אתמול בלילה היה אחד הערבים המהנים, והמפחידים, שחוויתי בזמן האחרון. כבר המון זמן שאני מנסה להגיע ל-Perfectly Marvelous Cabaret, וכל פעם נגמרים כל הכרטיסים. הפעם התארגנו חודש (!) מראש, ולכן זכינו לפקוד את הסבליים להצגה השניה של הקברט. איך היה? נפלא להפליא ומפחיד להחריד. מפחיד? תיכף נגיע לזה.

The Perfectly Marvelous Cabaret

כהיסטוריון, אם הייתי צריך לשרטט את הגיניאולוגיה של הקברט, הייתי מתחיל להסתכל אחורה לשורשיו החנוניים. הנס הגיקאי הביא לכך שיש היום בישראל זרמים וכיתות שונות מעם החנונים. חלקם שוחרי במה יותר מאחרים. סצינת הרוקי (Horror, לא האיגרוף, אם כי גם כאן יש בשורות למי שמתעניין) ומשחקי התפקידים היו תחנות מעבר, חממות שגידלו אנשים שבשלב מסויים הבינו שהם אוהבים להופיע גם בדברים שהם לאוו דווקא רוקי. ה-Tipping Point היה להערכתי ב-2005, בהפקת המקור הראשונה בכנס אייקון – "איזהו הגיבור" – מעין שילוב בין הצגת חובבים, אילתור וסיפורי "Choose your own adventure". "איזהו הגיבור", וגם "המוזיקאים מברמן", שבא שנה אחריו, היו מקסימות, מושקעות מאוד, אבל ללא ספק הפקות חובבים. ולכן זה קצת מה שציפיתי לו אתמול בערב. הקברט נמצא במקום אחר לחלוטין.

כל מי שעלה אתמול על הבמה היה מוכשר ומיומן, ונתן Show שיכול להסתכל בעיניים למופעי קברט בניו-יורק ובאדינבורו. הזמרים ידעו לשיר, הרקדניות היו קוקטיות, וטל אנג'ל, מנחה הערב היה שנון, כריזמטי ושידר את הזרות הבסיסית הזאת, שקברט צריך. טרי פראצ'ט כתב פעם שמתנקשים בגידלת המתנקשים הפסיקו בשלב מסויים ללבוש שחור, כי השחור שהם לבשו היה כל כך שחור, שהוא בלט על הרקע של הלילה. הקברט לא לקח את עצמו ב-100% רצינות – הוא ידע איפה הוא נמצא (בלבאנט), מי הקהל שצופה בו (גיקים). הוא לא לבש שחור שחור מדי, ובדיוק בגלל זה הוא הצליח להעלם, כמו מתנקש טוב. וזה מה שמפחיד.

אחד ממרכיבי היסוד במתכון שנקרא "מדינת ישראל" הוא SOD – Suspension of Disbelief. השעיית הספק זה הדבר שכולנו עושים כשאנחנו הולכים לתיאטרון – אנחנו יודעים שגילה אלמגור היא לא אמא נירוטית חולת סרטן, ושמולנו ניצבים קוליסות, ולא בית אמיתי, אבל במשך ההצגה אנחנו מקבלים את התפאורה כבית ואת השחקן כדמות שהוא משחק. דורות על גבי דורות של ציונים ניסו גרסאות שונות של SOD פה בארץ. "אז מה אם אנחנו בלבאנט – אנחנו נקים פה קולטורה אירופאית אמיתית, עם תזמורת סמפונית ואדריכלות גרמנית". "ערבים? היו פה ערבים פעם? אצלי בזכרון יש רק יתושים וביצות…".

לגיקים יש חיבה למציאות אלטרנטיבית. אנחנו אוהבים מדע בדיוני ופנטזיה, אנחנו אוהבים היסטוריה אלטרנטיבית. ואני חושב שרבים ניסו, בשלב זה או אחר של חייהם, למתוח את המציאות האלטרנטיבית הזאת קצת מעבר לספר או לסרט. הכוונה היא לא לאנשים שחושבים שהם חיים בעולם פנטזיה ומסתובבים עם חרבות על הגב. אבל אם תסתכלו על מי היה הגרעין הקשה של חובבי המוזיקה והריקוד האירי בישראל בתחילת הדרך (וייתכן שגם היום, אני כבר קצת פחות קשור לסצינה), תראו שאחוז גדול מהם היה נורא רוצה לפגוש אלפים. פולקלור אירי היה הדבר הכי קרוב לפיות ואבירים ומרבדי דשא נרחבים שאפשר היה להתקין כאן, במציאות הלחה והמהבילה שלנו.

וברוב הנסיונות הללו, שמיכת ה-SOD היתה קצרה. גם בהופעות של אהוד נתן וקטיפה שחורה ו"כחול", תמיד ידעת שאתה ב"קמלוט" בשלום עליכם, וגם כששתית על הבר במולי בלומס היה לך קשה להאמין שאתה בטמפל בר בדבלין ולא בירקון פינת מנדלי. זה היה SOD של חובבים, וזה בסדר גמור.

אתמול בלילה, ה-SOD של הקברט היה כמעט מושלם. וכאן מגיע החלק המפחיד. למרות שהכרתי חלק מהאנשים על הבמה, וחלק לא קטן מהאנשים בקהל וצוות ההפקה, למשך רוב הערב איבדתי את תחושת המיקום שלי. הייתי יכול להיות בלונדון, או בניו יורק, או באדינבורו. או בויימאר. כל עוד אנחנו לא מסוגלים לאטום לחלוטין את הרעש של המציאות, הסיכוי שנגמור כמו שגמרו חברינו חובבי הקברט משנות השלושים הוא נמוך יותר. אבל ברגע שהאשליה מושלמת, ברגע שקולות הקברט מצליחים, במיומנות מופלאה, להאפיל על צרחות המדוכאים, הנחשלים, המנוצלים, הכבושים – אז זה מתחיל להיות מסוכן. כי אין דבר שעוזר למדרון חלקלק יותר מאיזה משקה חריף וריקוד עסיסי.