ב-2002 פירנצה היתה שזורה בתעלומה שהסעירה אותי. כמו כל מי שגדל על מנה גדושה מדי של חסמבה, ראיתי קונספירציה בכל מקום. התעלומה (שלצערי נפתרה בערב ספוג אלכוהול לקראת עזיבתי את העיר), נסובה סביב גרפיטי סידרתי וקריפטי. מישהו (אמן מיצג אמריקאי מוזר, כך מסתבר מהפתרון), היה מרסס מסרים שונים ומשונים בעיר ומשאיר מעין סמיילי מרובע שכזה. רוב המסרים היו מדכאים מאוד ("she went through me like a pavement saw" זכור לי במיוחד).
כשחזרתי לארץ, הייתי מיואש. הייתי מיואש מישראל, מהישראלים. מהכיבוש, מהגסות. בקיצור – לקיתי במקרה חמור של בניציפריטיס/יוסיגורביציטיס. ואני עדיין מיואש. הדיאלוג שהיה לי עם ג'וני סביב הפוסט הזה, פספס במידה מסויימת את הנקודה. מרוב הנסיונות להסביר מי צודק ולמה, הוא פספס את הנקודה העצובה להפליא, שלא לאמר מייאשת, שיורם קניוק מרוויח שקל וחצי לספר, ושלא משנה מה הסיבה – התוכן שלנו הולך ונהפך למוצר תעשייתי. יכול להיות שזה היה כך תמיד, כך נוהג התבל, אבל זה עדיין עצוב.
המשקל הכבד של מערכי הכוח שאנחנו מתמודדים מולם, של דיכוי נשים ומיעוטים ועניים, איך העני מתענה והעשיר מתעשר – התחושה היא שאם נלחמים אז זה נגד תחנות רוח במקרה הטוב, או בקרב אבוד מראש במקרה הרע.
כל פעם שאני רואה מבוגרים שמרכיבים את ילדיהם הקטים על אופניים בלי קסדה, הווריד במצח מתנפח לי. לדעתי צריך לשלול להורים כאלה את רשיון ההורות. הם הרי לא יעלו על דעתם לשים את הילד על מכסה המנוע של האוטו שלהם ולנסוע ממש לאט, או לנהוג עם הילד במושב הקדמי בלי חגורת בטיחות, אז למה הם מרשים לעצמם לסכן את הילדים שלהם ככה. מילא מבוגרים שנוסעים בלי קסדה (גם מפגר), אבל הילדים?
פה ושם מבקיעות את מסך היאוש קרני אור, שגם אם לבדם לא יכולות להאיר את האפרוריות, מרמזות לנו שמאחורי העננים יש שמש, ושעוד יש תקווה. שלפעמים שבאותם כלים שמשמשים לדיכוי, אפשר להשתמש גם לטוב.
כי בזמן האחרון שמתי לב שיותר ויותר ילדים רוכבים חבושים בקסדה. למען האמת, ביום כיפור האחרון, כמעט כל הילדים רכבו עם קסדות. אפשר לראות בנסיעות אופניים משותפות של ילדים ומבוגרים – המבוגרים רוכבים ללא כל הגנה, והילדים עטויים בקסדות, לא חושבים אפילו שצריך להתבאס מזה. למה? כי לפני עשר שנים מישהו החליט שצריך להשתמש במנגנוני שטיפת המוח כדי לחנך את הילדים שחייבים, חייבים לרכב עם קסדה. "קסדה בראש טוב", למי שזוכר, והפרסומות עם האבטיח. והנה – זה עבד. בדיוק כמו פרוייקט הפוליטיקלי קורקט. אי שם בשנות השישים המאוחרות, מישהו כנראה קרא מספיק הוגים צרפתיים שמשתמשים הרבה במילים "שיח" ו"כוח", והבין שהמילים שבהם אנחנו מתשתמשים כדי לחשוב על המציאות מגדירות את איך אנחנו חושבים את המציאות. השלב הבא היה להחליט איך הוא רוצה שאנשים יחשבו על המציאות – נגיד יגידו "אפרו-אמריקאים" ולא "כושונים". ואחרי זה, בנו, בעיקר בצפון אמריקה, מנגנון אינדוקטרינציה מגוון, כדי לחנך מחדש את הדור הצעיר. וזה עובד.
נכון, ההתקדמות היא בצעדים קטנים מאוד. לא כל האמריקאים חוברים יחדיו ושרים קומבייה – לשפה יש כוח מוגבל, והיא לא יכולה לנצח לבד מאות שנים של דיכוי ועוני, אבל אני מוכן להתערב שגם ילדים בלואיזיאנה או במיסיסיפי כבר לא חושבים "כושי", אלא "אפרו אמריקאי", גם אם ההורים שלהם רוכבים עדיין לי קסדות.
לפני כמה שנים, גם העיר העברית הראשונה קיבלה את משורר הגרפיטי הסדרתי העברי הראשון שלה. Know Hope.

Maybe we should


י ששורטט על ידי מרכס. על כל משרת כתיבה מתחרים עשרות ילדים בני 22 עם מקלדת מושחזת, שמוכנים לעבוד בשביל כלום. כמה זה כלום? עורך ערוץ פופולארי להחריד, בעל וותק של כמה שנים בעבודתו, מרחף סביב השבעת-אלפים ש"ח לחודש, למשרה מלאה. אותו עורך שילש את הריטינג של הערוץ, בתקופת עבודתו שם, אבל זה לא עזר לו בשיט. כשהוא ביקש העלאה, אמרו לו שאי אפשר. הסאבטקסט היה ברור: אתה מוזמן לעזוב. יש תור של אנשים שמחכים להחליף אותך, בחצי כסף. אני מקבל היום פחות לכתבה ממה שקיבלתי ב-1992, כשכתבתי ביקורות משחקי מחשב ב"וויז".
כי כשאני מביט מסביב, אני רואה בעיקר אנשים שמתביישים בתופעה. אז המוזסים והחיים סבנים של העולם הם אלה שאחראים לתופעה? הם הרעים? מה יש אחי – כולה רוצים לעשות כמה ג'ובות – לא עסק לגיטימי? יכול להיות שהתשובה היא "לא". בדיוק כמו שקפיטליזם דורסני בעולם הייצור הפיזי, שמשוחרר מכל מעצורים, מוביל לסווטשופס, אז ככה גם בקפיטליזם דורסני בעולם התוכן. לא משנה התוכן, העיקר הפרסומות, המבצעים, המכירות. מטרת היזם, כמו שמלמדים בשנה הראשונה ברייכמן, היא להשיא רווחים.
ולתו.
augmented reality. למי שתהה מה זה אוגמנטד ריאליטי – זה כשהמשחק משולב עם המציאות, וקשה להבדיל בניהם. "המשחק", הסרט עם מייקל דגלס ובובת הליצן המפחידה, הוא דוגמה מצויינת לזה. כנראה שכאן אצלנו בלבאנט החליטו שלא מספיק מעניין, ולא מספיק מוזר, ולכן צריך גם להפוך אותנו למשחק אוגמנטד ריאליטי. כי אין לי שום הסבר אחר לזה שדמות פיקטיבית מקבלת, לאורך זמן, כותרות רציניות בעיתון הכלכלי הכי נקרא בארץ. בגלל שעוד יש לי איזשהו קשר לתעשיית הטלוויזיה, אז אני יודע שתומר לוי, שלפי הכותרות בדה מארקר הוא
תי, אלא הבחירה התוכנית.
הדברים המתעתעים מאוד במנילה, הוא העובדה שחוש האינדוקציה שהיא משרה בך הוא, בהעדר מילים אחרות, מקולקל.
וכלה בפרסומות לשמפו מקומי. כל הפרסומות מנוסחות להפליא, נראות מיליון דולר, מבטיחות חיים נוצצים וזוהרים. כמו כל הפרסומות בעולם. אבל כשהן ניצבות על הרקע של העוני הפיליפיני, זה נראה ריק כפליים.
ב את הסרט השלישי בסדרת ג'ייסון בורן, The Bourne Ultimatum. אני חייב להודות שהסדרה הנ"ל חביבה עלי מאוד, בגלל הקצב שלה, האפלוליות שלה,
ם ספציפיים, הוא לא פתרון כללי, לפחות עד שנמציא את ה-Bable fish, ונדרס במעבר חציה. הנסיון מראה שהתשובה לזה, לפחות בשדה שפת בני האנוש, הוא כינון של Lingua Franca, שפה שכווולם מדברים, או אמורים לדבר. כפי שהשם רומז, פעם זה היה צרפתית. היום זה אנגלית. מחר סינית אולי, מי יודע. במשך מאות שנים, עד המאה ה-18 בערך, יכלו כל מלומדי אירופה להתכתב זה עם זה על נושאים משותפים, כי היה ברור שכל בן תרבות יודע לטינית, וכותב בה את ממצאיו. היום רוב המחקרים שמפורסמים מפורסמים באנגלית (מלבד איים בזרם פה ושם).
גל ידע כל אקורד וכל פריטה של כל שיר. כשהוא עלה על הבמה הוא הקרין כזאת אי נוחות ומאידך, התחברות מצדו למעמד כה מקודש, שאי אפשר היה שלא להתרגש. נינט, למי שסקרן, נתנה ביצוע מדהים ומיוחד מאוד, למרות שבקושי היה לה קול. וכן, היו כמה "ילדות בנות 12 עם טייטס ופוני", מעריצות של נינט, ונוכחותן באמת, באמת, לא שינתה את האווירה המרגשת והמיוחדת של הערב הזה. נראה לי שגם הן נהנו.
שני הכתבות עדיין לא השכילו לנסות להתנתק מהסיווג המוקדם של "הילדים המקובלים" מול "הילדים הלא מקובלים", מלבד שיף, שעשה הנחה לנינט בגלל שהיתה צרודה וסובלת, ונתן לה כניסה חד פעמית למועדון הנחשק באמת של הילדים הלא מקובלים. ברגע שהצלחת להגיע לקהל רחב, אתם מבינים, נשללת ממך האפשרות להיות סינגר-סונגרייטר עם אמירה עצמאית.
תי מעשייה ציבורית ישירה, מהתנדבות לאיזשהו גוף, מאז ימי שחרור-אסירי-המצפון שלי, באמנסטי אינטרנשיונל, בגיל 16.
הגג של המטה של עיר לכולנו, הוא הורגש