הרשע: קווים לדמותו ומגמות 1998-2010

בהמלצתה של שחר, התחלנו לראות את Sherlock. Sherlock הוא הנסיון האחרון של ה-BBC לעשות משהו מעניין אם הדמות של ארתור קונן דויל, אחרי שכולנו גמרנו לנקות את הבגדים מהקיא שהתווסף עליהם בעקבות הסרט עם רוברט דאוני ג'וניור. והצליח להם, מאוד. שרלוק מתרחשת בלונדון המודרנית, זו עם הגלגל ענק ו-SMSים. ווטסון הוא רופא צבאי שחזר מאפגניסטן, שמתעד את הקייסים (הראשון נקרא A study in pink…) בבלוג שלו. מעבר לתסריטים המבריקים, ולעובדה שההפקה לא לוקה בסנדרום ה"נראה כמו פרק של זהו-זה מ-1993" שמאפיין סדרות בריטיות, הפנינה האמיתית היא הליהוק. מרטין פרימן התמחה בתפקידים שבהם הוא משחק אדם רגיל הנקלע לסיטואציה בלתי רגילה ("מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", למשל), ומצליח לעשות ווטסון מאוד אנושי, בעל תושיה וקצת פחות אהבל ממה שיוצא בספרים. שרלוק (יש כזה שם בכלל? היה שם כזה לפני קונן-דויל?) מגולם על ידי בנדיקט קמברבאטש (ככה קוראים לו, מה לעשות), שעושה אותו פנומנלי. חייזרי במראה והתנהגות, קצת אוטיסטי, אולי הומו, אבל הכי הולמס שרק אפשר.

תוך כדי הצפיה בסדרה, התמלאתי תחושה של פלא – איזו דמות מפולאה יצר ארתור קונן דויל! כמה עוצמה יש בה, כמה היא מעניינת, אלמותית ממש! אני חושב שאחת הסיבות שלהולמס כל כך קל להלקט בליבנו היא שלמרות שהוא עצמו סוג של פריק, הוא גורם לנו להאמין שעוד יש לנו, בני האדם הרגילים, תקווה. מה שהולמס עושה, בסופו של דבר, זה לקחת מקרה מסובך ולהראות איך הוא בעצם פשוט מאוד, אם מסתכלים על הדברים הנכונים. הטקס הזה, שחוזר גם בסיפורים וגם בסדרה, שבו הולמס מסביר, צעד אחרי צעד, איך הוא הגיע למסקנות המדהימות שלו, מסתיים בדרך כלל ב"אה, כשאתה מסביר את זה ככה, זה מובן מאילו". הולמס מאפשר לנו לחשוב שיש לנו אפשרות להבין, אולי אפילו לשלוט בעולם המורכב שמסביבנו.

ואולי דווקא בגלל התכונה הזאת, קפץ לי לעיניים משהו שאפשר היה לנסחו במאמר שכותרתו: "הרשע: קווים לדמותו ומגמות 1998-2010".

תוך כדי צפיה בשרלוק, מיוחד בפרק האחרון שלו, נפל לי אסימון: הרשע של היום זה לא הרשע של פעם. העימות הקולנועי הקלאסי הוא בין רשע, שמתחיל כחזק יותר (אחרת זה לא מעניין), ובין הגיבור או הגיבורים שמתחילים חלשים יותר אך לאחר מאמצים וקשיים, מצליחים להתעמת עם הנבל, ולהחזיר את הסדר על כנו. הנוסחה הזאת נשמרת גם היום, בגדול, עם הבדל אחד קטן: הנבל של פעם היה סופי, והיום הוא אינסופי.

פעם הייתי צעיר והיה לי שיער והעולם היה מקום פשוט יותר

קחו למשל את "מת לחיות" המקורי (1988). קבוצה של באד-גייס משתלטת על גורד שחקים ענק ויפני, ורק ג'ון מקליין המסכן עומד בדרכם. הבאד-גייס נמצאים בעמדת ייתרון – הם תיכננו את המבצע מראש, יש להם יותר אנשים, יותר כלי נשק. אבל הם לא כל יכולים. קחו את ה"מת לחיות" האחרון (זה שיצא ב-2007): ה-bad guys יכולים לעשות הכל. פשוט הכל. הם יכולים לשבש את מערכת הרמזורים של וושינגטון, לשדר בכל ערוצי הטלוויזיה במדינה, למחוק לג'ון מקליין את הפנסיה ואפילו להשתלט על מטוס F35 שנשלח כנגדם. והם לא לבד. תחשבו על Prison Break, על "גיבורים" על "24" – בכולם תמיד יש אויב גדול, נחבא אל הצללים, קונספירטיבי להפליא, תמנון ענק שזרועותיו מגיעות לכל מקום. "The company". החברה יכולה להגיע אלייך לכל מקום, לפרוץ לך לבית. הכוח שלה שם תמיד, בכל מקום.

הגיבורים עדיין מנצחים. אבל הם מנצחים בכאן ועכשיו. כשיש עימות פיזי, אז הם מנצחים. הכוח שלהם הוא לוקאלי, אל מול הכוח הגלובאלי של הרעים. הכוח שלהם מוגבל באיכותו (בדרך כלל ייתרון בעימות פיזי), בעוד שלצד הרעים עומדים מגוון עצום של יכולות.

לפני כמה חודשים חשבתי לי על כמה המאבק בפשע המאורגן הוא בעייתי. איך השוטרים או השופטים לא מפחדים שבסופו של דבר מישהו פשוט יבוא אליהם הביתה ויפגע בהם או בילדיהם. ואז הבנתי. שכמו שמישהו שגדל רק על פורנו לא יבין למה הבחורות שהוא שוכב איתן לא צווחות ונאנחות מזה שהוא רק נוגע להן באף, כך גם תפיסת המציאות שלי לגבי יכולות הרשעים נבנתה אחרי הדוגמאות של נבלים בשנים האחרונות. אלה שיכולים לעשות הכל.

שוב, אני לא חושב שמדובר בקונספירציה. זה לא שישבו החברה' בוועדת המשנה של זקני ציון לענייני תסריטים ומדיה, והגיעו למסקנה שצריך לחנך את ההמונים שכדאי להם להזהר. שבניגוד לתקווה שהולמס מנסה לתת לנו, שהעולם עוד ניתן להבנה אם ננסה מספיק, המציאות היא אכזרית. שאנחנו מוקפים בעולם צללים בלתי מובן ובלתי נשלט, שאי אפשר להתגונן מפניו, שיכול באופן שרירותי להכנס לך לחייך, לעשות כל מה שהוא רוצה, ולהעלם חזרה לאופל. שאם מישהו ינסה להרים את דגל המאבק אז לא יהיה גבול למה שניתן יהיה לעולל לו, ששום מקום אינו בטוח. אני לא חושב שיש פרוטוקולים מהישיבה הזאת, אבל את מי השיח הזה משרת… מעניין..

5 מחשבות על “הרשע: קווים לדמותו ומגמות 1998-2010

  1. מכתיבת התסריט ועד שסרט יוצא להפצה לוקח בערך 6-7 שנים, הסרטים שאנחנו רואים עכשיו, הם בעצם תסריטים שנכתבו בשנים הראשונות לאחר המתקפה על מגדלי התאומים. נראה לי שזה די מסביר את עניין הרוע האבסולוטי שמסוגל למוטט כל מבצר מוגן.

  2. בנדיקט קמברבאטש
    השם לבדו מספיק לפוסט שלם .
    או לשם של מנה במסעדה פלצנית :

    " אדוני התרצה שאוסיף לך קצת בנדיקט קמברבאטש למנה ? או שאתה מעדיף להשאר שמרן לגבי המנה הזאת?"

  3. רעות הגיב:

    מאוד שמחתי לקרוא איפשהו שהם עובדים על פרקים נוספים כי הגרסה הזו יצאה להם כל כך מוצלחת. ליהוק מעולה והתסריט הוא די טוב. הפרק האחרון ובו העימות מול מוריארטי לא השתווה בעיני לעימותים הקלאסיים כפי שהופיעו בספרים, בכמה סדרות וכמובן סרטים.
    ועכשיו כמובן המלצה קלאסית – The Private Life of Sherlock Holmes על ידי בילי ויילדר.
    סרט נהדר , שנון, בריטי והזוי בדיוק ברמות הנכונות.

  4. רעות הגיב:

    ואגב – עלית על נקודה מעולה ומאוד מענינת – נפילתו של הרוע והרשע במדיה ויזואלית. בוא נפריד בין המדיה הטלוויזיונית למדית הסרטים רגע כי מדובר במשאבים שונים לגמרי.
    המממ….מי הרשע הטלויזיוני האולטימטיבי בעיניך ? או בוא נעשה את זה פחות חד ערכי –
    name top 10 villains in tv !

  5. או שמא זה שוב הבדלי תרבויות
    בין האירופאית- בריטית
    לבין האמריקאית
    אני מניח ש קדרלעומר ינסח זאת טוב ממני וביתר פירוט, אבל זה אחד ההבדלים הבולטים בין התרבויות השונות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s