לפני כמה זמן פנה אלי י', וביקש שאתחיל לתרום לפרוייקט המדהים שהוא והחברים שלו בונים. הרבה זמן עבר ולא עשיתי את זה עדיין. הסיבה הראשונה היא כמובן חוסר משאבים. הסיבה השנייה, היא שפשוט לא ידעתי איך.
כל הפרוייקט הנ"ל בנוי על פירוק של השיטה למרכיביה השונים, והתיעוד שלהם. אפשר להשוות אותו, אולי, לפרוייקט העצום של אסקופייה (או בגירסה האיטלקית, פלגרינו ארטוזי), שתיעד בספר אחד אלפי מתכונים שונים, לפרטי פרטים. אסקופייה בעצם "פירק" את ההתנהלות של בית מלון עלי, ופרט אותו לספר עם "מתכונים". אם שלטת בכל המתכונים הנ"ל, יש לך אפשרות, תיאורטית לפחות, להיות טבח עילי. גם אם לא שלטת, אתה יכול לעיין בו ולהבין ממה המתכונים מורכבים, מה היחסים בניהם וכו'. כמובן שהפרוייקט של אקבן, עושה הרבה יותר מזה – הוויקי הסמנטי מאפשר לך לחפש גם את כל המתכונים מבוססי שמנת, או את כל הרטבים לסלט. אבל העיקרון הפילוסופי מאחורי שני הפרוייקטים, דומה. לפחות נראה לי.

קל מאוד לצרף מתכונים חדשים לספר של אקב"ן. קל טכנית, זאת אומרת. גם תוכנית קל, אם כבר יש לך את המתכונים ביד. אם הם קיימים, בצורת קאטות (נגיד סט הקאטות הקבועות של איידו) או טכניקות "רשמיות" (כמו 67 ההטלות של הקודוקאן ג'ודו).

אבל מה עושים כשאין לך ספר מתכונים? מה עושים אם כל השיטה שלך בנוייה על להכשיר אותך להיות מעין אמא מרוקאית/פרסייה/איטלקית, שמבשלת "לפי העין"? האוכל יוצא טעים לאללה, אל תטעו. ברמה גבוהה באמת – מסוג התבשילים שאחר כך חיים כהן או רפי כהן מגיעים, טועמים ועושים פרצוף של גן עדן. אבל עדיין – אם תנסו לשאול את המאמא כמה מלח לשים, או כמה עגבניות, היא תענה "נו, כמה שצריך…".

זה לא שבשיטה שלי אין תרגולים – יש, אבל אני מרגיש שהם לא "לב העניין". זה לא שכשאני מלמד אני לא מראה תרגיל – אני מראה. אבל זה תרגיל שחשבתי עליו באותו יום. הוא מתבסס על זה שהוא "נראה לי" – על איזושהי ידיעה פנימית שהוחדרה בי בתהליך הלימוד. בדיוק כמו שאני יודע שכשאני מבשל רוטב עגבניות לפסטה, אז זיתים אפשר להוסיף, אבל חסה לא.