זה די מדהים איך דווקא המיליארדרים שיש להם הכל מבינים שבעצם, מה שחשוב זה הרוחניות. נשבע לכם, צריך לשים תמונה של שרי אריסון ליד איורים של מדרג הצרכים של מאסלו. אבל דווקא במוצאי שבת, יצא לי לחוות את הסיסמה הזאת, מזווית אחרת קצת.

לא אכנס ליותר מדי לפרטים לגבי הסיטואציה, אבל בוא נאמר שזוגתי נקלעה לעימות, שגלש לפסים פיזיים, עם נהג מונית. המאורע הזה התרחש בחשמונאים פינת קרליבך, וכשקיבלתי ממנה את הטלפון, ישבתי לי ברחבת הסינמטק. למי שלא הבין זאת עד עכשיו, אני דב, אבל גם דובים יודעים לנוע מהר כשצריך. הגעתי לזירת האירוע עצבני מאוד. מעולם לא איימו לפגוע במישהו שיקר לי, ובאותה שניה, הייתי מוכן לפרק את מי שבכלל העלה את הרעיון על דעתו. יש לי פנים אקספרסיביות להפליא. כשאני שמח, רואים, כשאני עצוב רואים. כשאני מוכן לפרק מישהו, רואים. זעמתי, ראו את זה, וזה כנראה נראה מפחיד. התגובה הראשונה של נהג המונית, עת הגעתי, היתה "אל תיגע בי! אני אבא לארבע ילדים!". הדבר החכם שהוא עשה הוא שהוא כמעט שלא נגע בי. הדבר החכם שזוגתי עשתה, היתה לספר לי שהוא תקף אותה פיזית  רק אחרי שהוא נסע.

לשמחתי הרבה, אף אחד לא סיים את הלילה בבית חולים (הוא) או בבית מעצר (אני). באותו הרגע, קצת הצטערתי על זה שלא "הענשתי" אותו יותר. חשבתי שהיה ראוי להשפיל אותו יותר, אולי לסטור לו. בלילה, לפני שנרדמתי, חשבתי כמה נורא הייתי מרגיש אם הייתי עושה את זה. אל תבינו לא נכון, הוא היה שמוק תוקפני. אבל הוא עדיין היה בנאדם. אם אני הייתי "מנצח" אותו נורא, הוא היה חוזר הביתה מושפל, אחרי שאיזה מישהו ירק עליו, או הוריד לו סטירה, או פרק אותו במכות. המחשבה על זה העציבה אותי נורא. מעציבה עדיין, ואני כל כך שמח שלא עשיתי את זה.

To err is human, to forgive – divine. שלום מתחיל מהנקודה הזאת, של להבין שלמרות שהצד השני עשה לך משהו רע, ולמרות שאתה כועס עליו, ואפילו רוצה "לנצח" אותו, אתה עדיין מסוגל להתחבר לאנושיות הבסיסית שלו. מי שלא כעס מעולם, וויתר על הכעס שלו, לא יכול לבקש מאחרים לוותר.

בכל הספרים של גבי ניצן שקראתי ("פרא", המעולה, ו"דיוטי פרי", החביב), יש תמה שחוזרת על עצמה: גיבור הסיפור, גבי ניצן או בן דמותו, מוצא את עצמו שוב ושוב במקומות קסומים, בדרך כלל כאלה שכוללים מעיין מבעבע כלשהו, ערסלים, ואנשים נחמדים שרק מחכים שתבוא ותשהה במקום הזה, בלי לקחת ממך כלום. בדרך כלל מעורב בסיפור עירום היפי מסוג זה או אחר. זה הגרסה הטיולית ללמצוא את המסעדה המושלמת בכפר נידח אי שם באומבריה, שמגישה את הניוקי שכמותו גם הסטון בלומנטל לא יצליח לשחזר גם עם אלף מכונות MRI.

עכשיו, זה לא שאני לא מאמין שמקומות כאלה קיימים. ברור לי שהם קיימים. רק שברור לי גם, שצריך איזשהו חוש או כישרון כדי למצוא אותם, כשרון שמקושר למידת היותך "ילד טבע". למי שאי פעם ראה אותי מנסה, במאמץ רב ותסכול לא מבוטל, לקפל שק שינה או להרכיב אוהל ש"כמעט מרכיב את עצמו, מבטיחה!", יכול להבין בדיוק עד כמה אני טיפוס עירוני.

אבל העירוניות של ניו יורק רק מועצמת מהמתח שנוצר בין גורדי השחקים שלה ובין סנטראל פארק. נכון, מדובר בפארק מגודר ומתוחם, אבל סנטראל פארק הוא מספיק גדול כדי שיהיה בו שמץ של פראיות טבעית. והפראיות הזאת, כמו הנקודה השחורה בתוך הלבן של היין-יאנג (ולהפך), חובה שתהיה בעיר. בתל אביב יש אותה בקושי, בעיקר בחלקים המזרחיים יותר של פארק הירקון. אבל אתמול, בחיפה, מצאתי את עצמי בסיפור של גבי ניצן.

הירידה לוואדי שייח מתחילה מרחוב במרכז הכרמל, בחיפה. פתאום, מרחוב מנומנם עם מרכז פיס קהילתי, יש שלט עם סימון שבילים, ומתחילה הירידה. כ-2 קילומטר ירידה, בלילה עם חצי ירח, אחרי 2 פיינטים של גינס ונטייה רבת שנים לעקם את הקרסול היתה חוויה אינטנסיבית, ללא ספק, אבל גם היא לא הכינה אותי ליעד. קצת לפני שמגיעים מהכרמל לים, פוגשים עץ רימונים ענק, שלידו מעיין שמזין 2 ברכות – אחת מלאה בדגי זהב, והשניה, בתוך נקבה קטנה, היא מקווה טבעי עם מים קרים. כשהגענו, מסיבת רווקים של רוחניקים, חיכו לנו שם שלושה ערסלים, מדורה קטנה, פק"ל קפה ותה, כמה מזרונים, באדיבותו של רוני, שאוהב את המקום. הגעתי לסיפור של גבי ניצן, בין 2 שכונות בחיפה, שאף אחד לא יודע עליו כמעט. בבוקר, אחרי שבאו כמה דתיים לטבול במקווה ("יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך משיח לעולם ועד" – "יחי!"), גיליתי את שפני הסלע, את הנוף המרהיב לים, את הדלת שחצובה בתוך ההר, שעליה כתוב "שטח פרטי", ושאותה פתחו, שעה קלה אחרי שהגיעו הדתיים, קבוצה של נזירות שנעלמה לתוך בטן ההר, והופיע שוב במערה שחצובה כעשר מטר מעל הקרקע, ושרה. למטה, יש את בוסתן כיאט, מקום מקסים בזכות עצמו. בדיוק כמו שאנשים לא מאמינים לי כשאני מספר להם על מערת העטלפים מתחת לסנטר, ייתכן וגם הסיפור הזה נשמע לכם הזוי. לכו לחיפה, תבדקו.