למקומות יש מאחורי הקלעים. לכמעט כל המקומות יש מאחורי הקלעים. במאחורי הקלעים ההצגה שמתנהלת לפי הכותרת של המקום נפסקת, או נחלשת, ומתחילה הצגת חיים אחרת. זה יכול להיות השירותים ומטבחון שיש בחנות קטנה, או המלצרים שמפלשים כוסות, עייפים רצח, באחת בלילה. זה יכול להיות אנשי השיווק של הייטק, שעד לפני דקה עדיין חילקו כרטיסי ביקור והחליקו חיוכים וכפיים, ובהשמע הגונג מקפלים את השרוולים והדוכן שלהם בתערוכה, והופכים לפועלי במה מזיעים. 
ככל שמתרגלים למחשבה, כך צצים מאחורי הקלעים ונהיים ברורים יותר, גם אם בכל מקום הם קצת אחרת. המערה החשמלית בדיזנגוף סנטר, הביזארו-דיסניוורלד שמתחבאת מאחורי או מתחת לממלכה הקסומה, ומאוכלסת באנשי זבל ובטחון ומי יודע מה עוד.
מפתה לחשוב שמאחורי הקלעים הם האמת, ושהלפני הקלעים זה הצגה. בדיוק כמו שמפתה לחשוב שאם נסיר את ה"מסכה" שאנחנו עוטים על עצמנו, נגיע ל"אני האמיתי". זה מסתדר לנו טוב – יש אמת ויש שקר, יש אותנטי ולא אותנטי, ואם רק נצליח להניס את הלא אותנטי, נוכל לחיות חיים מאושרים, אמיתיים ומלאי ירקות אורגניים.
אבל לדעתי יותר מעניין להסתכל על שני צדדי הבמה במקביל. להתענג על מאחורי ולפני הקלעים. נכון, בהתחלה קשה יותר להנות מההצגה כשאתה מודע למאחורי הקלעים כל הזמן – ה-SOD, השעיית הספק שלך, נעלמת. אבל ברגע שמבינים שמתחת למסכה יש עוד מסכה, ומתחתיה עוד מסכה ועוד מסכה, ולכל אחת יש תפקיד וכל אחת מהם היא חלק אמיתי ממי שאתה, אפשר להתחיל להתרווח קצת, ולהנות מההצגה.
(ובלי שום קשר לכלום, אבל אם כבר להנות מההצגה: בערך פעם בשנה אני חוזר באיוולות על אותן שתי טעויות: אוכל בבורגראנץ', והולך לראות סרט בגלובוס בעזריאלי. זה מדהים. מושבים שפרושים ומרגישים כאילו נלקחו ממחלקת התיירים באל-על, סדרנים שמתעקשים שהמזגן דולק למרות שהוא לא, מערכת סאונד חובבת דיסטורשן, וכמובן – שתי פסים שמרצדים כל הזמן על המסך בזמן ההקרנה. אחרי דברים כאלה אני כל פעם מנסה להבין למה אנשים עוד הולכים לקולנוע.)
קורות ממלכת עילם 
אם נפריד את הרע מהטוב, את המכוער מהיפה, את החלש מהחזק, נוכל לבדל את ה"עצמי הטוב" שלנו מה"עצמי הרע", וכך נוכל לחיות חיים טהורים, חיים נקיים. לקחת אחריות על כל חלקי האני זה כלכך פילוסופיה קונטיננטלית, כלכך לא מאפשר את מלחמת הטוב ברע ואת "ציר הרשע". אני מתפלא שלא סוגרים לך את הבלוג. עוד מעט תציע להבין את האיראנים
מזדיין עם ערבים ג'ינג'ים או לא מזדיין עם ערבים ג'ינג'ים?
לאחרונה ניסיתי בורגר ראנצ' לפני שנה בערך, כשהיה נראה שהם עומדים להיסגר והרגשנו צורך "להיפרד". היה סתמי לתפארת ולפרקים דוחה, בטח לא האלילוּת מהילדוּת, מהצ'יפס דרך הספרדי הכפול ועד רוטב אלף האיים. חבל שלא.
מאוד אהבתי את הפסקאות האלו:
"מפתה לחשוב שמאחורי הקלעים הם האמת, ושהלפני הקלעים זה הצגה. בדיוק כמו שמפתה לחשוב שאם נסיר את ה”מסכה” שאנחנו עוטים על עצמנו, נגיע ל”אני האמיתי”.זה מסתדר לנו טוב – יש אמת ויש שקר, יש אותנטי ולא אותנטי, ואם רק נצליח להניס את הלא אותנטי, נוכל לחיות חיים מאושרים, אמיתיים ומלאי ירקות אורגניים.
אבל לדעתי יותר מעניין להסתכל על שני צדדי הבמה במקביל. להתענג על מאחורי ולפני הקלעים. נכון, בהצלחה קשה יותר להנות מההצגה כשאתה מודע למאחורי הקלעים כל הזמן – ה-SOD, השעיית הספק שלך, נעלמת. אבל ברגע שמבינים שמתחת למסכה יש עוד מסכה, ומתחתיה עוד מסכה ועוד מסכה, ולכל אחת יש תפקיד וכל אחת מהם היא חלק אמיתי ממי שאתה, אפשר להתחיל להתרווח קצת, ולהנות מההצגה."
אני מתחברת לרצון לראות את התמונה בו זמנית מכל הזוויות שלה ולהנות מכל אחת מהאפשרויות הטמונות. יש בזה גם משהו שמזכיר לי במובן מסויים ציורים של Escher שבהם אתה יכול לראות את המציאות מזוויות שונות ובכל רגע, תמונה אמת אחרת, ולידית לא פחות.
מה שקורה בקולנוע בעזריאלי זה יותר מרגיז מעצוב
אם הבמאים שהסרטים שלהם מוצגים שם היו באים לאחת ההקרנות הן היו מחרימים את ישראל, ואני לא מתכוון לבמאים הגדולים, אפילו לסרטים דרגה ז' הם מצליחים להרוס
אפשר להגיד שהקולנוע בעזריאלי הוא הבורגר ראנץ' של הקולנועים בארץ, סינמטק שדרות יותר איכותי ממנו
טריש: נוסטלגיה, כמו שאומרים, היא לא מה שהיה פעם.
אסף: כן.
🙂
לא אומרים שתי פסים. אומרים שני פסות.