושבכלל אין כזה דבר שנקרא "הודו". ברור לי שאני מתעסק עם הכללות.
ליאת טוענת שזה עניין מעמדי. שבמעמדות הגבוהים יותר בהודו זה נראה אחרת. יכול להיות שהיא צודקת, אבל אני לא יכול לדמיין אף אחד בישראל זורק את הזבל שלו לתוך הגנגס ואז שותה ממנו, ככה ישר. ואני לא יכול לדמיין אף אחד בישראל מתנהג כמו המלצר שלנו היום בארוחת הבוקר.

יש לי הסברים, אל תבינו לא נכון. יכול מאוד להיות שההודים נקיים מאוד, רק בצורות שאני לא שם עליהם את הדגש. כששטנו ב-Backwaters – התעלות שחוצות את כל קראלה, אחד הדברים שראינו יותר מכל זה נשים מכבסות, באובססיביות אלימה. יכול להיות שההודים מזועזעים מהעובדה שאני נכנס עם סנדלים לתוך החדר שלי, שזה מה שנראה להם מטונף. אני עדיין מרגיש ששלי צודק יותר.

אני כמעט מתפתה להעלות השערות לגבי התפקיד של הקאסטות בכל הסיפור הזה, ואולי לשער על היעדר הדחף המערבי של האדם לשפר את גורלו (נו, קתולים טובים הולכים לגן עדן, וובר והפרוטסטנטים) אבל נראה לי שזה יהיה אביסלה שטחי. אז לא. וכן, אני מודע לתרבות הגבוהה המדהימה של הודו, למקדשים והארכיטקטורה והרפואה והשירה, הפילוסופיה והיוגה. שיש כאן חברות מקומיות מייצרות מכוניות ומשאיות וכורים גרעיניים. אני פשוט לא מבין איך. מצד שני, אני כאן רק שבועיים.
או שזה משהו אחר. כי בסופו של דבר, גם אני לא מתאמן באיגרוף תאילנדי ו-BJJ, אלא באמנות לחימה הפילפינית האיזוטרית שלי. אני עושה את זה כי זה מה שמתאים לי. היה משעמם אם כולם היו מתאמנים באותו דבר, יעילות Is highly over rated, והשוואה תמידית בסגנון “מה הכי טוב” היא באמת מטופשת. יכול להיות שהודו Simply Is. ושזה בסדר גמור. אולי פעם גם אני אהיה.

 

*אם כי אם היה לי מבטא בריטי טוב יותר אולי הייתי יכול להיות רשע באיזה סרט.

Upādāna

ביוני 1997, חודש לפני שהתגייסתי, קיבלתי בדואר את ה-Wired החודשי שלי. Wired היה, ועודנו במידה מסויימת, המגזין של המגניבים (במלעל) של האינטרנט. הוא תמיד היה על טכנולוגיה, אבל לא בצורה המשעממת ש-PC Magazine היה. הייתי מנוי עליו בשנותיו הראשונות, וספגתי ממנו מנה גדושה של טכנו-אופטימיזם ליברלי, שעדיין נמצא שם מתחת לניאו-מרכסיזם המצולק שהתווסף כשגדלתי.

על השער של גליון יוני 97 היה תפוח. תפוח רב צבעי מוקף בגדרות תייל. מתחתיו התנוססה מילה בודדת: Pray. אפל היתה אז במצב רע. רע מאוד. סטיב ג'ובס חזר אליה אחרי עשור שבה היא הפכה מחברה סופר מגניבה לחברה כושלת. זה מצחיק לחשוב על זה היום, אבל היה חשש רציני מאוד לחייה של אפל, למרות חזרתו של ג'ובס.

סביב אותה תקופה, אפל העלתה קמפיין חדש. המסר, והסלוגן, היה Think Different. המודעות הראו צילומים יפהיפיים של אנשים שעשו זאת לאורך ההיסטוריה. ריצ'ארד פיינמן, ג'ים הנסן, מרת'ה גרהאם, מיילס דיוויס, גנדי. ייתכן וגם תקעו שם תמונה של ג'ובס עצמו. אני כבר לא זוכר. והיה טקסט.

Here’s to the crazy ones. The misfits. The rebels. The troublemakers. The round pegs in the square holes. The ones who see things differently. They’re not fond of rules. And they have no respect for the status quo. You can quote them, disagree with them, glorify or vilify them. About the only thing you can’t do is ignore them. Because they change things. They push the human race forward. While some may see them as the crazy ones, we see genius. Because the people who are crazy enough to think they can change the world, are the ones who do.

סטיב ג'ובס, עם כל הביקורת עליו כדיקטטור, חשב אחרת. אבל כולנו חושבים אחרת בהתחלה. עד שבגן מסבירים לנו שטעינו, ושהאחרת שלנו הוא בעצם "לא נכון". הדבר המדהים בג'ובס הוא שהוא הצליח לחשוב אחרת למרות כמות הכשלונות שהוא חווה. ג'ובס, שכל כך מזוהה עם המק, בכלל לא רצה אותו. הוא הצטרף השתלט על פרוייקט המקינטוש אחרי שהנסיון שלו ליצור מחשב עם ממשק גרפי, ה-Apple Lisa, נכשל ב-1982. ב-1985 הוא פוטר מהחברה שהוא ייסד על ידי ג'ון סקאלי, המנכל שהוא בעצמו שכנע לבוא לאפל מפפסיקו. החברה שהוא ייסד אחר כך, NEXT, בנתה מחשב מתקדם שאף אחד לא רצה לקנות, וכו', וכו'. הפשפש הוא החיה שקפוצת הכי גבוה ביחס לגודלה. אם תיקחו כמה פשפשים ותשימו אותם בצנצנת סגורה (עם חורי אוויר, כמובן!), יקרה דבר מאוד מעניין: הפשפשים יקפצו בכיף שלהם, יקבלו מכה בראש מהמכסה, וימשיכו לקפוץ. אחרי יומיים, כך אומרים, אם תפתחו את המכסה, תראו שהפשפשים לא קופצים גבוה יותר מהמכסה, שכבר לא שם. סטיב ג'ובס לא נתן למכסה שבעבר להפריע לו. לרוב האנשים זה קשה. העדר היצירתיות, אצל רובנו, היא מחלה אוטו-אימונית. אנחנו הורגים את הרעיונות שלנו כי אנחנו מפחדים מהמכה בראש של המכסה. כי נכשלנו בעבר. אנחנו מפחדים להעז, לחלום בגדול, כי ההורים לימדו אותנו שצריך להיות מציאותיים, והחיים למדו אותנו שכשלונות הם כואבים.

ג'ובס היה בודהיסט. אפילו Fake Steve Jobs היה חותם על הפוסטים שלו ב-Namaste. אחת הפרקטיקות של בודהיזם היא היכולת להיות נוכח עכשיו. ברגע הזה. בלי attachment. להיות בהווה משמעו שאני משחרר את העבר שלי. אני לא נותן לו להכביד עלי בסיפורים מיותרים. אני חופשי לחוות את הרגע הזה כפי שהוא, להתמסר לרעיון מגניב בלי להזכר שנפלתי בעבר. זה נשמע רוחניקי בשקל, וזה נוגד את כל מה שחינכו אותנו אליו, על החשיבות שבללמוד מטעויות. אבל אם לא היינו עושים את זה, טיפה, לפחות פעם בחיים, יש סיכוי שאכלוסיית העולם היתה קטנה בהרבה, כי לא היינו מעיזים לאהוב שוב, אחרי שפעם שברו לנו את הלב.