מרץ 2001. טיסת ביריטש בדרכה ללונדון, ואני על המטוס, חוזר מהפעם הראשונה שלי באמריקה. בכלל לא הייתי אמור להיות על המטוס הזה, וזו לא באמת הפעם הראשונה שלי באמריקה. יש תיעוד שלי מצולם עם גזיר קרטון של ג'סיקה ראביט, שמוכיח שהייתי בפלורידה, ויש לי זכרון עמום מדיינר בשם wolfies במיאמי, בגיל 10. אבל מבחינתי, זו הפעם הראשונה באמריקה. הטיסה נעימה להפליא. יש את המסכים האישיים האלה, שבאלעל עדיין אין באותם ימים, ואני מזפזפ בין הסרטים השונים.

מישהו עומד על מקפצה, מעל בריכת שחייה פרטית, במסיבה פרועה. הוא ממלמל משהו שאמור להרגיש כמו I am the Lizard King, ונראה מספיק דומה, כדי שאחשוב שמדובר על סרט שלא שמעתי עליו על הדלתות. הוא קופץ, ולאחר כמה זמן חבריו ללהקה מגיעים ואוספים אותו אל האוטובוס. אני מסוקרן – מי האיש הזה? זה סיפור אמיתי? אני אמור לזהות את הלהקה או האינסידנט?

כולם לא מרוצים, עבר עליהם לילה קשה. וגם עלי. פחדתי מאמריקה עוד לפני הנסיעה הזאת. הצלחתי לאבד בה את הקול, להציף שירותים, לחוות את הצ'יל פאקטור. הלילה שלפני הגעתי ביזע ודמעות לשדה רק כדי לגלות שחברת התעופה שלי נסגרה, ושאחזור מחר לטיסת הבריטיש. את הדרך חזרה עשיתי עם נהג מונית פסיכי שהתעקש שמה שאני צריך עכשיו זה אוכל הודי טוב בקווינס, ושלשם הוא לוקח אותי, למרות מחאותי הנמרצות. למזלי הרב, לא חלקתי צ'אפטי עם פראן דרשר אותו לילה, אבל הלילה היה… לא פשוט.

חברי הלהקה נוסעים על האוטובוס. כולם סחוטים, עייפים, וברקע מתנגן שיר יפה. שיר ממש יפה. אני לא מזהה אותו, למרות שאני חושד שזה בילי ג'ואל – משהו עם piano man, he makes. יש לו שיר כזה, לא? לבילי ג'ואל… לא, לא יכול להיות שזה הוא פעמיים. השיר יפה. אי אפשר להשאר אדיש אליו, ואכן נראה כי מצב רוחם של חברי הלהקה משתפר. גם הם שומעים את הפסקול של הסרט עליהם. המתופף מתופף לפי הקצב, בערך, ולאט לאט, כולם מצטרפים לשיר. האפקט הקסום עובר גם מעבר למסך. פעפוע של אופטימיות, דרך הלילה המזופת, דרך הסיפור הפתלתל של הסרט, הלהקה, השיר עצמו, עובר בתוכי. תכף מגיעים ללונדון.