ההטרדות המיניות הסדרתיות של משה קצב, הלא-יחסי-מין של ביל קלינטון, כולם התקבלו אצלי באותה תחושה. מעבר לגועל/סלידה מהמעשים (במיוחד במקרה של קצב), אבל יותר מזה – הפתעה. לא הפתעה מזה שאנשים עושים דברים כאלה, אלא שאנשים בעמדה כל כך…נראית, עושים דברים כאלה. מה הם חשבו? שהם 
בעמדה ציבורית וחשופה, ואנשים לא יגלו את זה שהם אנסו או הטרידו מינית או אפילו סתם עשו דברים שלא מקובלים בחברה? כי מידע זורם כל כך לאט היום, וסודות נשמרים כל כך טוב?
באחת מהתוכניות היותר מוצלחות שלהם, פן וטלר מנסים להוכיח שתיאוריות קונספירציה הן בולשיט. פן(זה שמדבר), מביא מתישהו את ההוכחה האולטימטיבית, שמפריכה את תיאוריות הקונספירציה באשר הן (אם כי מכוונת, אם זכרוני אינו מטעה אותי, כלפי ה”זיוף” של הנחיתה האמריקאית על הירח): ווטרגייט. אם כל אנשי הנשיא לא הצליחו להסתיר פריצה למלון בוושינגטון ליותר מכמה ימים, מבצע שבו היו מעורבים רק קומץ ספור של אנשים, נראה לכם שאפשר לשמור בסוד מבצע ענק כמו נחיתה על הירח במשך ארבעים שנה?
דיוויד לטרמן עשה שטות. שטות מליגת ה”מה הוא חשב לעצמו” – כוכב טלוויזיה ענק שעושה משהו שאפשר לסחוט אותו עליו, ייסחט. או שלכל הפחות, יספק תחמושת
לחדשות עסיסיות. אבל לטרמן יצא גבר. במקום להכנע לסחטנות, הוא הסתכל על המצלמה, והודה.
מי שיצא אידיוט עכשיו, זה כל שאר הטלוויזיה האמריקאית. נכון, אפשר היה לצפות מג’יי לנו וחברים לקצת קולגיאליות, אבל העדרה היא לא מה שהופך אותם לאידיוטים. כי בשלב מסויים, גם הם יגיעו למצב הזה, שבו הם סחיטים. ואז הם יצטרכו להחליט אם להסחט, או להחשף. כשהם יזכרו בקרקס שעשו מלטרמן, הם יחשבו פעמיים, ואולי יבחרו להסחט. אם הווידוי של לטרמן היה מתקבל במשיכת כתפיים, או אפילו בהערכה על היושר שלו, החיים של מי שצוחק עכשיו יהיו קלים יותר בעתיד. אבל מה זה לעומת היכולת להרים עוד בדיחה דלוחה.
קורות ממלכת עילם 
אולי אני לא מבינה אותך, אבל לטרמן עשה בדיוק מה שקלינטון עשה. הוא הודה במיוחס לו כנראה כי זה נכון, וברור לו שחוץ מבדיחות על חשבונו לא יקרה לו כלום.
ולטעמי, אם מה שכתוב בעכבר נכון, הוא לא שונה מקצב, לטרמן.
דרך אגב, גם רמון, שדחף את הלשון שלו לפיה של חיילת בת 19, שרצתה להצטלם עם שר, ואפילו להתחבק איתו, לא הבין מה רוצים ממנו.
כל האי הבנות האלה, מקורן בדבר מאוד פשוט, מי שיש לו כח, לפעמים אפילו לא חושב על זה כשהוא מנצל אותו, הוא פשוט משתמש בכוח באופן טבעי. אחר כך הוא לא מבין מה רוצים ממנו. בא לי להקיא.
כשאני מביא נושא טעון כדי להדגים טיעון אחר, הרבה פעמים אנשים מסתכלים על הנושא הטעון. אלימות מינית כלפי נשים היא דבר נוראי ופסול, באם הוא נעשה בכוח פיזי או בכוח המרות. אבל לא על זה רציתי לדבר. רציתי לדבר על הכוח של הווידוי, של האמת. לטרמן לא עשה מה שקלינטון עשה (מבחינה תקשורתית). קלינטון הכחיש והכחיש, עד שלא יכל להכחיש יותר. כי הוא חשב, בדפוס מחשבה כל כך ילדותי שזה מדהים שהוא הגיע מאיש ששולט בנשק גרעיני, שאם הוא יעצום עיניים ויתחבא מתחת לשמיכה ויגיד "לא נכון" מספיק זמן אז הדבר הרע יעלם. לטרמן, שיכול להיות שהוא שמוק לא קטן, הבין שמנסים לסחוט אותו, הסתכל למצלמה בעיניים, ואמר "הנה מה שעשיתי". אי אפשר לסחוט אותו יותר. אם יותר אנשים היו מתנהגים ככה, היו פחות סחטנים, והעובדה שכולם עכשיו מדחקים על לטרמן, מורידה את הסבירות שיותר אנשים יתנהגו ככה בעתיד, ולכן יתנו יותר כוח לסחטנים.
השבוע הזה של עקיצות באמת משנה משהו בראייה כוללת? לא נראה לי.
ולטרמן והרומן שלו הם לא זהים לנשיא מכהן שמפחד לאבד את הכיסא שלו. יש סחטנות על רקע של "דברים שלא נעים לומר בשולחן יום שישי אצל חברים" ויש כזו של "דברים שיכולים לשלוח אותי לכלא ו/או למנוע ממני אי פעם להבחר". יש אנשים שצריכים מסיבות כאלו ואחרות לשמור על תדמית מסויימת ויש סלבריטאים אמריקאיים שרק צריכים לשמור על רייטניג.
ובכלל, מקצוע אחד שהייתי שמח להפטר ממנו וממה שהוא מייצג הוא כל הסיפור הזה של ניהול משברים במובן של PR. וגם PR. וגם קוצ'רים. ובכלל יש רשימה ארוכה.