לא רבים יודעים זאת, אבל לאורך השנים תחזקתי שני בלוגים נוספים, מעבר לממלכה הזו. הראשון היה גלגול קדום שלה. בימי האינטרנט העליזים של טרום פייסבוק, כשפלטפורמות בלוגים היו הדבר, אז כל החברה׳ המגניבים שלי היו ב-Livejournal, ושם פתחתי את ממלכת עילם הראשונה.

השני, היה בצבא. ב-2010 חזרתי ל-8200 כיועץ לענייני טירוף (טרו סטורי), הבנתי שאף אחד ביחידה לא ממש מבין מה זה מדיה חברתית, והחלטתי לפתוח בלוג. אם הייתי מבקש לרצף את המשרד שלי באווקריום טרופי בגודל ענק, מלא בדגים זוהרים, ייתכן וזה היה מתקבל כפעולה סבירה יותר, אבל זה לא הפריע לי לשכנע את מי שצריך להוריד ולבדל תשתיות wordpress, לנחמד מישהו אחר שיתקין אותם, ולפתוח את ״לא מגולח״. ״לא מגולח״ הפך במהרה לבלוג הנקרא ביותר ב-8200, בזכות איכויותיו הליריות, תכניו המעניינים והעובדה שהוא, כמובן, היה הבלוג היחיד ב-8200.

תוך שאני מסתכן בכך שאני עף על עצמי, היו שם דברים טובים. היום, כשאני בקושי מצליח לפלוט פוסט בשנתיים, המחשבה שתחזקתי שני בלוגים, שבכל אחד היו תכנים נפרדים (לרוב, לפעמים עשיתי דאבל דיפינג), ומעניינים, היא mind blowing, אבל מצד שני, לא היו לי ילדים, אז… כן.

שני פוסטים זכורים לי במיוחד. הראשון נקרא ״מרגרינה״, והוא דיבר על איך, בגדול, 8200 מפספסת סטאק טכנולוגי שלם בכך שהיא מתעקשת לראות את עצמה כ-enterprise (כמו יוניליבר, חברה שמייצרת מרגרינה), ולא כחברה שמייצרת מידע* (כמו גוגל, למשל). הייתי רוצה לחשוב שהיתה לי איזושהי תרומה להכנסה של קוד פתוח ליחידה.

השני נקרא ״מדד הדמיון״. ניסיתי לייצר מסגרת מחשבתית ואסטרטגית לפעילות סייבר, ולייצר איזשהו מדד לכמה הפעילות סייבר הזו היא על הציר של לא רק ״חולשה שעוד לא מצאו״, אלא ״אף אחד בחיים לא ידמיין שאפשר לאמן חולדות להכניס usb למחשבים מבודדים״ . הטענה היתה שאם אנחנו רוצים לשמר את הייתרון התחרותי שלנו בסייבר, צריך להשקיע ברביע של הדברים שרוב האנשים האחרים לא מדמיינים בכלל, ולהצטייד בצי משמעותי של חולדות.

מדברים הרבה על תחושת מסוגלות של אנשים, וזו תכונה שהתברכתי בה. היא הובילה אותי למצבים יוצאי דופן, חלקם מדהימים, וחלקם… ובכן… בוא נאמר שלהופיע על במה בערב מחווה לאליוט סמית׳, מוקף באמנים אמיתיים (הי נינט!), ולדפוק זיוף נער בר מצווה של החיים באמצע ״Say Yes", זו חוויה שתשתאר איתי כל החיים כנראה. והרבה פעמים ניסיתי להבין מאיפה זה מגיע, כל התחושה הזו של ״וואלה, אולי זה דווקא כן אפשרי…״. חלק מזה כמובן זה הפריוולגיה של היותי גבר לבן וכו׳ והורים שפימפמו את התחושה הזו במילים ובמעשים. אבל חלק מזה, זה הדמיון.

היכולת הזו, לדמיין דברים, היא תכונה בולטת אצלי. בצוות הנוכחי שלי בעבודה, יש כבר אנשים שיודעים לזהות את הבעת הפנים שלי, כשעולה לי רעיון כה כה מופרך, שיצחיק את החדר. אבל כוח העל שלי, או אחד מהם, הוא שהרעיונות האלו, שנשמעים הזויים לגמרי לפרקים, אז אני חצי רציני לגביהם. החברה שבה אני עובד שחררה, לפני כמה חודשים, מודל שפה חדש, קטן, וחכם להפליא. פתאום עלה לי הרעיון שאולי אפשר להריץ אותו בתחנת החלל הבינלאומית, שם כוח המיחשוב מוגבל. כולם צחקו, אבל הרמתי טלפון לחבר שעובד עם NASA לראות אם אפשר לקדם את זה, ובמקביל רצתי למצוא באתר שלהם מסמכים של תחקירי משימות לראות איך המודל שלנו אוכל אותם.

יש סיפור כזה, שהוא מין הסתם אינו נכון היסטורית כלל אך הוא מטאפורה מעולה לנראטיב שלי ולכן אשתמש בו בשמחה כי אני זונה של מטאפורות, שכשהספרדים הגיעו לעולם החדש, הילידים לא ראו את הספינות שלהם. לא כי הם הסתכלו לכיוון הלא נכון. לא היה להם אובייקט מנטלי של ״ספינת ענק עם מפרשים״, ולכן הם פיזית לא ראו אותן. וזה איור יפה ללמה אני חושב שהבסיס של הפירמידה במסוגלות, הוא דמיון. אם אין לך את הגמישות המנטלית לדמיין מצבים נשגבים, אם המילה לא קיימת באוצר המילים של הדמיון שלך, לעולם לא תצליח להגיע לשלב הבא, שזה לשאוף אליהם, ולהאמין שאולי הם אפשריים, ואז כמובן, לדמיין את המצב המופרך או שלא של לממש אותם, את הרגע הזה של ״וואלה אבל בעצם למה לא?״ או ״אבל אולי בכל זאת אם…״.

לפני שנים כתבתי על תפקידה של ספרות בפיתוח שריר האמפתיה, והתרומה של זה לחשיבה מערכתית (System's thinking, לא ״להיות מערכתי״.). אני רוצה להמשיך את הקו הזה, ולדבר לא רק על ספרות, אלא על ספרות ספקולטיבית. מדע בדיוני. פנטזיה. אני חושב שזה לא סתם שחלק עצום מהיזמים של סטרט אפים גדלו על ספרי וסדרות מדע בדיוני ופנטזיה. האֲפִיפוֹת המתמשכת הזו (המילה החדשה שגיליתי ל-immersion) בעולם שבו דברים הם מופרכים ורחוקים מהמציאות דורשת השעיית ספק כדי לשרוד. היכולת לדמיין עולם שבו דולפינים אינטיליגנטים עובדים לצידם של בני אדם (או, בספר אחר, יודעים לקרוא צווי הריסה אינטרגלקטים בזמן ולפעול בהתאם) או מציאות שבה כל הנוצרים באירופה מתו במוות השחור, וההיסטוריה ממשיכה כשתרבויות אסיה, אפריקה ואמריקה משחקות לבד על המגרש, היא כמו אימון מתמשך, חדר כושר, לשריר הדמיון. כשחיים כל כך הרבה בעולמות שבהם הבלתי אפשרי לנו אפשרי, יש סיכוי שזה יזלוג גם אלינו. ובתקופה כל כך מדכאת, כל כך סוגרת, בעולם כה… מבעס, היכולת לדמיין מציאות אחרת, לחשוב שהיא אפשרית, לשאוף אליה, היא מצרך כל כך, כל כך נדרש.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אני משתדל להתרחק מפייסבוק ועוזריהם, אז אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

* למצקצקים והנוקדנים: לא רק מידע. כל הפירמידה של DIKW. מרוצים?