לאחרונה, התחלתי לעשות יוגה. כאילו המעבר לדירה-של-גדולים במרכז העיר לא מספיקה, עכשיו אני גם צריך להמשיך להחיות את הקלישאה התל אביבית על ידי הסתובבות עם המזרון המגולגל הזה, שכולו אומר "אני בדרכי לראות בחורות חטובות בפוזיציות על גבול החוקיות". קוראי 
הוותיקים בוודאי זוכרים שכבר ניסיתי פעם לעשות יוגה, חוויה שהתוצאה החיובית היחידה שיצאה ממנה זה שחיפשתי ומצאתי תמונה של דוב עושה יוגה. מלבד מעמד הקלישאה התל אביבית, הסיבה המרכזית לכך שאני מנסה שוב לעשות יוגה, היא הנסיון לנצח את רחוב סומסום.
בשנה האחרונה, שהיכולת שלי להיות נוכח באירוע, כל אירוע, הולכת ופוחתת. לא משנה אם אני במפגש עם חברים, או צופה בסרט שאני בחרתי, מהר מאוד, נשמע קול קטן שרוצה להיות במקום אחר, שרוצה להיות שם. זה יכול להתבטא בלגלוש במקביל, או להושיט יד לאייפון ולבדוק מייל, למרות שבדקת אותו לפני דקה. חלק מזה זה ה-ADD. אבל ADD יש לי הרבה זמן, ואין לי ספק שבזמן האחרון זה הולך ונהיה חריף יותר. וזה מפחיד, כי לחיות במצב אינסופי של "אני רוצה להיות שם" משמעו לחיות במצב אינסופי של חוסר סיפוק, כמו ג'אנקי ששום מנה כבר לא מרגשת אותו.
יוגה, לפחות מהמעט שיצא לי לחוות, קשה לעשות בלי להיות נוכח. בניגוד למדיטציה, שבה אתה יכול לשבת ולהתבדר עם המחשבות עד אינסוף, ביוגה יש פרקטיקה פיזית מאוד מאתגרת, וצריך (לפחות אני צריך) לשים כל הזמן לשים לב למה מבקשים ממך לעשות. וגם איכשהו אופציית הלחשוב על דברים אחרים פחות קורצת כשאתה מאזן את עצמך על כף יד שמאל ותנוך ימין, בתנוחת "נער הגלידה". יוגה, למי שתהה, זה קשה. יוגה היא רק חלק מהמאמץ. בשבועות האחרונים אני מנסה להיות פחות מול המחשב בשעות הפנאי, יותר לבהות בחלל.
תוך כדי עמידה על הראש, נפל לי עוד אסימון: זה לא המפגש הראשון שלי עם יוגה. אבל עד עכשיו יוגה תיפקדה ככתפי ענקים, ועכשיו אני זוכה לפגוש את כל הענק. חלקים ממכם אולי זוכרים את החיבה שלי לענפי ספורט מוזרים, שמתבטאת בין השאר באימון הקומקומים הרמת השרוני שלי. הקומקומים, או Kettlebells הם במקור צורה של אימון משקולות שמגיע מרוסיה. אבל אורי הירש, שמלמד את זה ברמת השרון, עירבב את זה עם כל הדברים שהוא יודע – פילאטיס, אימון פונקציונלי, וגם יוגה. מבחינת אורי, הוא מגיש לנו את המוץ, אחרי שסילק את התבן, זיקק את כל מה שהכי רלוונטי, הכי נכון, בלי כל הצעדים המיותרים והמקדימים שמסביב.
ותוך כדי שהאסימון נפל לי, הבנתי שאורי לא לבד. נזכרתי איך בראם פראנק היה מגיע להעביר סמינרי אומנויות לחימה פיליפיניות כאן בארץ, ומלמד מודולת לחימה פשוטה, שוב ושוב. מבחינתו – זה כל מה שהיה צריך, בגדול. אנחנו היינו משתגעים איך מישהו עם עשרות שנות נסיון באומנויות לחימה, לעומק וגם לרוחב, מחליט להתעסק רק עם השטות הזאת. זיהיתי את זה עכשיו, גם אצל גבי ניצן. גבי ניצן, שמעביר סדנאות כתיבה נהדרות, מתעקש לא להעביר שום ידע דידקטי – שום דיבור על "קצב" או "קונפליקט" או משהו כזה – מבחינתו הוא מצא את 
השיטה שלו, והוא לא רואה טעם ללמד את כל מה שמסביב.
העניין הוא, שכל אחת מהפיגורות הללו הם אנשים שאני מעריך מאוד. אני מעריך אותם לא רק כי הם מוכשרים, אלא כי הם עשו את המסע שלהם – מסע ארוך, מפרך. זה לא שהם הסתכלו על יוגה מהצד אמרו "זה בושליט, שלי יותר טוב". הם עשו יוגה, המון זמן, נהיו טובים בזה, ואז אמרו לעצמם "נראה לי שאפשר לקחת רק את החלק הזה והזה, ולהגיע לאפקט טוב יותר". והם צודקים, במובן מסוים: עקומת הלמידה בארניס היא מהירה יותר מבהרבה אומנויות לחימה אחרות. הסדנא של גבי היא סוג של נס – איך בשלושה ימים בלי משוב ובלי דיבורים על טכניקה, הכתיבה של אנשים משתפרת באופן פלאי.
אני לא יכול שלא לתהות, האם אני באמת יכול לקבל רק את הכתפיים של הענק? כל המורים האלה – האם הם מסוגלים לגרום לכתפיים לעבוד בגלל שהם עצמם טיפסו על כל הענק? האם אפשר, בסופו של דבר, להתחיל מהכתפיים? אני יודע שאחרי כמה שנים טובות בארניס, יש אנשים שמדגדג להם ללמוד משהו בסיסי כמו אגרוף. עכשיו שהתחלתי לעשות יוגה, אני רואה עוד צדדים של הענק מלבד הכתפיים, ויש בהם משהו. האם זה אומר שבשלב מסויים, אם נעמיק מספיק במשהו, נצטרך ללכת אחורה, לחזור למקורות? מצד אחד יש בזה משהו רומנטי. לחזור לעמידות הבסיס. לחזור להומרוס, לתנ"ך, לאפוסים השומריים. מצד שני, יש בזה גם קצת משהו פנדמטליסטי. זה אומר שסינתזה של ידע לא יכולה באמת ליצור ידע חדש שיחזיק מעמד בזכות עצמו. שבשלב מסויים הסינתזה תאלץ להשבר למרכיביה הראשוניים, ולכן אי אפשר להתמקצע באמת במשהו בלי לגעת באטומים שלו. אבל אם זה נכון, אז איך נוכל להתקדם קדימה? אם אנחנו לא יכולים להשען אלא על הקרקע, כנראה שיש גבול לכמה גבוה נגיע.
ואם באמת אין לנו ברירה אלא, בסופו של דבר להכיר את כל הענק ולא רק הכתפיים, אז מה הסדר הנכון? האם להתחיל מלמעלה זה טעות, כי אני לעולם לא אוכל לגשת אל היסודות נקי? או אולי להתחיל מלמטה זה טעות, כי עד שנתפס למעלה יעברו שנים?
קורות ממלכת עילם 
בלימודי פילוסופיה מערבית אני מרגישה שאי אפשר בלי הבסיס, ולמרות שתמיד חיבבתי פילוסופיה מודרנית יותר ממה שבא לפניה ואחריה, העומק שהשגתי אחרי שנחשפתי ליוונים לא בר השוואה למה שהיה קודם. אבל האם זה אומר שכדאי להתחיל מהתחלה? אני חושבת שפעמיים לא. פעם ראשונה כי אי אפשר. אתה חי בעולם שכבר פגש את הרעיונות מהסוף- בפילוסופיה, בהיסטוריה, בטכנולוגיה, אפילו בצורות של אימון גופני, כבר נתקלת איכשהו בגרסא המקוצרת, החדשה, הקליפית. אבל אפילו אם לא, יש את הלא השני, של לא כדאי. סביר מאוד שהגרסאות הקליפיות- הסדנא הקצרה שמשיגה שיפור תוך שלושה ימים, הספר שקרוב יותר לתפיסת העולם שלך, הרעיון המפושט, המזוקק, שמגיע בעטיפה קלה לעיכול, הוא זה שמעניק לך את הרצון בכלל להיחשף לדבר "הכבד", שדורש יותר מאמץ.
וניטפוק- אני לא בטוחה אם המוץ והתבן זו טעות או אמירה שלא הבנתי- בכל מקרה, הם אותו דבר- שניהם קש. את הבר אמורים להפריד. מכיר לי פוסט עתיק שלי: http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?entryID=1360277
לדעתי ביוגה אתה לא עומד על הענק אלא נהפך לענק.
אולי רק לרגע קטן,
למשל הרגע שבו הצלחת גם הפעם לקחת את המזרון המביך הזה ולצאת לתרגל יוגה (-;
במובנים מסוימים, שקשורים לדברים שכבר כתבת פה על מסורת, אני חושבת שהניסיון הזה "לזקק" הוא גישה מערבית תכליתית שמחמיצה את המהות דווקא מתוך החיפוש אחר המהות עצמה.
לפעמים פשוט כדאי לקחת את כל החבילה ולקבל את האפקט המלא שלה, בלי לנסות להבין.
פשוט לעשות. פשוט להיות.
זה מה שחיפשת, לא?
עדי וטל, זה ודאי יעניין אתכם:
http://www.safa-ivrit.org/expressions/mots.php
יעל – ביוגה זה אולי מה שחיפשתי, אבל האם לזקק זה באמת משהו מערבי? האם סינתזה של ידעים (אני יודע שאין מילה כזאת) שונים למשהו חדש היא דבר מערבי? ואם כן, זה רע?
אפשר וחשוב להתחיל ביוגה מהכתפיים. כשמתחילים לתרגל, זה די מדהים לגלות עד כמה התפיים שלנו סגורות 🙂
ולשאלתך הרצינית יש לי שתי תשובות:
1. לטענת המורים שלי לפחות, גם ביוגה יש כמה תנוחות שהן "תמצית היוגה", שהעבודה עליהן כוללת בתוכה את כל מרכיבי האסאנה.
אבל נראה לי די משעמם לעמוד כל היום בכלב-מסתכל-למטה, וגם פחות אפקטיבי.
2. מצד שני, לא חייבים *המון* תנוחות כמו קאמה-סוטרה של איש אחד. גם חזרה על אותו רצף או שניים (כמו ברכת השמש או המחזור של אשטנגה) יכולה ללמד אותך מפעם לפעם תובנות פיזיות חדשות, בעיקר אם שמים דגש על חלק אחר של הגוף כל פעם.
מה שאני מנסה להגיד שביוגה דווקא הדרך הארוכה היא קיצור הדרך. אני התחלתי בשנתיים של איינגר, ודווקא הדגש האנאלי-כמעט שהמורה שלי שם על המיקום והתנוחה המדויקים של כל עצם ושריר סיפקו לי יסודות אוניברסליים שמלווים אותי בכל התרגול – וחשוב אולי אף יותר, מלווים אותי גם מחוץ לתרגול, עד שכל רגע של ערות יכול להפוך, עם מודעות נכונה, לתרגול:
גם כשאני עומד בתור בסופר אני יכול לתרגל את עמידת ההר;
נהיגה בכביש ישראלי עצבני ומעצבן היא הזדמנות מצוינת לתרגל נשימה יוגית;
כשאני ממלא אמבטיה לילדים אני גונב חצי אוטאנאסאנה על הידיים על דופן האמבט;
וכן הלאה והלאה.
ככה היוגה מפסיקה להיות משהו שמתרגלים, והופכת למשהו שמוטמע בגוף.
"תרגל משהו אלף פעם, ותדע לעשות אותו טוב.
תרגל מיליון פעם, והדבר ייעשה דרכך."
(חכם סיני זה או אחר, לא חשוב מאיזו עדה)
אין קיצורי דרך
קיצורי דרך יש רק למי שעשה את כל הדרך.
וגם אז צריך לפעמים ללכת הרבה מחדש.
ניסיתי באימונים קיצורים- נפצעתי
ניסיתי בעסקים קיצורים- הפסדתי.
מצא לך מורה טוב שילמד אותך ללכת.
בכדי לזקק משהו בעצמך אתה צריך להבין את מרכיבי הבסיס שברצונך לזקק.לכן, את הבסיס- היסודות,מבחינתי, חובה להכיר ולשלוט בהן,רק כך תוכל לבנות משהו שהוא באמת שלך.המסע שלך יהיה שונה מהמסע של כל אלה שזיקקו לפניך. כדאי שתכיר את התוצר המוגמר שלהם,אבל להבדיל מהבסיס זה לא חובה בכדי ליצור משהו משלך.
גם לי, כמו לעדי, זה התחבר ללימודי הפילוסופיה. מחשבתי היא בעיקר שאין אפשרות (או צורך) ”לגשת אל היסודות נקי“. אתה תמיד־כבר כל הידע שצברת, כל הטקסטים שקראת, כל התנועות שנעת – על המזרון ומחוצה לו. כל מאמר מתכתב עם עשר מאמרים אחרים, שמתכתבים בתורם עם מאה מאמרים אחרים, גם עם כאלו שלא נכתבו עדיין, ואני אף פעם לא אקרא את הכל. כמו להאזין למישהו מדבר בטלפון באוטובוס ולא לשמוע את הצד השני.
אני לא חושב שיש סדר לא־נכון ללמוד דברים, בקיצור.
there is a diffrence between walking the path to knowing the path….
ע"ע תגובתו של יוסי שריף.
יוסי, יובל:
אין לי ספק שיסודות איתנים זה דבר חשוב לכל מבנה – מבנה ידע, או מבנה פיזי. אבל השאלה שלי כאן היתה קצת אחרת – מתי אפשר לקרוא למשהו "יסודות". אמירה כמו "אין קיצורי דרך" נשמעת נהדר, אבל האם זה אומר שכדי להתאמן בג'יוג'יטסו ברזילאי אני חייב גם ללמוד ג'ודו, שממנו הוא יצא, ובעצם אולי ג'ודו זה לא מספיק בעצם, כי ג'יג'ורו קאנו הרכיב משהו, אבל גם הוא עמד על כתפי ענקים – למד Tenjin Shin'yō-ryū ו-Kitō-ryū… אז מה, אני לא יכול ללמוד BJJ "באמת" בלי לגרד איזה ריו אורגינל? יכולתי לשאול את אותה שאלה על קרב מגע… אני גם לא בטוח ש"אין קיצורי דרך" – בסופו של דבר, יש סיכוי שה"דרך הארוכה" שלך היא קיצור דרך של מישהו אחר, פשוט מאוד מאוד ישן.
מרמיט – מה שאמרת לגבי השנתיים איינגר ותשומת הלב האנאלית לתנוחות, זה בדיוק הדילמה שלי לגבי "להתחיל מהכתפיים" מול "להתחיל מהרגלים" של הענק. אני לא הייתי שורד יותר משבוע בכזה דבר. אבל עם ויניאסה אני מתמודד יחסית בסדר.
"אין קיצורי דרך" אינו עוסק בגניאולוגיה של הפרקטיס אלא בעובדה שתרגול הפרקטיס עובר דרך עבודה גופנית.
חרש המתכת המודרני כפוף לאותו כלל של חזרה עם קשב כמו חרש המתכת ביפן שהיה צריך לעבוד עם מסג גרוע ולזקק ממנו, באמצעות קיפול למשל, את הפלדה הראויה.
גם היום יקפל חרש המתכת את הפלדה, סתם.
איש הג'יוג'יטסו המודרני חשוף למתודות הוראה טובות יותר אבל זה לא מקצר בשבילו מאום.
אם קראתי נכון את המאמר שלך אתה מבלבל בין "יעילות" (מה שזה לא יהיה) ובין פרקטיס. הפרקטיס יכול להיות מטופש להחריד, בלתי יעיל בעליל וכולי אבל "יעילות" אינה מטרתו.
יתכן ואחד מזויות הפתרון עוברת דרך מה שכתבת ממש בהתחלה:
"ADD יש לי הרבה זמן, ואין לי ספק שבזמן האחרון זה הולך ונהיה חריף יותר. וזה מפחיד, כי לחיות במצב אינסופי של "אני רוצה להיות שם" משמעו לחיות במצב אינסופי של חוסר סיפוק, כמו ג'אנקי ששום מנה כבר לא מרגשת אותו."
ADD יש לכולם, בשביל זה יש פרקטיס.
גם קטלבלס וגם יוגה הם פרקטיס גופני, אבל עדיין מכילים דברים שונים. פרקטיס פיסי כמטרה בפני עצמה, ה"קאטה" שעליה דיברת באחד האימונים – כל זה זה יופי, אבל או שאני לא מבין את התשובה, או שענית על משהו אחר. זה קשור למתח שבין הסינתזה ובין החומרים שמרכיבים אותה?
הנה דוגמה יפה להבדל שיכול להיות בהתחלה מהכתפיים אל מול התחלה מה"רגליים".
נינג'יטסו אינו פרקטיס, יוגה אינה פרקטיס, קטלבלס אינו פרקטיס.
נינג'יטסו, יוגה, קטלבלס וספרות יכולים להיות פרקטיס. זה תלוי במניע, בצורת הביצוע ובעיקר בקשב.
הפרקטיס אינו סינטזה הגליאנית, כמו שאני מבין אותו, הפרקטיס נובע מהמתח שעליו כותב גתה:
"'Tis written: "In the Beginning was the Word."
Here am I balked: who, now can help afford?
The Word?—impossible so high to rate it;
And otherwise must I translate it.
If by the Spirit I am truly taught.
Then thus: "In the Beginning was the Thought"
This first line let me weigh completely,
Lest my impatient pen proceed too fleetly.
Is it the Thought which works, creates, indeed?
"In the Beginning was the Power," I read.
Yet, as I write, a warning is suggested,
That I the sense may not have fairly tested.
The Spirit aids me: now I see the light!
"In the Beginning was the Act," I write.
"בראשית היה המעשה". כך הוא כותב. וכך כותבים אנו. במילים, ברשת של האמנות קוויניאניות אנו ניגשים למעשה. ואם ויטגנשטיין המוקדם היה חרזן היה כותב: לדבר על כך – זה מעשה שלא יעשה.
זה "אין קיצורי דרך". הקיצור הוא המילה. קפיצת הדרך היא המעשה.