גראן טורינו

בגראן טורינו יש הרבה סימני קריאה, ומעט סימני שאלה. זה סרט שמחליק טוב בגרון, כי הוא בעצם סרט כמו שעשו פעם. הטובים הם טובים, גם אם נרגנים. הרעים הם רעים, וגם כשיש איזשהו נסיון לסאבטקסט או סימבוליזם, הוא בפונט 50 בבולד. גראן טורינו יודע לגעת איפה שצריך לגעת כדי לעורר התרגשות – סיפור התקרבות של וולט קוואלבסקי, הזקן הנרגן, לשכנים ה"מלוכסנים" שלו, הקשר הרעוע עם הילדים, ומעל הכל הנסיון של וולט להתמודד עם המציאות האמריקאית של היום.

וולט קובולסקי חי בזעם מתמיד. הוא חי בזעם מתמיד בגלל דברים הם לא כפי שהם צריכים להיות. הנכדים שלו לא מתלבשים כראוי להלוויה של אשתו. השכנים לא מטפחים את המדשאה שלהם. וכמובן שהנוער של היום לא מתנהג כראוי, הוא מקולקל. הנוער של היום מקולקל כי הוא לא עוזר לשכנה  לסחוב את הקניות הביתה. והוא מקולקל כי הוא אלים ומקלל ויורה בנשק אוטומטי. גם הצופים הסמולנים ביותר מרגישים סיפוק בסצינה שבה קלינט איסטווד יוצא מהטנדר פורד שלו, חמוש כמו קאובוי, ושואל את חברי כנופייה השחורה שעמדה לעשות דברים רעים לשכנתו אם הם Ever notice how you come across somebody once in a while you shouldn't have fucked with, ומסביר להם, אחרי יריקה עסיסית, שזה הוא. אחר כך  נגיד שהסרט ריאקציונרי, ושזה לקחת את החוק לידיים. אבל באותו הרגע, כולנו שמחנו שהטובים מנצחים, שקלינט איסטווד, מי אם לא הוא, עשה את הדבר הנכון כדי שדברים יהיו כפי שהם אמורים להיות.

ליאת טענה שאני נוהם כמו וולטר קוואלסקי כשאני עצבני. והיא צודקת. אבל הדמיון לא נגמר שם. בזמן האחרון, אני מוצא את עצמי רוטן יותר ויותר, רטינות של איש זקן. אני מוצא את עצמי מתעצבן לא רק על עוולות שנגרמות לי באופן אישי (מטרדי רעש ברסלביים בחצות הליל, קבלני בניין שבטוחים ש-05:30 היא שעה לגיטימית להתחיל לעבוד), אלא גם מהתנהגות שהיא "לא בסדר". פתאום אני קולט שאנשים שנכנסים באין כניסה כי זה חוסך להם את הסיבוב מחרפנים אותי. השבוע התקשרתי לפיקוח העירוני כי פיצריית איל פיציולו החליטה שמותר לה להשתלט על המדרכה בבן יהודה ולפרוש שולחנות כתר פלסטיק כדי לעשות קופה על הצרפתים. השולחנות האלה כמעט שלא הפריעו לי פיזית, אבל הרגשתי את הרטנוניות הזאת, את העצבנות הזאת שנובעת מזה שאנשים לא מתנהגים כמו שהם אמורים להתנהג, בהגדרה שלי של הגינות.

אחד מחברי הוא כותב מוכשר כשד. ומאז שאני מכיר אותו, הוא מתלונן בפני על כמה קשה לו לכתוב. כמה הוא היה מת לשבת ולכתוב כל היום, אבל הוא פשוט לא מצליח. פעם אחת, אחרי כמה דרינקים, שאלתי אותו למה הוא לא פשוט כותב, במקום להתענות על זה שהוא לא כותב. הוא דפק בי מבט והסביר שזה לא עובד ככה. לא הבנתי למה. זה היה בתקופה שביליתי המון זמן בבית ועבדתי מעט, ומשאבי הצירתיות שלי הופנו לכתיבה. פשוט ישבתי וכתבתי, זה בקע ממני. והנה, אני מוצא את עצמי בחודשים האחרונים, מסתובב עם אותה מועקה, אותה תחושה שאני צריך לכתוב, אבל לא כותב. את ה-outline לספר שאני (לא) כותב סיימתי בפיליפינים, באפריל, ובחודשיים האחרונים התווספו לו אולי 250 מילה. הבלוג הזה מתעדכן פעם בחודש, ולא פעם בשבוע, כמו בימים הטובים ההם. מילים כאלה, ואחרות, מטופטפות על ידי הקול הצובט הזה, שממלא אותי ברגשות אשם. אני לא יודע איך קוראים למחלה הזאת של אנשים כותבים, אבל כנראה שנדבקתי בה.

אתמול נפל לי האסימון שזה אותו דבר. שההתעצבנות שלי ושל וולט מהדברים ה"לא בסדר", והקושי שלי לכתוב, מגיעים מאותו מקום. שניהם, בסופו של דבר קורים כשבמקום לחיות את החיים כפי שהם קורים לי, אני ממציא לעצמי תמונה של איך הם אמורים להיות, ואז מתעצבן כשהם לא כמו בתמונה שהמצאתי. לפעמים זה סתם עולה לי בעצבים מיותרים (כמות הפעמים שהתעצבנתי על השכן עם הג'יפ שמרשה לעצמו לנצל את העובדה שהדירה של השכנים עוד לא הושכרה וחונה בחנייה שלהם). ולפעמים, זה עולה לי יותר. כמו שאלן קאר מסביר שהסיגריות לא פותרות את בעית העצבנות אלא בעצם מייצרות אותה, כך הבנתי  לי שמה שחוסם לי את הכתיבה הוא המעגל-המזין-את-עצמו שנולד מעצם הסיפור שסיפרתי לעצמי על היותי "איש כותב". שכדי להתחיל לכתוב שוב  (ואולי גם להסתובב רגוע יותר), אני צריך קודם לשחרר את הסיפור שכובל אותי ולהתמסר פחות לסיפורים, אפילו אם הם מסופרים בקול מוכר ומשכנע להפליא.

3 מחשבות על “גראן טורינו

  1. יעל הגיב:

    מזל טוב, הגעת להארה בודהיסטית קלאסית – בלי היאחזות בציפיות אין יסורים!

    גם אני מכירה את אי הנוחות הזאת מזה שהדברים לא כמו שצריך, אבל האמת היא שיש גם הפרת כללים שמענגת אותי ממש, כמו התופעה שבה הרבה אנשים מחכים ברמזור ארווווך, ואז מישהו עובר באדום, וכולם איתו, ואז נראה איזו מכונית תעז לא להאט! זה כמו מרד קטן בשלטון הרמזורים.

    הליהוק של קלינט איסטווד לתפקיד הזה הופך איכשהו את סצינת הקאובוי לאירונית במידה כזאת שאפשר לסלוח לה – היא כל כך מודעת לעצמה.

  2. נובו הגיב:

    תנסה את "מייקל קלייטון". מעשיית מוסר עם רעיון דומה אבל נקודת פתיחה הפוכה. סרט טוב.

    אני חייב להודות שאני לא מבין את הביטוי: "לחיות את החיים כפי שהם קורים לי".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s