בעקבות הפוסט הנ"ל, ומאחר ונשאלתי, הנה תובנותי לגבי "איפה יש שווארמה טובה בתל אביב". נכון שזו חריגה מסויימת מהקו הרגיל של הבלוג, אבל היי – בתוך עמי אני חי.

בגדול, שווארמות מתחלקות בין חובבי שווארמת העופות (פרגיות, הודו), ובין חובבי שווארמת הבהמות (עגל, כבש). אין בארץ באמת שווארמת כבש, מה שמכונה בטורקיה "דונר". בדרך כלל "שווארמה כבש" היא שווארמה מבשר בקר או עגל, שבתוכה יש שומן כבש בשביל הטעם.

תל אביב, ככלל, היא לא מופת לשווארמה. רמת גן נחשבת יותר בתחום ההודו, וחיפה היא בירת השווארמה של ישראל לחובבי שווארמת כבש, ובכלל. לקח לי כמה שנים לגלות איפה אוכלים שווארמה טובה, אחרי לא מעט נסיונות נפל בכל מני "מפגשים" למיניהם.

הרשימה הבאה היא בוודאי לא מקיפה, ולא מסודרת בשום סדר הגיוני.

• הקוסם: כמו כל דבר שהקוסם עושה, גם פה יצא לו טוב. שווארמת עוף עם קצת שומן כבש, עסיסית, טעימה, עם מבחר הסלטים של הקוסם, וכמובן – חציל מציל. פלאפל הקוסם, שלמה המלך 1 (פינת קינג ג'ורג').
• "השווארמה שלנו/טורק לחמעג'ון" – ידוע גם בשם "הטורקי. מסעדה טורקית / מזללת שווארמה, שאופה גם לחמעג'ון וגם מיני מאפים טורקיים אחרים. אפשר לשבת בפנים ולהזמין מתפריט, ואפשר לשבת בחוץ ולאכול כמו בשווארמיות אחרות. הכי טעים: דונר בתוך לחמעג'ון. השווארמה שלנו, נחלת בנימין 77
• איסטנבול – איסנטבול היא מסעדה טורקית טובה, שמצליחה להיות טובה למרות הכשרות שלה. יוגורט משתלב הרבה והייטב במאכלים טורקים, אבל לא ב"איסטנבול". זה לא מפריע לדונר שלהם להיות מצויין. אפשר להזמין אותו בפיתה על הבר, או כמנה רצינית יותר – מעל חומוס, או בצלחת לבד. טיפ לחנייה: בלילה, רחיצת המכוניות שבתחנת הדלק שליד לא עובדת, ואפשר לחנות שם. איסטנבול, קרליבך 10 (פינת החשמונאים)
• מפגש הסטייק – אולי מפתיע, אולי לא, אבל דווקא ב"מפגש הסטייק", מקום שידוע יותר כסטקייה/שיפודיה מצאתי אחלה שווארמה. דבר ראשון – הפיתות. שווארמה בלאפה תמיד נראה לי בזבוז (יותר מדי בצק), ולכן אני תמיד מעדיף בפיתה, גם אם צריך להזמין עוד חצי מנה לחיזוק אחר כך. הפיתות של מפגש הסטייק גדולות מהרגיל, בשרניות, ומכילות את השווארמת הודו העסיסית של מפגש הסטייק באושר רב. מפגש הסטייק, דרך מנחם בגין 37
• עאווני – על רחוב המסגר יושב לו סניף תל אביבי של שווארמת עאווני היפואית. כנראה שמשפחת עאווני הושפעה עמוק מהנוכחות הצלבנית בישראל, מה שמסביר את בחירתה בבגט כאינסטרומנט הנכון להכיל שווארמה. שווארמה טעימה, טיפ טיפה יבשה, אבל בהחלט מומלצת. הם גם פתוחים מאוחר – ייתרון גדול לבליינים (שווארמה נהדרת כאוכל אלכוהול). עאווני, המסגר 62
• ולסיום – דוקטור שקשוקה – בינו מדוקטור שקשוקה עושה כל שישי שווארמה יוצאת מן הכלל, כמו שהיו עושים אצלו בבית, לדברו. שווארמה שמפנקת, עם קצת בשר קצוץ בין הפרוסות שנצלות, על גחלים. דוקטור שקשוקה, בית האשל 3, יפו

זה די מדהים איך דווקא המיליארדרים שיש להם הכל מבינים שבעצם, מה שחשוב זה הרוחניות. נשבע לכם, צריך לשים תמונה של שרי אריסון ליד איורים של מדרג הצרכים של מאסלו. אבל דווקא במוצאי שבת, יצא לי לחוות את הסיסמה הזאת, מזווית אחרת קצת.

לא אכנס ליותר מדי לפרטים לגבי הסיטואציה, אבל בוא נאמר שזוגתי נקלעה לעימות, שגלש לפסים פיזיים, עם נהג מונית. המאורע הזה התרחש בחשמונאים פינת קרליבך, וכשקיבלתי ממנה את הטלפון, ישבתי לי ברחבת הסינמטק. למי שלא הבין זאת עד עכשיו, אני דב, אבל גם דובים יודעים לנוע מהר כשצריך. הגעתי לזירת האירוע עצבני מאוד. מעולם לא איימו לפגוע במישהו שיקר לי, ובאותה שניה, הייתי מוכן לפרק את מי שבכלל העלה את הרעיון על דעתו. יש לי פנים אקספרסיביות להפליא. כשאני שמח, רואים, כשאני עצוב רואים. כשאני מוכן לפרק מישהו, רואים. זעמתי, ראו את זה, וזה כנראה נראה מפחיד. התגובה הראשונה של נהג המונית, עת הגעתי, היתה "אל תיגע בי! אני אבא לארבע ילדים!". הדבר החכם שהוא עשה הוא שהוא כמעט שלא נגע בי. הדבר החכם שזוגתי עשתה, היתה לספר לי שהוא תקף אותה פיזית  רק אחרי שהוא נסע.

לשמחתי הרבה, אף אחד לא סיים את הלילה בבית חולים (הוא) או בבית מעצר (אני). באותו הרגע, קצת הצטערתי על זה שלא "הענשתי" אותו יותר. חשבתי שהיה ראוי להשפיל אותו יותר, אולי לסטור לו. בלילה, לפני שנרדמתי, חשבתי כמה נורא הייתי מרגיש אם הייתי עושה את זה. אל תבינו לא נכון, הוא היה שמוק תוקפני. אבל הוא עדיין היה בנאדם. אם אני הייתי "מנצח" אותו נורא, הוא היה חוזר הביתה מושפל, אחרי שאיזה מישהו ירק עליו, או הוריד לו סטירה, או פרק אותו במכות. המחשבה על זה העציבה אותי נורא. מעציבה עדיין, ואני כל כך שמח שלא עשיתי את זה.

To err is human, to forgive – divine. שלום מתחיל מהנקודה הזאת, של להבין שלמרות שהצד השני עשה לך משהו רע, ולמרות שאתה כועס עליו, ואפילו רוצה "לנצח" אותו, אתה עדיין מסוגל להתחבר לאנושיות הבסיסית שלו. מי שלא כעס מעולם, וויתר על הכעס שלו, לא יכול לבקש מאחרים לוותר.

בכל הספרים של גבי ניצן שקראתי ("פרא", המעולה, ו"דיוטי פרי", החביב), יש תמה שחוזרת על עצמה: גיבור הסיפור, גבי ניצן או בן דמותו, מוצא את עצמו שוב ושוב במקומות קסומים, בדרך כלל כאלה שכוללים מעיין מבעבע כלשהו, ערסלים, ואנשים נחמדים שרק מחכים שתבוא ותשהה במקום הזה, בלי לקחת ממך כלום. בדרך כלל מעורב בסיפור עירום היפי מסוג זה או אחר. זה הגרסה הטיולית ללמצוא את המסעדה המושלמת בכפר נידח אי שם באומבריה, שמגישה את הניוקי שכמותו גם הסטון בלומנטל לא יצליח לשחזר גם עם אלף מכונות MRI.

עכשיו, זה לא שאני לא מאמין שמקומות כאלה קיימים. ברור לי שהם קיימים. רק שברור לי גם, שצריך איזשהו חוש או כישרון כדי למצוא אותם, כשרון שמקושר למידת היותך "ילד טבע". למי שאי פעם ראה אותי מנסה, במאמץ רב ותסכול לא מבוטל, לקפל שק שינה או להרכיב אוהל ש"כמעט מרכיב את עצמו, מבטיחה!", יכול להבין בדיוק עד כמה אני טיפוס עירוני.

אבל העירוניות של ניו יורק רק מועצמת מהמתח שנוצר בין גורדי השחקים שלה ובין סנטראל פארק. נכון, מדובר בפארק מגודר ומתוחם, אבל סנטראל פארק הוא מספיק גדול כדי שיהיה בו שמץ של פראיות טבעית. והפראיות הזאת, כמו הנקודה השחורה בתוך הלבן של היין-יאנג (ולהפך), חובה שתהיה בעיר. בתל אביב יש אותה בקושי, בעיקר בחלקים המזרחיים יותר של פארק הירקון. אבל אתמול, בחיפה, מצאתי את עצמי בסיפור של גבי ניצן.

הירידה לוואדי שייח מתחילה מרחוב במרכז הכרמל, בחיפה. פתאום, מרחוב מנומנם עם מרכז פיס קהילתי, יש שלט עם סימון שבילים, ומתחילה הירידה. כ-2 קילומטר ירידה, בלילה עם חצי ירח, אחרי 2 פיינטים של גינס ונטייה רבת שנים לעקם את הקרסול היתה חוויה אינטנסיבית, ללא ספק, אבל גם היא לא הכינה אותי ליעד. קצת לפני שמגיעים מהכרמל לים, פוגשים עץ רימונים ענק, שלידו מעיין שמזין 2 ברכות – אחת מלאה בדגי זהב, והשניה, בתוך נקבה קטנה, היא מקווה טבעי עם מים קרים. כשהגענו, מסיבת רווקים של רוחניקים, חיכו לנו שם שלושה ערסלים, מדורה קטנה, פק"ל קפה ותה, כמה מזרונים, באדיבותו של רוני, שאוהב את המקום. הגעתי לסיפור של גבי ניצן, בין 2 שכונות בחיפה, שאף אחד לא יודע עליו כמעט. בבוקר, אחרי שבאו כמה דתיים לטבול במקווה ("יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך משיח לעולם ועד" – "יחי!"), גיליתי את שפני הסלע, את הנוף המרהיב לים, את הדלת שחצובה בתוך ההר, שעליה כתוב "שטח פרטי", ושאותה פתחו, שעה קלה אחרי שהגיעו הדתיים, קבוצה של נזירות שנעלמה לתוך בטן ההר, והופיע שוב במערה שחצובה כעשר מטר מעל הקרקע, ושרה. למטה, יש את בוסתן כיאט, מקום מקסים בזכות עצמו. בדיוק כמו שאנשים לא מאמינים לי כשאני מספר להם על מערת העטלפים מתחת לסנטר, ייתכן וגם הסיפור הזה נשמע לכם הזוי. לכו לחיפה, תבדקו.

מסיבות רחוב הם מאורע משמח, אין ספק. לפני שנה, לאחר שהננס ואנוכי ערכנו את מסיבת פורים בביתנו, ולאחר שהעברנו בוקר, צהריים ואחר צהריים שלמים בלהתעלם מהבלאגן שנשאר, החלטנו לנוס מהבית ולאכול סושי. בדרכנו לסאקורה, שמענו קולות רמים בוקעים מאחד הרחובות, וכך נקלענו למסיבת פורים של רחוב מיכ"ל. היה כיף כל כך, שכמעט וויתרנו על הסושי, אך בצעד אסטרטגי ונבון החלטנו לרקוד מעט, לאכול, ולחזור.

ביום העצמאות לפני שנתיים ארזתי את המאסטר הפיליפיני שלי בבית, והלכתי לפזז במסיבת רחוב בפלורנטין. התחושה בשתי המסיבות היתה נהדרת. לא רק המוזיקה הטובה, האנשים המחייכים, אלא מין תחושת קרנבל אמיתית, כזאת שמגיעה מהשורשים. כנראה שחלק ממה שעושה מסיבה לטובה הוא התבלין הניאו-מרכסיסטי-מוכה, זה שאומר "Ha! A party for the people, by the people, of the people!".

מצד שני, יש את אפקט השנטיפי. עד כמה שזה ישמע מפתיע, יצא לי לפקוד את פסטיבל שנטיפי הראשון, כמו גם את פסטיבל "בראשית" הראשון. אפילו בשנטיפי השני הייתי. גם שם היה כיף לאללה. לזה שהייתי בן 17 היה קשר לכך שהיה לי כיף שם. אבל עוד דבר שהיה שם כיף היתה התחושה שאני לא מוקף בקהל. במופעי קסמים או במעשי נוכלות קוראים להם Marks. בבידור של היום אנחנו רגילים שיש הפרדה ברורה בין המופיע ובין הקהל. השנטיפי הראשון, ומסיבות הרחוב שהייתי בהם עד כה, התאפיינו בטשטוש של הגבול הזה, שהפך אותם לכיפיות יותר. כמו בלינוקס, שאם מישהו מרגיש שהוא רוצה תוכנה או פיצ'ר מסויים הוא מוזמן לתכנת אותו, כך גם במסיבות הללו: רצית שיהיה פינה שבה מנגנים פאנק? יאללה – תרים את זה. כשכוח המשיכה של המציאות נמוך, אנשים יכולים לקפוץ גבוה.

האפקט הזה נגמר בשנטיפי השני. היום, תצטרכו לשלם לי הרבה, הרבה כסף כדי להגיע לפסטיבל כזה. הרבה.

במסיבת הפורים השנה, בפלורנטין, היה יותר רחוב, פחות מסיבה. עדיין יש משהו מ-א-ל-ף בלהסתובב ולראות עשרים, שלושים, ארבעים אלף איש ברחוב מחופשים. בלהרים את המבט למעלה ולראות את המרפסות הקטנות, משתוקקות הבריזה, של פלורנטין מלאות באנשים רוקדים כאילו כאן זה לא פלורנטין אלא ניו-אורלינס במרדי גרא. מצד שני, האנשים הללו, רובם באו בתור צופים. חיכו שיבדרו אותם, ובמידה מסויימת – התבדו. השנה היתה פחות מוזיקה, פחות ריקודים. גם כי היה צפוף בצורה בלתי סבירה (אני נהיה עצבני מאוד כשצפוף לי), אבל גם כי המסיבה הפכה למוסד, למשהו מובן מאליו, שמלא באנשים שמחכים שיגישו להם, במקום אנשים שמרגישים צורך לבשל בעצמם.

בעקבות חיפוש מים, כבדואי משרדי רמת-גני, הגעתי לאתר של מי עדן. וחטפתי חורפה.

הסרטון שמוצג שם, שהגו באומן בר ריבנאי, הביא לי את החורפה. לא היה שם שוט אחד, אפילו לא אחד, שהרגיש כאילו הוא צולם בישראל, יועד לישראל. החזון של האנשים המאושרים, החתולים המאושרים, הילדים המאושרים, היה כולו, החל מהשמים שמאחורי האיש שרץ, דרך הבתים שבהם אנשים מתעוררים וכלה במזג האוויר וזוויות האור, כולו לא מכאן.

יכול ליהות שיש פה אמירה פוליטית חתרנית: המעיין של מי עדן נמצא בגולן, וייתכן ומנהליו מנסים לרמוז לנו שהגולן הוא לא בישראל, ולכן אין טעם להביא תמונות של הנייטיבז. אבל יש לי חשש כבד שלא בזה דברים אמורים.

בישראל היתה תזמורת פילהרמונית כעשור לפני שהיתה מדינה, לשמחת הייקים. אני מחבב מוזיקה קלאסית עד מאוד, אבל אני גם מודע לאיפה אני יושב. בלבאנט. אני לא מצפה להסתובב עם גלביות וגמל, אבל אני גם לא רוצה שהחזון הנחשק שלי יהיה חזון הפרברים האמריקאי שמי עדן מנסים למכור לי. השלום שמתחיל מבפנים הוא לא רק סיסמה נבובה של שרי אריסון. הדיסוננס הזה בין המחשבה שכאן זה אירופה ובין איפה שאנחנו באמת הוא אחד מהשורשים לסכיזמות שמלוות אותנו. הסכיזמות בנינו ובין שכננו, והסכיזמות בנינו ובין עצמו והן ימשכו כל עוד נחשוב שאנחנו נראים, או אמורים להראות, ככה.