עילם

צעקו בחורים כי נגמר (בערך)

חדי העין שבניכם, והעוקבים אחרי טורי הקט, בוודאי ידעו שבשבועיים האחרונים התארח בביתי מורי המהולל מהפיליפינים, גראנדמאסטר (או "רב אמן", כפי שמישהו מרעננה כתב על השלט של המכון שלו) בוב סילבר טבימינה. הסילבר בשם, למי שתהה, הוא על סוסו של ה-lone ranger. זה נותן משמעות חדשה לדיאלוג בין אינדיאנה ג'ונס לאביו, כאשר הלז מגלה שהוא נקרא על שם הכלב.

האירוח של בובי היה חוויה מורכבת מאין כמוה. האיש בן 57, אחד ממוחות הלחימה המבריקים של זמננו, פיליפיני, שיצא לראשונה את ארצו לפני כשנה. מצד אחד, זה כבוד והזדמנות גדולה מאוד לארח מישהו כזה בבית. המטאפורה הכי טובה שאני מבין היא שאם הייתי נגן גיטרה, זה היה כמו לארח את ג'ימי הנדריקס בבית.

מצד שני, אני לא חושב שיצא לי לחוות חוויה דומה יותר להורות מאשר השבועיים האחרונים. המחשבה שיש מישהו שפשוט לא… דואג לעצמו, שגר איתך בבית, ואתה צריך לדאוג לו – היא די הבסיס של מחשבה הורית. התבדחתי לא מזמן שבובי הוא הפיליפיני היחיד במדינת ישראל שיש לו ישראלי. בשבועיים האחרונים ניקיתי, בישלתי, כיבסתי וכו' – הכל מתוך כבוד, הערכה ואהבה, והרבה קשר מורה-תלמיד-אומנויות לחימה קלאסי. עדיין, לא פשוט. גרתי עם אנשים במשך שנים – לרוב מבחירה, אבל כולם היו אנשים אוטרקיים, שדאגו לעצמם, והיה להם עוד משהו לעשות ביום מלבד ללמד אותי אמנויות לחימה.

מה שזה הבהיר לי בצורה חד משמעית זה בדיוק עד כמה אני זקוק להארקה. ליכולת, גם אם לא ממומשת, להיות מסוגל ללבוש את תחתוני על ראשי, ולרקוד ריקודים חסידיים בסלון, ללא הרמת גבה של אף אחד אחר.  כשההארקה הזאת נעדרת, אני נכנס לדכאון. חד וחלק.

זה מצחיק, כי לא מזמן גיליתי שבביתי אין הארקה. הכבלים ישנים ונושנים, והחלפת הכבלים בכל הבית תדרוש כמה אלפי שקלים טובים, וכמה שבועות טובים של עבודה. אני מקבל זרמים ממכשירי חשמל שונים (השיא היה כאשר התחשמלתי ממים רותחים שיצאו ממסנן המים. מה שנקרא – שתים במחיר אחד!). מכשירי האודיו שלי, בהעדר ההארקה, מתפקדים כראוי (אני מקווה), אך רוטטים, ומדי פעם, כאמור, מחשמלים. השבועיים האחרונים עברו ברטטיטה ומדי פעם חשמול. מי ייתן והשבועיים הקרובים, אותם יעביר בובי אצל ידידי ג', יעברו בשיקום המרחב הפנימי.

שגר פגר

הפעם אין שום קשר בין הכותרת של הפוסט ובין הפוסט עצמו. זה פשוט שיר גדול, ואתם צריכים להאזין לו ולשאר האלבום הציני, המושחז והמצויין של הבילויים. וגם לזה של הבנות נחמה. וגם לזה של ינתן רזאל. וגם לשני של מארש דונדורמה, אבל על זה כבר כתבתי.

שיניתי את דעתי. הפוסט הזה נחטף ברגע זה על ידי האלבום השני של הבילויים – שכול וכשלון. עובדה ידועה היא, שאנשים מחבבים את המוכר, ולא מחבבים את הלא מוכר, אפילו אם הוא איכותי ודומה למוכר. במסיבה בה תיקלטתי אתמול, הקטע שהקפיץ את כל המסיבה על הרגליים היה "אהבה בסוף הקיץ" של צביקה פיק. מדובר בשיר מצויין (וצלצול מצויין לא פחות לטלפון, מנסיון), אך יותר מכל הוא משחק על תחום ה"מוכר", אפילו נוסטלגי. שירים אחרים ששמתי, רקידים לא פחות, זכו לפחות נענועי עכוז – פשוט כי פחות אנשים הכירו אותם.

אנשים לומדים על העולם על ידי קירוב של מושגים רחוקים, דרך המשלתם לדברים שקרובים אליהם יותר. מצוייד בכלי הזה, ניגשתי אל שכול וכשלון. שכול וכשלון מרגיש לי יותר מכל,לא בתמונה: הכד כמו הדיסק הישראלי הכי קרוב למוזרויות של טום וויטס שאי פעם שמעתי. זה כאילו טום וויטס פגש את חברי עידן "ננס אדום" אלמוג, ושניהם החליטו להיות אפילו קצת יותר ביזארים ממה שהם באמת. לדוגמא, שוש אלמוזלינו, שהיתה צריכה להיות אצלי בכד.

שוש אלמוזלינו היתה צריכה
להיות סגורה אצלי באיזה כד
יש בה משהו שמתאים לכד
היא לא רואה, היא לא שומעת,
ואין לה חרדות ממקומות סגורים
יש בה משהו שמתאים לכד

והייתי דואג לפנות לה מקום
הייתי עושה לה חורים שתנשום
הייתי פורס עיתונים בכל יום
ומשאיר עפרון שתרשום –
כרוב ירוק או אדום – אם יש לה העדפות

(לא בתמונה: הכד)

הבחירה של הבילויים להשתמש דווקא בדמות אמיתית, למרות שהם מכניסים אותה לתוך עולם סוריאליסטי, הוא חלק מהחיבור שלהם לישראליות. מצד אחד זה מריח מאוד מ-The Black Rider, ומצד שני, זה מתחבר גם ל

"נכון ילד נכון
שהחזקתי אותה מאחור
זה היה לצרכי בטחון
כשעברנו עליה בתור".

 

לפעמים כשהדיסק מתנגן בעוצמה, אני חושש שאחד השכנים יכנס וינזוף בי שאני שומע מוזיקה פוסט ציונית.

על הכתיבה

חדי העין שבניכם בוודאי שמו לב שאני… ובכן, שאני לא כאן. יתרה מזאת, גם לא ממש ביקרתי בבלוגיספרה בחודשים האחרונים. הדברים קשורים, כמובן, זה לזה.

הסיבה העיקרית להעדר הכתיבה שלי, היא, פור לאק אוף בטר וורדס, שינוי כיוון זרימת האנרגיה. אם נרשה לעצמנו להיות מעט ניו אייג'יסטים ופשטנים במטאפורות שלנו, התנופה האמיתית של הבלוג הזה נתקבלה לאחר תקופה גדולה שבה תשומת הלב שלי הופנתה פנימה. זה התחיל בשתיקה שלי, ונמשך בכל מני דברים אחרים. לאחר התצברות של מסה קריטית "בפנים", החלו דברים לזרום "החוצה".

החודשיים האחרונים, בהם בעצם נעלמתי מהבלוגוספירה, היו נהדרים. הם בעיקר הופנו פנימה, חזק מאוד. ירדתי 15 קילו, ועוד 15 בדרך, קניתי משקפיים חדשים, כתבתי מחשבות והגיגים, הייתי עם עצמי. אנשים שפוגשים אותי טוענים שאני זורח. הפנים התמלא שוב, והגיע הזמן לצאת שוב לעולם.

אני עדיין מתלבט לגבי איפה למקם את הכתיבה שלי, על הציר שבו בצד אחד כתיבה אישית, ובצד שניה כתיבה "מגזינית", אוניברסלית. אני מניח שאשחק עם זה עוד קצת, עד שאמצא את האיזון, אבל בעיקר ארשה לעצמי, לכאן ולכאן.

רושדי א’

 

לעיתים המציאות עולה על כל גיכוח. מתוך הערך בוויקיפדיה על סאלמן רושדי:

Pakistani International Guerillas film

 

In 1990 a Pakistani film was released in which Rushdie, played by Afzaal Ahmad, was depicted as plotting, soon after his publication of The Satanic Verses, to cause the downfall of "Pakistan, the stronghold of Islam" by opening a chain of casinos and discos in the country. The hero of the story, played by Mustafa Qureshi, learns of the plot and decides to quit his day job as a police officer to recruit his unemployed brothers and create a mujahid (God's soldiers) group to pursue Rushdie and slay him before the plot can go into effect. The film was popular with Pakistani audiences, and it “presents Rushdie as a Rambo-like figure pursued by four Pakistani guerillas”[23] and surrounded by the Israeli armed forces.[24] Rushdie is protrayed as "a smug, bespectacled butcher in a double-breasted suit, who lives in palatial splendor, [and who] personally slaughters his enemies with a huge blood-soaked sword".[25] In the end as the trio of brothers and their mother are being crucified by Rushdie, Allah frees them with bolts of lightning and "Rushdie is attacked by a quartet of floating holy books (the Koran, Tawrat, Zabur, and Injil), which shoot laser beams into his skull until he bursts into flame"[25], "a scene that evoked shouts of approval from [Pakistani] audiences."[23]

מה אמיתי

בעקבות הדיאלוג עם גברת גת, נאלצתי לנבור שוב בכל מה שנוגע ל"אמיתי".

גת אמרה שהשכונה בה היא גרה, יד אליהו, מרגישה לה "אמיתית" יותר, ואני הסברתי לה שאני מבין ומזדהה עם הרגש, אבל עדיין מרגיש לא נוח איתו.

למה, בעצם?

לפני כמה שנים חיפשנו, אני וחברתי דאז, צימר. זו היתה לה חווית הצימר הראשונה, ולכן היה לה נורא חשוב למצוא בדיוק את הצימר הנכון. זה גרר שעות על גבי שעות של נבירות באתרי צימרים שונים, שבסופו של דבר עשו לי רע. הם עשו לי רע, בגלל שכל אחד מהם ניסה למכור לנו איזושהי מציאות "אותנטית", של הבקתה בכפר/יער/בוסתן/מערה.

יותר מכל, זה הזכיר לי את הסצינה ב"מועדון קרב", כשאדוארד נורטון מספר על ההתמכרות שלו לאיקאה. השולחן בצורת יין ויאנג, ה-

"glass dishes with tiny bubbles and imperfections, proof they were crafted by the honest,simple, hard-working indigenous peoples of wherever."

זה כאילו המציאות הבורגנית שלנו לא מספיק אמיתית, לא מספיק חווייתית, ולכן אנחנו מנסים כל פעם לצרוך חוויות חדשות, מתוך שיעמום. החיפוש אחר ה"אותנטי" וה"אמיתי" שולל את העובדה שמה שחיים הוא מה שאמיתי. שאת החיים חיים, והם לא סט של חוויות שאפשר להזמין מקטלוגים, או סופי שבוע שמעבירים בבקתות עץ מוזמנות מדנמרק.

הקיטלוג של צורת חיים כלשהי כ"אמיתית יותר" פשוט מזינה את המיתוס הבורגני הזה, שהחיים שלנו אף פעם לא אמיתייים, ולכן צריך לחפש כל הזמן את ה"החיים", את החוויות האלה שהן האמיתיות, אשר ברובן עולות כסף. המצב הבסיסי של החיים שלי, הם שהם אמיתיים, לא משנה אם אני גר בחושה בסיני או ברחוב החשמונאים בתל אביב. בריחה לחוויות "אמיתיות" היא פשוט דרך הנפלאה ביותר לשמר את הסטטוס קוו אצל אנשים שמסרבים להכיר בכך שהחיים שלהם אמיתיים, וישארו ככה, לא משנה מה הם עושים איתם. עכשיו זה פשוט שאלה של איך אתה חי אותם.

וציטוט ממלכת עילם אחרת, קודמת:

במשך כמה שנים, מגיל 17 עד 22-23 ככה, הקדשתי כמות עצומה של מחשבה להומלסים ומגורים ברחוב. לא בתור משהו שהייתי רוצה לעשות, אבל כן הייתי מסתכל מסביבי ותוהה איך יכולתי לשפר את סיכויי השרידה שלי, היה והייתי צריך לעבור לגור ברחוב. תאים שבהם יש כספומטים ואפשר לישון בהם, או מתי מגיע החלב והלחמניות למכולת, לפני שהיא נפתחת, ואפשר לגנוב קצת, היו דברים ששמתי לב אליהם.
אני זוכר שבמדריד, יום אחד, הסתכלתי על הומלס עם חתול וכלב, ולבי נשבר בי, אבל תוך כדי גם הבנתי שמדובר בשיטת שיווק יוצאת מן הכלל ואם אי פעם אאלץ לקבץ נדבות, אני צריך להשיג לי גם כאלה. תהליך שבירת הלב שאנו עוברים כשאנחנו מתבוננים בהומלס עם חיות הוא מורכב. קודם כל נשבר הלב על החיות המסכנות. אחר כך אנחנו מרגישים אשמה על כך שאנו מרחמים על החיות ולא על האדם, ולבסוף אנחנו מבינים שמה ששבר את ליבינו הוא הקשר ביניהם, אשר מכריח אותנו, בעצם, להכיר באנושיות של האדם הבלתי נראה שמול עינינו.

רובינו, כאנשים, מעולם לא נחווה מצבים של אין ברירה קיצוניים. לא נחווה קור שאי אפשר לברוח ממנו, ולא נחווה רעב אמיתי, מהסוג שמקסימום יפוג עוד שעה כשנגיע למקרר. וטוב שכך. מעבר לכך שאיני טיינאייג'ר יותר, אני תוהה האם הכמיהה הזאת שיש לי, או העניין שאני מפתח בחוויות מסוג זה הוא לא פשוט פיתוח יאפי אולטימטיבי של תופעת "החיפוש אחר האותנטי" – אין אותנטי יותר מאשר להיות דפוק וזרוק, באמת, בלי חילוץ ובלי כבלי הצלה ולהרגיש את החים ה"אמיתיים"…

המזרח

בניגוד לדעותיהם של כל מני יושבי בלוגים תל אביביים, אני בהחלט רואה את השכונות המזרחיות של תל אביב – עזרה ובצרון, כפר שלם, התקווה, יד אליהו וכו', כחלק מתל אביב. נכון, הם נמצאים באיזור שהיה מכונה בפירנצה "oltrarno", או במקרה שלנו "oltraayalon", קרי בצד "השני" של האיילון, הארנו הדליל ורב המכוניות שלנו, אבל מבחינתי הן עדיין תל אביב. הן תל אביב בדיוק בגלל שהן שונות באופיין מהאופי ה"אורבני/תל אביבי" שאנחנו כל כך אוהבים. הבניה הנמוכה ולאוו דווקא באוהואס, הרחובות הצרים, הסוסים ברחובות – הם תזכורת לזה שתל אביב היא לא ניו יורק, או לונדון או עיר מערבית אחרת. הן מזכירות לנו שהכל כאן פסטיש מטורף של המערב עם השאריות של הנכבה והעובדה שאנחנו גרים בלבאנט. אני לא אוהב אנשים שמתאמצים להיות משהו שהם לא.

הייתי, לפני שנה וצ'ופצ'יק, בטקס קבלת התואר של המרכז הבין תחומי בהרצליה. הילדים כולם לבשו גלימות כחולות וכובעים מטופשים, וכולם הרגישו מאוד כאילו הם בקולג' אמריקאי, עם נאומים ליברליים לפי מיטב המסורת.

קיבלתי בחילה.

ישראל היא לא אירופה, או אמריקה. חלק מתהליך ההשלמה שלנו עם עצמינו הוא להבין את זה. זה מה שיאפשר לנו להיות מדינה ולא אוסף איים לא קשורים. כל עוד נראה את עצמינו כמעוז המערב במזרח התיכון הלבנטיני, נישאר לא יותר מאשר ממלכת ירושלים עם נשק גרעיני.

ואף על פי כן, אולי באקט של אובר-גילמנאיות, אני תמיד תוהה האם החיבה שלי לשכונת המזרחיות היא לא גם סוג של אוריינטליזם. שזה שמגניב אותי שאנשים יושבי מחוץ לבית, ברחוב, ומדברים עם השכנים שלהם היא לא ליהוק של אותם אנשים נטולי מזגן לתוך הפנטזיה האקזוטית שלי, המונעת מרגשות אשם אשכנזיים? אם אני מוכן לעבור לתקווה, ולא סתם לבקר בה ולהיגנב? ואם כן –  זה לא יהיה סוג של ג'נטריפיקציה?

אוהל אינדיאני בסלון

אחד מהזכרונות השמורים ביותר שלי, הוא ההתנחלויות האינדיאניות שהיינו מקימים בסלון ברחוב הרצל, בכפר סבא. גרנו בבניה מאוד לא טיפוסית לאיזור – בקומה השישית בבניין בן 8 וקמות על ראש גבעה, עם חלונות גדולים שהשקיפו מזרחה.

זה היה בניין גדול, מלא בילדים באותה שכבת גיל. בעולם התל אביבי של היום אני כמעט שלא רואה אותם, את החבורות של הילדים הקטנים מאותה שכונה.

מדי פעם, היינו בונים אוהל – כמה שמיכות פיקה או צמר בין כמה כיסאות, וישנים בו את הלילה.  אני קלסטרופיל לא קטן – יש לי ממש חיבה למקומות קטנים. אני חובב מחילות, ולאוו דווקא מהסוג של יום כיפור.

יש משהו נפלא בשבירת השיגרה הזאת, נפלא ומוזר. שבוע שעבר ביליתי לילה במלון באזל, ברחוב הירקון בתל אביב, בגלל עבודה. יצאנו לפולה, והיה כל כך מוזר לחזור… לא לבית שלי.

אז החלטתי לעשות לי אוהל בבית גם עכשיו. לשחק עם שבירת השגרה הזאת. ביומיים האחרונים, ישנתי בחדר אחר מהחדר שלי. פרשתי מיטה בחדר העבודה, העברתי כרית או שתיים, ושם ישנתי. מוזר להתעורר, מוזר לישון. מרגיש ממש כמו מסיבת פיג'מות – תחושה של בית, אבל קצת אחרת.

היום הגיע הזמן לחזור, אני חושב.

כמה תובנות בדרך (חזרה) מוויפאסנה

1. הייתי, ראיתי, שתקתי, חזרתי. מהר מהצפוי. המקום מקסים, הטכניקה מעניינת, הכל מתוקתק ברמות שנדיר לראות בארץ, לאף אחד אין את חיוך ה"שנטי שנטי" על הפנים. מגיעים למקום הזה כדי לעבוד, ועבודה קשה. זה נכון שאני ועבודה קשה אף פעם לא היינו חברים טובים במיוחד, אבל לא זו הסיבה שהלכתי.

2. הסיבה, מלבד ציווי ה-chercher התמידי, היתה פלאגלנטים. נשארו לי עוד עבודה סמינריונית וחצי לתואר המזויין הזה, אותו אני מצליח בכשרון וחינניות לגרור כבר חמש שנים. העדרו של התואר וחוסר יכולתי לכתוב עבודות אילו מסב לי צער וכאב עמוקים. אחת מהן אמורה להיות על פלאגלנטים, מעין אנשים כאלה שנהנו להתעלל ולהצליף בעצמם בזמן המגיפה השחורה. תוך שאני יושב שם, ומנסה להרגיש את הנשימה נוגעת בקצה אפי (נסו לעשות את זה אתם 28 שעות!), הבנתי שבעשרה ימים האלה הייתי יכול לגמור את אחת מהעבודות הללו, ושאני אמור לכתוב על הפלאגלנטים, לא להיות אחד מהם.

צילום אליוסטרציה

3. ככל שנוסעים דרומה, כך אנשים מאבדים אחריות בכל מה שנוגע לשמות של מקומות וצמתים. זבדיאל? זה לא ההוא שהקים את ספרינגפילד? אוזה, חברים, זה שם של ציפור מבד, לא מקום.

4. מעניין לראות כמה זמן לוקח לך להבין ולהסתגל לטרמינולוגיה של מקום. "בקורס שעבר שירתתי" – "הפעם באתי לשבת" "מי היה המורה?". דברים קטנים. מדהים גם איך השליטה בשלושה-ארבעה מונחים מהז'ארגון הפנימי של מקום מאפשרת לך לפתוח כל מני דלתות, אם רק תרצה. Young social engineers, take note.

5. ההוראה בוויפאסנה מתקיימת בעיקר בשלט רחוק. לכל קורס יש מורה, אשר עיקר תפקידה/ו הוא לשבת על במה קצת מוגבהת וללחוץ על ה-play. מהרמקולים בוקע קולו של המורה. המורה (גואנקה), נשמע קצת כמו גרסא הודית של בארי וויט, עם אוצר מילים נרדפות בלתי סביר ("work diligently, ardently, presistently, patiently"), והנטייה ההודית לחזור על מילים בסוף משפט פעמיים, ולהשתמש ב-So (נגיד: "So naturally, so gracefully" וכו'). הוא מזמרר לו כל בוקר ארוכות בפאלי, שפתם של הלא-עצים, ובערבים מופיע בווידאו.

6. יש משהו מאוד מוזר כשמישהו ניבט אלייך מעבר למסך, ומספר לך משהו על מצבך. גאנקה מסתכל עליינו בעיניים, ומודיע: "The first day is over!". איך הוא יודע? אמאלה! לפני הכל, יש לזה אפקט הארי סלדון/משימה בלתי אפשרית לא נורמלי.

7. מלבד היותו גורו של זרם מדיטציה יוצא דופן, גונאקה נראה כמו הודי גנרי לחלוטין. אחרי שלוחצים על Control-N בתוכנה של ההודים, הוא ישר עולה למסך. הוא לא מרחף באוויר, הדבר שהוא לובש הוא לא בגדי גורו, הוא סתם נראה כמו כל הודי שתפגשו ברחוב. אין לו, למשל, את הלוק של אושו, שכשאני רואה אותו אני תמיד משום מה נזכר ב-Fantastic Mr. Fox של רואל דאל (אם כי קצת יותר בגרסה שלי יצא להתקל בה, כזו שאכלה ילדים קטנים). השילוב הזה של הנורמליות מצד אחד ואוצר המילים הבלתי אפשרי ודברי החוכמה האמיתיים שהאיש מוצא מפיו יוצר מעין דיסוננס שאי אפשר לראות אלא כמבדר, במיוחד אחרי ששותקים כל היום. זה קצת אותו אפקט ש-T-Bag מ-"Prison Break" יוצר, רק שהוא לא נראה נורמלי.

8. Heroes הולך ומשבח מפרק לפרק.

 

ממלכה היא מקום קונספטואלי?

אם איש כותב בלוג באמצע ממלכה מתה, ואף אחד לא שומע, האם זה מעניין?
זה לא הולך להיות מסודר. זה לעיתים נדירות מאוד מסודר, וכשזה מסודר, יש לחשוד מה המניע שמאחורי זה. הודגמה הקלאסית כמובן היא המצב הפיריסטיני שבו דירות סטודנטים מוצאות עצמן עת תקופת בחינות מגיעה. מאחר וכל כך ברור מה צריך לעשות, מתעורר יצר בלתי נשלט שלא לעשות זאת, ולכן פתאום, לאחר שבועות של זוהמה וכיור אשר מזמן נחקר וגודר על ידי ה-CDC, הכל מבהיק ומבריק.

בימים האחרונים נגזרה עלי שתיקה.

לא בסגנון וענונו, אלא בסגנון "אבד לי הקול". ולמרבה הפלא, פתאום דברים מתחילים לקרות. הצבעים חדים יותר, החיוך אפקטיבי יותר, כאילו מישהו הרחיב וחידד את פלטת הצבעים, צלילים, טעמים. (אם כי הטעמים יאלצו להשאר מטאפוריים, מאחר ובמצבי, הדבר היחיד בעל טעם הוא סירופ השיעול…).

להערכתי, יש לפרסם הודעה. משרד הבריאות מזהיר: שתיקה ממושכת עשויה להוביל להארה.