הפעם אין שום קשר בין הכותרת של הפוסט ובין הפוסט עצמו. זה פשוט שיר גדול, ואתם צריכים להאזין לו ולשאר האלבום הציני, המושחז והמצויין של הבילויים. וגם לזה של הבנות נחמה. וגם לזה של ינתן רזאל. וגם לשני של מארש דונדורמה, אבל על זה כבר כתבתי.
שיניתי את דעתי. הפוסט הזה נחטף ברגע זה על ידי האלבום השני של הבילויים – שכול וכשלון. עובדה ידועה היא, שאנשים מחבבים את המוכר, ולא מחבבים את הלא מוכר, אפילו אם הוא איכותי ודומה למוכר. במסיבה בה תיקלטתי אתמול, הקטע שהקפיץ את כל המסיבה על הרגליים היה "אהבה בסוף הקיץ" של צביקה פיק. מדובר בשיר מצויין (וצלצול מצויין לא פחות לטלפון, מנסיון), אך יותר מכל הוא משחק על תחום ה"מוכר", אפילו נוסטלגי. שירים אחרים ששמתי, רקידים לא פחות, זכו לפחות נענועי עכוז – פשוט כי פחות אנשים הכירו אותם.
אנשים לומדים על העולם על ידי קירוב של מושגים רחוקים, דרך המשלתם לדברים שקרובים אליהם יותר. מצוייד בכלי הזה, ניגשתי אל שכול וכשלון. שכול וכשלון מרגיש לי יותר מכל,
כמו הדיסק הישראלי הכי קרוב למוזרויות של טום וויטס שאי פעם שמעתי. זה כאילו טום וויטס פגש את חברי עידן "ננס אדום" אלמוג, ושניהם החליטו להיות אפילו קצת יותר ביזארים ממה שהם באמת. לדוגמא, שוש אלמוזלינו, שהיתה צריכה להיות אצלי בכד.
שוש אלמוזלינו היתה צריכה
להיות סגורה אצלי באיזה כד
יש בה משהו שמתאים לכד
היא לא רואה, היא לא שומעת,
ואין לה חרדות ממקומות סגורים
יש בה משהו שמתאים לכד
והייתי דואג לפנות לה מקום
הייתי עושה לה חורים שתנשום
הייתי פורס עיתונים בכל יום
ומשאיר עפרון שתרשום –
כרוב ירוק או אדום – אם יש לה העדפות
(לא בתמונה: הכד)
הבחירה של הבילויים להשתמש דווקא בדמות אמיתית, למרות שהם מכניסים אותה לתוך עולם סוריאליסטי, הוא חלק מהחיבור שלהם לישראליות. מצד אחד זה מריח מאוד מ-The Black Rider, ומצד שני, זה מתחבר גם ל
"נכון ילד נכון
שהחזקתי אותה מאחור
זה היה לצרכי בטחון
כשעברנו עליה בתור".
לפעמים כשהדיסק מתנגן בעוצמה, אני חושש שאחד השכנים יכנס וינזוף בי שאני שומע מוזיקה פוסט ציונית.
קורות ממלכת עילם 
רק תדע שאני ופוצ'ו חברים בקפה דה-מרקר.