בשבועות האחרונים התפרצה אצלי שוב, לצערי, מחלה שכבר חשבתי שהתגברתי עליה. המחלה היא "אודיופיליה", והסימפטומים שלה הם חוסר יכולת להנות ממוזיקה ללא פנטזיה תמידית על כמה טוב היא תשמע אם רק היית מוסיף מכשירים אקזוטיים באלפים רבים של שקלים/משפר רמקולים/מגבר/קדם מגבר/אקוסטיקה בחדר/נגן תקליטורים וכו'.
מדובר במחלה. נדבקתי במחלה הנ"ל לאחר שהתשחררתי מהצבא. זכרתי שלאבא של חברה לשעבר שלי היתה מערכת שמוזיקה נשמעה בה מדהים, ונדרתי לי שגם לי תהיה אחת כזאת. כמה עשרות אלפי שקלים אחרי זה, מצאתי את עצמי עם חדר ייעודי, מלא בציוד, קורא ביקורות על מגברים ורמקולים אל תוך הלילה. מה שנקרא – פורנו out, פונו In. כשהייתי מבקר בבירות תבל, הייתי הולך לחנויות אודיו, לשמוע קצת ציוד. זה כמו ביקור ביקבים, הייתי מסביר לחברי התומהים.
הנסיעה לאיטליה, שבמהלכה שמעתי מוזיקה בהנאה גדולה דרך מחשב Thinkpad של IBM וזוג רמקולים דמיקולו (טוב, ואוזניות Sennhiser HD-580 מעולות), היוו את הגמילה הרצויה, וכשחזרתי לארץ… טוב. החלפתי מגבר וזוג רמקולים, שזה בערך כל המערכת, אבל אחרי זה – נרגעתי. באמת.
ועכשיו, עקב תיקון של טוויטר סורר ברמקול, זה נדלק שוב. יש, אתם מבינים, איזשהו גל עומד באיזור 60 הרץ בסלון שלי, שגורם לבאס להיות מודגש, וכו'… אני נלחם בזה, באמצעות כל כלי הנשק שיש לי. בעיקר ההגיון, ההנאה ממוזיקה, והעדר התקציב. אבל ההתפרצות המחודשת הובילה אותי למחשבות בנושא.
בחנות אופניים נחשבת מאוד ברחוב החשמונאים, יש, מאחורי הדלפק, שלט. בשלט מצוייר מוח אנושי, ומאחוריו צלמית אדם הבועלת אותו בסגנון דוגי, כאשר על כל זה יש עיגול ו"X"' בדומה לשלטי "אין חניה" או "הפניה שמאלה אסורה". המסר ברור: אין לזיין את השכל. אופניים דומים מאוד למערכות סטריאו – שוק שמדבר אל אנשים באמצע שנות השלושים שלהם, עם הרבה כסף, שרוצים לשרוף אותו כדי להשיג "עוד קצת יותר", ובעיקר לדבר על זה. יש גרביים יעודיים לרוכבי אופניים, שאמורים לשפר את הביצועים או משהו כזה. אין לזה גבול, באמת.
השאלה המעניינת היא – Is ignorance bliss? אין לי ספק שהאופניים של זייני השכל הם אופניים נפלאות, בדיוק באותה מידה שאני נהנה הנאה אמיתית כשאני שותה סינגלים מאלטים מסויימים, ושמוזיקה באמת (למרות הגל העומד הסורר), נשמעת נפלא אצלי במערכת. מצד שני, אין לי ספק שהפלצנות הזאת, ההתעמקות עד גיכוח (ואקדיש פוטס נפרד לגיכוח שבעולם האודיו) היא פתטית.
הידיעה על קיומם של המוצרים הטובים יותר, היקרים יותר, היא זו שמזינה, בחלק מהמקרים, את הרצייה, והיא זו שמובילה לחוסר שביעות הרצון מהמצב הנוכחי. מדובר על אחד מהכוחות המניעים את חברת הצריכה של ימינו. השאלה היא איך מתמודדים עם זה? האם באמת לבחור במסלול Ignorance is bliss, ופשוט לא להכנס לעומקם של דברים? הרי תמיד, בכל תחום, יש אוקיינוס עמוק של שכלולים, שיפורים, שידרוגים – באם זה בולם זעזועים משוכלל יותר לאופניים, שיפור כלשהו לאוטו, מגבר טוב יותר – האם הדרך להתמודד עם היצר היא פשוט לטמון את הראש בחול, לצמצם במודע את שדה הידיעה?
אולי כן. ואולי הפתרון הטוב יותר הוא לעשות את הטריק הבודהיסטי, ופשוט להיות נוכח בהווה, ולהנות ממנו, למרות חוסר המושלמות שלו, למרות שהוא יכול להיות טוב יותר. זה קשה, כי יש בזה משהו שנוגד להפליא את החינוך שקיבלנו – שצריך תמיד לשאוף לטוב ביותר, שצריך תמיד לנסות לשפר. לצערי אין תשובות קלות. יש עבודה יום יומית קשה. לפחות כרגע ברקע שומעים נהדר את הדרה.
קורות ממלכת עילם 