נפלתי חזק

בשבועות האחרונים התפרצה אצלי שוב, לצערי, מחלה שכבר חשבתי שהתגברתי עליה. המחלה היא "אודיופיליה", והסימפטומים שלה הם חוסר יכולת להנות ממוזיקה ללא פנטזיה תמידית על כמה טוב היא תשמע אם רק היית מוסיף מכשירים אקזוטיים באלפים רבים של שקלים/משפר רמקולים/מגבר/קדם מגבר/אקוסטיקה בחדר/נגן תקליטורים וכו'.

מדובר במחלה. נדבקתי במחלה הנ"ל לאחר שהתשחררתי מהצבא. זכרתי שלאבא של חברה לשעבר שלי היתה מערכת שמוזיקה נשמעה בה מדהים, ונדרתי לי שגם לי תהיה אחת כזאת. כמה עשרות אלפי שקלים אחרי זה, מצאתי את עצמי עם חדר ייעודי, מלא בציוד, קורא ביקורות על מגברים ורמקולים אל תוך הלילה. מה שנקרא – פורנו out, פונו In. כשהייתי מבקר בבירות תבל, הייתי הולך לחנויות אודיו, לשמוע קצת ציוד. זה כמו ביקור ביקבים, הייתי מסביר לחברי התומהים.

הנסיעה לאיטליה, שבמהלכה שמעתי מוזיקה בהנאה גדולה דרך מחשב Thinkpad של IBM וזוג רמקולים דמיקולו (טוב, ואוזניות Sennhiser HD-580 מעולות), היוו את הגמילה הרצויה, וכשחזרתי לארץ… טוב. החלפתי מגבר וזוג רמקולים, שזה בערך כל המערכת, אבל אחרי זה – נרגעתי. באמת.

ועכשיו, עקב תיקון של טוויטר סורר ברמקול, זה נדלק שוב. יש, אתם מבינים, איזשהו גל עומד באיזור 60 הרץ בסלון שלי, שגורם לבאס להיות מודגש, וכו'… אני נלחם בזה, באמצעות כל כלי הנשק שיש לי. בעיקר ההגיון, ההנאה ממוזיקה, והעדר התקציב. אבל ההתפרצות המחודשת הובילה אותי למחשבות בנושא.

בחנות אופניים נחשבת מאוד ברחוב החשמונאים, יש, מאחורי הדלפק, שלט. בשלט מצוייר מוח אנושי, ומאחוריו צלמית אדם הבועלת אותו בסגנון דוגי, כאשר על כל זה יש עיגול ו"X"' בדומה לשלטי "אין חניה" או "הפניה שמאלה אסורה". המסר ברור: אין לזיין את השכל. אופניים דומים מאוד למערכות סטריאו – שוק שמדבר אל אנשים באמצע שנות השלושים שלהם, עם הרבה כסף, שרוצים לשרוף אותו כדי להשיג "עוד קצת יותר", ובעיקר לדבר על זה. יש גרביים יעודיים  לרוכבי אופניים, שאמורים לשפר את הביצועים או משהו כזה. אין לזה גבול, באמת.

השאלה המעניינת היא – Is ignorance bliss? אין לי ספק שהאופניים של זייני השכל הם אופניים נפלאות, בדיוק באותה מידה שאני נהנה הנאה אמיתית כשאני שותה סינגלים מאלטים מסויימים, ושמוזיקה באמת (למרות הגל העומד הסורר), נשמעת נפלא אצלי במערכת. מצד שני, אין לי ספק שהפלצנות הזאת, ההתעמקות עד גיכוח (ואקדיש פוטס נפרד לגיכוח שבעולם האודיו) היא פתטית.

הידיעה על קיומם של המוצרים הטובים יותר, היקרים יותר, היא זו שמזינה, בחלק מהמקרים, את הרצייה, והיא זו שמובילה לחוסר שביעות הרצון מהמצב הנוכחי. מדובר על אחד מהכוחות המניעים את חברת הצריכה של ימינו. השאלה היא איך מתמודדים עם זה? האם באמת לבחור במסלול Ignorance is bliss, ופשוט לא להכנס לעומקם של דברים? הרי תמיד, בכל תחום, יש אוקיינוס עמוק של שכלולים, שיפורים, שידרוגים – באם זה בולם זעזועים משוכלל יותר לאופניים, שיפור כלשהו לאוטו, מגבר טוב יותר – האם הדרך להתמודד עם היצר היא פשוט לטמון את הראש בחול, לצמצם במודע את שדה הידיעה?

אולי כן. ואולי הפתרון הטוב יותר הוא לעשות את הטריק הבודהיסטי, ופשוט להיות נוכח בהווה, ולהנות ממנו, למרות חוסר המושלמות שלו, למרות שהוא יכול להיות טוב יותר. זה קשה, כי יש בזה משהו שנוגד להפליא את החינוך שקיבלנו – שצריך תמיד לשאוף לטוב ביותר, שצריך תמיד לנסות לשפר. לצערי אין תשובות קלות. יש עבודה יום יומית קשה. לפחות כרגע ברקע שומעים נהדר את הדרה.

הגנה עצמית

למרות כותרות העיתונים הזועקות על פרץ האלימות ששוטף את מדינת ישראל, בסופו של דבר, רובינו לא נתקלים באלימות באופן יום יומי. דווקא דיווח כמו זה, של יואב, על תקרית לא נעימה ביפו, מעלה בי את הצורך לדבר על הגנה עצמית.

ישנם מספר קונספציות שגויות לגבי הנושא של הגנה עצמית, הן לנשים, והן לגברים. אצל נשים, למשל, תרחיש האימים הוא האנס-הקופץ-מהשיחים, אה-לה בני סלע, בעוד שלפי הסטטיסטיקה, בשבעים אחוז ממקרי האונס מתק, הנאנסת הכירה קודם את האנס.

רוב הגברים, חושבים על הגנה עצמית כפעולה שבה הם "מנצחים" את התוקף, ומקשרים אותה למני אימונים באומנויות לחימה – לבעיטות לאשכים, לאגרופים מעופפים, לבריחי ידיים ורגליים.

בדיוק כמו שכשאתה האיש בסביבה שמבין במחשבים כל הזמן שואלים אותך "איזה מחשב לקנות", כך גם בתור אמן לחימה, מדי פעם מבקשים ממני את דעתי לגבי "מה ללמוד בשביל הגנה עצמית". והתשובה שלי כמעט תמיד זהה: כישורי חיים, ותרסיס פלפל.

טוני בלאור, אחד מכוהני ההגנה העצמית הגדולים, מגדיר את זה מאוד יפה בתור שלושת ה-Dים:

Detect, Defuse, Defend. אבחן, נטרל, הגן. מדובר על שלושה מעגלי הגנה, אחד בתוך השני. מעגל האבחון, בסופו של דבר, ימנע ממך תשעים אחוז מהבעיות. רואים קבוצה של שיכורים משועממים בהמשך הרחוב? עיברו את הכביש. השעה שעת לילה מאוחרת ואת בחורה לבד באיזור לא סימפטי? אולי עדיף לא לשמוע Ipod – כי זה מסמן אותך כטרף פוטנציאלי.

ניטרול/פיזור האיום קורה אחרי שכבר ברור שיש איזשהו פוטנציאל סכנה. מקרים שדורשים הגנה עצמית לעיתים נדירות כוללים התקפה הקראית, ללא שום שיחה לפני. חלק מהאנשים קוראים לזה "ריקוד הקוף" כשמדובר ב"מכות", ובחלק מהמקרים התוקף הפוטנציאלי בודק את השטח.  יואב, בתקרית שלו, עשה ניטרול מצוין. בדיוק באותה מידה, גם לוותר על חנייה, או להגיד "סליחה, אחי, לא מעשן" כשמישהו מבקש ממך סיגריה או אש זה ניטרול. לפעמים זה מסובך יותר מזה. אנשים שגדלים בשכונות קצת פחות "סבוניות", מסוגלים לעיתים לעשות זאת באופן אינטואיטיבי. צריך להפגין בטחון, אבל לא אגרסיביות, להפוך את העוינות ל"אחוקיות", וכל זה מבלי לצאת חלש.

במקרה של נשים, פעמים רבות, הנטרול הוא פשוט היכולת להגיד "לא!" באופן תקיף מאוד. ידידה שלי, שמדריכה הגנה עצמית ב"אל הלב", ארגון אומנויות לחימה לנשים, מתרגלת עם התלמידות שלה את זה, והרבה.
החלק של ה"הגן" – זה מה שרוב האנשים חושבים עליו כ"אמנות לחימה". אבל גם הקשר שם, הוא רופף. יש לי בבית מכשיר שיורה תרסיס פלפל – מדובר על חומר שמבדיקה (מצערת) שערכו חברים שלי איתו, עולה כי לקבל כזה דבר בפנים מניע אותך מלחשוב על כל דבר מלבד בכי, שיעול וגורלך המר, לחצי שעה-שעה הקרובה. כשאנשים שואלים אותי על לימודי הגנה עצמית, אני אומר להם לרכוש תרסיס פלפל ולהתאמן בשליפות. להערכתי, האפקטיביות של זה, הן ברמה האובייקטיבית, ובמיוחד כשמביאים בחשבון את כמות הזמן המושקעת, גבוהה כמעט מאימון בכל אומנות לחימה.

עם מעט אימון ותרגול, רוב האנשים בחברה נורמטיבית לא צריכים להגיע למצב שבו הם במגע פיזי עם מישהו. אז למה אני מסתובב חמוש, בכל זאת? אני מסתובב חמוש מאחר ואני מודע לנזק האדיר שתקיפה יכולה לגרום לנתקף, הן פיזית והן פסיכולוגית. ואני בוחר לבטח את עצמי כנגד האפשרות הזאת, קטנה ככל שתהיה. בדיוק כמו שהדירה שלי מבוטחת נגד רעידות אדמה.

מה אמיתי

בעקבות הדיאלוג עם גברת גת, נאלצתי לנבור שוב בכל מה שנוגע ל"אמיתי".

גת אמרה שהשכונה בה היא גרה, יד אליהו, מרגישה לה "אמיתית" יותר, ואני הסברתי לה שאני מבין ומזדהה עם הרגש, אבל עדיין מרגיש לא נוח איתו.

למה, בעצם?

לפני כמה שנים חיפשנו, אני וחברתי דאז, צימר. זו היתה לה חווית הצימר הראשונה, ולכן היה לה נורא חשוב למצוא בדיוק את הצימר הנכון. זה גרר שעות על גבי שעות של נבירות באתרי צימרים שונים, שבסופו של דבר עשו לי רע. הם עשו לי רע, בגלל שכל אחד מהם ניסה למכור לנו איזושהי מציאות "אותנטית", של הבקתה בכפר/יער/בוסתן/מערה.

יותר מכל, זה הזכיר לי את הסצינה ב"מועדון קרב", כשאדוארד נורטון מספר על ההתמכרות שלו לאיקאה. השולחן בצורת יין ויאנג, ה-

"glass dishes with tiny bubbles and imperfections, proof they were crafted by the honest,simple, hard-working indigenous peoples of wherever."

זה כאילו המציאות הבורגנית שלנו לא מספיק אמיתית, לא מספיק חווייתית, ולכן אנחנו מנסים כל פעם לצרוך חוויות חדשות, מתוך שיעמום. החיפוש אחר ה"אותנטי" וה"אמיתי" שולל את העובדה שמה שחיים הוא מה שאמיתי. שאת החיים חיים, והם לא סט של חוויות שאפשר להזמין מקטלוגים, או סופי שבוע שמעבירים בבקתות עץ מוזמנות מדנמרק.

הקיטלוג של צורת חיים כלשהי כ"אמיתית יותר" פשוט מזינה את המיתוס הבורגני הזה, שהחיים שלנו אף פעם לא אמיתייים, ולכן צריך לחפש כל הזמן את ה"החיים", את החוויות האלה שהן האמיתיות, אשר ברובן עולות כסף. המצב הבסיסי של החיים שלי, הם שהם אמיתיים, לא משנה אם אני גר בחושה בסיני או ברחוב החשמונאים בתל אביב. בריחה לחוויות "אמיתיות" היא פשוט דרך הנפלאה ביותר לשמר את הסטטוס קוו אצל אנשים שמסרבים להכיר בכך שהחיים שלהם אמיתיים, וישארו ככה, לא משנה מה הם עושים איתם. עכשיו זה פשוט שאלה של איך אתה חי אותם.

וציטוט ממלכת עילם אחרת, קודמת:

במשך כמה שנים, מגיל 17 עד 22-23 ככה, הקדשתי כמות עצומה של מחשבה להומלסים ומגורים ברחוב. לא בתור משהו שהייתי רוצה לעשות, אבל כן הייתי מסתכל מסביבי ותוהה איך יכולתי לשפר את סיכויי השרידה שלי, היה והייתי צריך לעבור לגור ברחוב. תאים שבהם יש כספומטים ואפשר לישון בהם, או מתי מגיע החלב והלחמניות למכולת, לפני שהיא נפתחת, ואפשר לגנוב קצת, היו דברים ששמתי לב אליהם.
אני זוכר שבמדריד, יום אחד, הסתכלתי על הומלס עם חתול וכלב, ולבי נשבר בי, אבל תוך כדי גם הבנתי שמדובר בשיטת שיווק יוצאת מן הכלל ואם אי פעם אאלץ לקבץ נדבות, אני צריך להשיג לי גם כאלה. תהליך שבירת הלב שאנו עוברים כשאנחנו מתבוננים בהומלס עם חיות הוא מורכב. קודם כל נשבר הלב על החיות המסכנות. אחר כך אנחנו מרגישים אשמה על כך שאנו מרחמים על החיות ולא על האדם, ולבסוף אנחנו מבינים שמה ששבר את ליבינו הוא הקשר ביניהם, אשר מכריח אותנו, בעצם, להכיר באנושיות של האדם הבלתי נראה שמול עינינו.

רובינו, כאנשים, מעולם לא נחווה מצבים של אין ברירה קיצוניים. לא נחווה קור שאי אפשר לברוח ממנו, ולא נחווה רעב אמיתי, מהסוג שמקסימום יפוג עוד שעה כשנגיע למקרר. וטוב שכך. מעבר לכך שאיני טיינאייג'ר יותר, אני תוהה האם הכמיהה הזאת שיש לי, או העניין שאני מפתח בחוויות מסוג זה הוא לא פשוט פיתוח יאפי אולטימטיבי של תופעת "החיפוש אחר האותנטי" – אין אותנטי יותר מאשר להיות דפוק וזרוק, באמת, בלי חילוץ ובלי כבלי הצלה ולהרגיש את החים ה"אמיתיים"…

יומני מסע אהוי!

לפני שנים רבות, כשעוד עבדתי באייטק, סיגלתי לעצמי מנהג מגונה לנסוע המון. חישבתי שבשנת 2001 טסתי בערך 150 טיסות. כתוצאה מכך, נהגתי לא להשאר במקום אחד זמן רב מדי, והתפתחה לה מסורת של כתיבת יומני מסע ממקומות שבהם ביליתי פחות מ-24 שעות.

ואז נסעתי לאיטליה.

שם הייתי הרבה יותר מ-24 שעות.

ומאחר וכבר הייתי בפירנצה, ואני גרגרן, היה זה רק טבעי שאכתוב את מדריך גוטמן לגרגרן בפירנצה. נכון, מדובר בחוויות עדכניות ללפני כמה שנים, אבל הן

א. עדיין משעשעות

ב. (לפחות כל מה שקשור לאוכל) עדיין, ברובן רלוונטיות.

נפתחה בוקסה משמאל, עם הכותרת "יומני מסע", ובה אעלה את עלילות העבר שלי, כאיש רב המזימות. תהנו.

He thrusts his fists against the post

בסוף "IT", של סטיבן קינג, כל הילדים חוזרים שוב לשיכחה. יותר מחצי מהספר הוא בעצם הזכרות של המקרה הקודם בו הילדים נתקלו בליצן, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, שכחו אותו.

למרות שהחיים שלנו מלאים בהמון דוגמאות של שכחה, דווקא זו חזקה לי במיוחד, בדיוק בגלל החוויות יוצאות הדופן, הקיצוניות, שהדמויות בספר עברו. לא, השכחה אינה הדחקה, לא במקרה שלהם. היא פשוט שיכחה. כמו מילים שנמחקות, אחת אחת ובערבוביה, מדף. בהתחלה המשפטים עוד איכשהו מתחברים, ואחר כך זה כמו הסוף של האלצהיימר.

וגם אני, למרות כל החוויות האינטנסיביות, אפילו במהלכן אני משנן לעצמי "את זה אל תמהר לשכוח", מרגיש איך, למרות הכל, הזכרון הופך להיות אימפרסיוניסטי, אקספרסיוניסטי, קוביסטי.

בשלבים האחרונים של אלצהיימר, מסתבר, נעלמות כל המחלות שאפשר לקשר אותן ל"רגש" – כל מחלות הלב, למשל. 

 

לו היית כאן אתי
בחציספרה שלי,
כשיושב במרפסת
לוגם בירתי
ערב; השמש שוקעת,
ילדים צועקים ושחפים מצווחים
מה הטעם בלשכוח
אם אחר כך מתים?

(מתוך: שיר / יוסף ברודצקי. תרגום: ט. גוטמן)

סיגוריסטה

"אתה חייב להיות סיגוריסטה, בכל מה שאתה עושה. במיוחד בלחימה. אבל לא רק!" – את זה, ואת "אתה חייב להוריד את הכרס הזאת" שמעתי כל יום, מספר פעמים ביום, מהאורח הפיליפיני שלי.

סיגוריסטה… קשה לתרגם. בטוח בעצמך? קצת מאצ'ו? לא מפחד? מהמילה "בטוח" בספרדית. עבר כל מני פיתולים בדרכו לטאגאלו, או ויזאיאן. בובי טבימינה, לו אני קורה Sir, ושאותו אני מציג בפני הסלקטור בנתב"ג בתור המורה שלי, הוא סיגוריסטה. לא כל יום רואים מישהו עם נוכחות כל כך חזקה, שמאמין כל כך חזק באמת שלו, ולא מפחד להוכיח אותה. לחימה, כמו גוף, היא מין מקום פוסט מודרני להחריד כזה. יש כל כך הרבה מערכות אמת לגבי מה "נכון" לעשות ואיך צריך להגיב – וכולן נכונות. גם אילו שאומרים "תכנס פנימה" וגם אילו שאומרים "תברח הצידה".

אני לא איש מאמין. מעולם לא הייתי. היכולת להתמסר למערכת אמת אחת אף פעם לא היתה בגנים שלי – תמיד אפשר לראות את הערך שיש באמת השניה, השלישית. אולי קוראים לזה אמפתיה?

בדרך לאחד הסמינרים, עצרתי בארומה בבית ינאי. כריך טוניסאי אחד מאוחר יותר, אני חוזר לאוטו, ומגלה שחלומי הרטוב התגשם: הזוג שהחנה את מכוניתו בצורה חזירית כל כך שנאלצתי לתמרן כמו לוליין בקירקס הסיני על מנת להכנס – הזוג הזה בדיוק חזר לאוטו במקביל אלי.

"חניתם בצורה חזירית", סיננתי לעברם. הם הביטו בי בהלם מסויים. לזה הם לא ציפו.

"אהה… אבל זה גם לא יפה להגיד חזירי. זה מאוד פוגע".

כאן עמדו בפני שתי אופציות. להגיד "נכון, סליחה, לא התכוונתי לפגוע". ולהגיד "לא רוצים שיקראו לכם חזירים, אל תחנו כמוהם". אני בחרתי את הראשונה. כי האמת שלהם, גם היא שרירה.

סיגוריסטה.

שבועיים רצופים, כמעט 24 שעות ביום, עם מישהו שהסיגוריסטה שלו כל כך חזק – משהו בזה עובר עלייך. המוכנות לנטוש את האמת האבסלוטית, הלא קיימת בעצם (בדיוק כמו שבקבלה, אחד מהסוגים של ה"אין" הוא "אינסוף"), ולטעת את רגלייך בקרקע. To make a stand. זה הכיוון.

זה, ולהרביץ הרבה עם מקלות.

קוסמי רחוב

הוא עומד, בימי שישי בדרך כלל, לפני אורנה ואלה. יש אפילו דמיון מסויים בינו ובין השומר הדי קבוע שם, זה עם השפם. שניהם ממוצא סלבי כלשהו, או מקום אחר שבו כובע קטן של תורכי מסמן מיסטיקה, קוסם. הוא מחבר טבעות להנאת הקהל, וכולו זורח באושר, כאילו מחזיר את האור (המסנוור קצת יותר מדי, אם נודה באמת) של שינקין ביום שישי בצהריים.

חמישי אחר הצהריים, מול מסעדה יהודית כלשהי בדיזנגוף. אותו האיש. אותן הטבעות, אותו הכובע. אבל אין קהל, וכל מה שנשאר זה הקשקוש של הטבעות זו בזו, כדי להעביר את הזמן, למשוך תשומת לב, להאיר את הסצינה בעיניים נוצצות, שממהרות הביתה לקראת שקיעת החמה.

מאחורי הקלעים של המציאות

המאגוס, שמודבק אצלי הן על הדלת של הבלוג והן על דלת ביתי, הוא אחד מקלפי הטארוט איתו אני מזדהה ביותר. אחד מהפירושים שלו, הוא הנסיון לשלוט במציאות, לעצב אותה וללוש אותה כרצונו של המג. על שולחנו של המאגוס מונחים כל ארבעת הסימנים של הטארוט – שרביטים, חרבות, גביעים ומטבעות, אשר מסמנים את ארבעת היסודות שמהם מורכב הייקום. הם שלו.
להיות מלצר זה להיות במאחורי הקלעים של המציאות. להציג בתערוכה זה להיות במאחורי הקלעים של המציאות. את השבוע הזה ביליתי במאחורי הקלעים הכי… עמוק בו הייתי אי פעם. ארבעה ימים שהיווה בערך את מה שפי. טי בארנום כינה "The Greatest Show on Earth".

עבודה מאחורי הקלעים לארגון ששואף, ומצליח לייצר שלמות, זו חוויה מדהימה. היא מדהימה עוד יותר, כאשר שנה לפני זה את היית בקהל. יוצא שאתה מקבל ראיה כפולה, במיוחד בהשוואה לעבר – עד כמה מצד אחד הכל באמת מושלם מעבר למה שהעזת לדמיין, ועד כמה הכל מלא מפאקים קטנים, ודאחקות לא קשורות.

כדי להגיע לשלמות הזו, נדרשת עבודת צוות ברמות שאני לא העזתי לחלום עליהם עד כה. היכולת של 20 איש לתפקד מבצעית כמו גוף אחד זה מסוג הדברים שרואים רק בסרטי משימה בלתי אפשרית. ככה – הן ברמת התפקוד, השלמות והאינטנסיביות, עבר השבוע שלי.

המציאות, עכשיו, שוב מצד הצופה ולא מצד המייצר – נראה כאילו פתאום מזדחלת לה בהילוך איטי.