סולידריות. סולידריות היתה יכולה להציל את החיים של לי זיתוני. למי שיקרא את זה בעוד שנה, כשהחדשות כבר ישקעו, לי נהרגה כי נהג של ג'יפ החליט שהוא צריך לדפוק רייס מטורף ברחוב פינקס בתל אביב. הוא נסע כל כך מהר שהגופה של לי עפה מהמעבר חצייה שאותו היא חצתה, מעבר לגדר ההפרדה ואל הנתיב הנגדי, ונפלה על מכונית אחרת. סולידריות היתה יכולה להציל אותה. סולידריות, במובן של להבין שהעולם שמסביבך מוקף באנשים, אנשים אמיתיים שחיים ומרגישים ויכולים להפצע, ושההנאה שלך מנהיגה מהירה ופרועה מסכנת אנשים אמיתיים, לא קוליסות, ניצבים בסרט של שוורצנגר. אבל מי שנהג ב-BMW X6 שהרג את לי זיתוני, או בג'יפ שהרג את מיטל אהרונסון, לא הרגיש ככה בכלל. בסרט שלו, רק הוא היה קיים.
יכול להיות שכמה מקוראי חובבי הטיולים וארץ ישראל היפה יעלבו, אבל אין דרך אחרת להגיד את זה: המתאם בין שמוקים וג'יפים הוא גבוה להפליא. נכון, יש יוצאים מן הכלל. אבל אני מרגיש כאילו האמרים צהובים צריכים להגיע עם מדבקת "Douchebag Inside". זה לא רק ג'יפים. מכוניות ספורט קטנות ונוצצות, רכבי יוקרה באופן כללי. כמעט אף פעם לא רכבי אספנות. אני לא בטוח שאני יודע מה הסיבה ומה המסובב. האם האינסטנקטים הדורסניים של הנהגים האלה הם מה שקידם אותם אל העושר, או שמא, כמו פרוטסטנטים כותבי יומנים מהתזה של מקס וובר, הם רואים בעושר שלהם את הסימן לכך שהם מיוחדים, נבחרי האל שלא צריכים להתייחס לשאר האנשים בעולם כבני אדם, כאלה שכשדוקרים אותם הם מדממים.
נהגי הג'יפים הם הדוגמה המוקצנת לזה. אבל רואים את זה כל יום. כל פעם שרוכב קטנוע מחליט שבמקום לבלות עוד דקה בכביש הוא יחתוך על המדרכה, כנגד כיוון התנועה, ועל הזין שלו הולכי הרגל והאמהות עם העגלות. אני קיים, מסביבי זה סטטיסטים. פסיכופטים הם לא לא אמפתים. להיפך. יש להם בדרך כלל אמפתיה, קרי היכולת להבין את המצב הרגשי בו נמצא האדם מולם, גבוהה מהממוצע. מה שהופך אותם לפסיכופטים היא חוסר היכולת, או הרצון להזדהות עם כאבם של אחרים.
לפני כמה שבועות אכלתי צהריים עם בכיר באחד מהתאגידים. נקרא לו "מ'". כשמ' לא אוכל איתי צהריים הוא אחראי, או כמעט אחראי, לגורלם של אלפי עובדים בשכר מינימום. החברה שהוא עובד בה נחשבת לנצלנית כוח אדם מהמדרגה הראשונה. אני כל הזמן עוקץ אותו על זה, טוען שהוא, איש מקסים ורגיש באמת, הוא עלה התאנה שמאפשר לתאגיד להמשיך לפעול. רוב השיחה שלנו נסבה על דברים אחרים, אבל בשלב מסויים הגענו לשלב העקיצות הבלתי נמנע. סיפרתי לו על הפעם שהייתי בהרצאה של עופרה שטראוס, שהתוודתה שהיא קוראת כל דבר ששלי יחימוביץ' כותבת, ושתעשיית המזון פשוט לא הבינה שהיא אחראית להשמנה בגלל המזון התעשייתי שהיא מייצרת, ומהרגע שהתעשייה הבינה, היא עושה צעדים לשיפור, כמו לפתוח מפעל לחומוס תעשייתי יחד עם פפסיקו. בשלב מסויים זה עצבן אותי, אז שאלתי אותה איך יכול להיות שנדרשה חקיקה לפני שיבינו בסופרפארם שלעבוד 9 שעות על הרגליים כקופאית זה קשה ולא אנושי. למה רק כשמכריחים או מאיימים פתאום אנשים מבינים אנושיות בסיסית. שאלתי את מ' איך יכול להיות שהחברה שלו פתאום שילמה תנאים סוציאלים רק כשנפתחה נגדה חקירה. מה, רק כשתפסו אותכם הבנתם שעושק וגזל זה לא מוסרי?
"אתה לא מבין", אמר לי מ', "זה כמו גבר שבוגד באישתו. הוא יודע שזה לא בסדר, אבל פשוט לא יכלנו לעמוד בפיתוי. אנחנו צריכים. אנחנו צריכים את המדינה שתשמור עלינו".
לפני שנה, כמעט בדיוק, שלחתי מכתב לשר החינוך עם הפוסט הזה. ביקשתי בו שמערכת החינוך תלמד רק דבר אחד, את "אל תעשך לחברך מה ששנוא עלייך", או כפי שתוקנתי בתגובות, את הציווי הקטגורי של קאנט. אני עדיין חושב שלטווח הארוך, זה מהדברים הבודדים שעוד עשויים להציל את המדינה הזאת. אבל גם אם מישהו היה מקשיב לי, ומיישם את התוכנית שלי מחר במערכת החינוך, עדיין היה לוקח כמה שנים טובות עד שנראה תוצאות, ואולי כמה עשרות שנים עד שנגיע למסה הקריטית. אני לא בטוח שיש לנו את הזמן הזה.
למרות שסטיב לוויט חושב שהגורם המשפיע הוא הפיכתן של ההפלות לחוקיות, אני (ומלקולם גלאדוול, שמסכים איתי לפעמים) עדיין חושב שלתיאורית החלונות השבורים יש חלק משמעותי בהפחתת הפשע בניו יורק בשנות השמונים. העקרון הוא פשוט: אם מישהו רואה שיש חלון שבור שלא מתוקן, הוא יבין שלאף אחד לא יהיה איכפת אם הוא ישבור עוד כמה, או יפרוץ לבניין. על פי העקרון הזה, משטרת ניו יורק החליטה לשים דגש על אכיפה אל מול פשעי "איכות חיים" – אנשים שהשתינו ברחובות, שיכורים. המסר חלחל למעלה, ושיעור הפשע ירד בכל הקטגוריות, גם בפשיעה החמורה. אני לא חסיד שוטה של ג'וליאני. חלק ממה שהוא עשה היה פאשיסטי ומחריד. אבל אולי מ' צודק. אולי עד שהדור שיגדל על ערכים של אמפתיה וסולידריות יצא ממערכת החינוך ויתחיל לשנות את פני החברה שלנו, צריך שהמדינה תשמור עלינו. כי כשאף אחד לא מפריע לרוכב הקטנוע לנסוע על המדרכה כאילו היא היתה הכביש, אז למה שנהג הג'יפ יחשוב פעמיים לפני שהוא דופק רייס של 90 קמ"ש בעיר? ואם אנשים יכולים להתחמק מחוב שביהמ"ש קבע שהם חייבים בלי שאף אחד עושה להם שום דבר, אז למה שטייקונים יחשבו פעמיים או ירגישו בושה?
המדינה צריכה לשנס מותניים. היא צריכה להבין שמערך גבייה והוצאה לפועל יעיל הוא הכרח. שחוקרי העלמות מס (כן, גם של אינסטלטורים קטנים שעובדים בשחור ולא מבינים שבכך הם דופקים את הילדים שלי ושלהם), מייצרים כסף, לא עולים כסף. שאם לא נתחיל ללמד סולידריות כל תינוק, ילד ונער, ולא נתקן את החלונות ונראה לשמוקים שאי אפשר לשבור אותם יותר, תוך כמה שנים יהיה מאוחר מדי. כי השמוקיות מדבקת, ובקצב הזה, המגפה תכלה אותנו.
קורות ממלכת עילם 
האם אי אפשר היה לכתוב את כל זה בלי להגיד שהמתאם בין שמוקים לג'יפים הוא גבוה? לא רק שזה לא קשור לנקודה הסופית שלך, זה אפילו סותר – שהרי, אם נהגי הג'יפים הם שמוקים, זה שלא שהם נוהגים מהר כי הם מגיבים כמו אנשים רגילים ל"חלונות שבורים" (ז"א לחוסר האכיפה הכללי של חוקים במדינת ישראל, למדיניות ה"סמוך על סמוך" ו"יהיה בסדר" שכולנו אוהבים) אלא בגלל שהם שמוקים. אז, גם אם תעצור את נהג הטוסטוס, אולי נהגים רגילים יינהגו יותר לאט ולפי החוק וההגינות הבסיסית, אבל נהגי ג'יפים, שהם שמוקים, ימשיכו לדפוק רייסים ולהרוג נערות צעירות.
לא בטוח שהבנתי. יש מתאם גבוה בין אנשים שמרשים לעצמם לשבור חלונות, ובין אנשים שמסתובבים ברכבים יקרים. זה לא תכונה אישיותית קשיחה וקבועה מראש, ה"שמקיות" הזאת, ושהג'יפאים הם שמוקים ולעולם לא יוכלו להשתנות, או שעצם הנהיגה בג'יפ היא זו שהופכת אותם לכאלה (אם כי אפשר בהחלט לטעון שג'יפ הוא רכב כוחני ושעצם הבחירה בו ככלי תחבורה אומרת משהו על מה בעליו חושבים, נגיד, על הסביבה…). אני חושב שגם נהגי הג'יפ, כשיבינו שלאנשים איכפת מהחלונות, ימתנו את התנהגותם.
ביום חמישי בלילה ,החלטתי לחזור מרוטשילד לבית הורי בצפון תל אביב ברגל …
עם בקבוק מים גדול ביד ובצעד נחוש. לפתע נתקלתי בשתי נערות נאוות מחוץ לג'יפ הטוראג שאבא שלהן קנה להן. כשאחת אוחזת ברעותה ומסייעת לה להקיא את נשמתה…
טוב כמובן שנתתי להן את בקבוק המים…מי יכול לנחש האם קיבלתי טרמפ?
הלוואי, הלוואי ש"המדינה" היתה יכולה לשמור על החזקים מפני פיתויי השררה.
אלא ש"המדינה" – כלומר האנשים שמנהלים את המנגנון שאמור לשרת את כולם – מנוהלת בידי האנשים שאותם היא צריכה לרסן.
לדעתי זה לא צודק וגם לא הגיוני להפקיד כל כך הרבה כוח בידי אדם שיש לו מה להרוויח דווקא משימוש לרעה בכוח הזה (כמו בדוגמאות הקולעות שנתת). היה הרבה יותר טוב לו העובדים היו מנהלים את המפעל שהם עובדים בו. אלא שההיגיון שמפעיל את המנגנון הזה הוא היגיון עסקי, ולא מוסרי.
אני זוכרת איך התאכזבנו במאבק שילוט החוצות. היה ברור שהשלטים מזהמים את הנוף ומעלים את מספר התאונות בכביש, וכמובן משתלטים על המרחב הציבורי עם מסרים צרכניים.
אבל חברות השילוט הפעילו לובי כל כך חזק, שרוב חברי הכנסת *תמכו* בשינוי החוק כך שיאפשר לחברות השילוט לפרסם על שלטי ענק.
אחרי שהשלטים כבר חזרו, פורסמו בצנעה ממצאי המחקר, שהוכיחו שבשנה שבה לא היו שלטים באיילון מספר הפצועים וההרוגים ירד. למי אכפת? לא למדינה, כלומר לעסקנים שלוחצים ידיים עם ראשי התעשייה.
הלוואי שאנשים יפתחו את מה שאתה מגדיר כסולידריות ואני מגדירה כחמלה, אכפתיות ואנושיות.
אלו לא תכונות שמפתחים כתוצאה מאכיפה, לדעתי. אבל הן כן יכולות להתפתח כתוצאה מחינוך.
זה מה שכתבתי על זה בבלוג שלי, בדיוק היום לפני שישה חודשים:
http://ihavealifewish.blogspot.com/2011/03/blog-post_19.html
תמיד יהיו אנשים יותר רגישים מאחרים, ויותר מודעים מאחרים, ויותר אכפתיים מאחרים – אבל אולי באמת אפשר לקבוע נורמות התנהגותיות חיצוניות שיחלחלו אל הפנימיות, מבחינת
Fake it until you make it,
אבל ב
Being forced into it until you get it.
יש לי תקווה מסוימת, כי יש לאנשים יכולת להתגייס למען עצמם ולמען אחרים במקרי חירום. אם רק היה אפשר לגרום לזה לצאת החוצה גם בלי שיהיה מצב חירום כטריגר, זה היה יכול להיות נחמד.
יש אנשים שמבינים רק כוח
"אתה לא מבין", אמר לי מ', "זה כמו גבר שבוגד באישתו. הוא יודע שזה לא בסדר, אבל פשוט לא יכלנו לעמוד בפיתוי. אנחנו צריכים. אנחנו צריכים את המדינה שתשמור עלינו".
פחח. אני אשאיר לחברה הפמניסטית-מרקסיסטית לעשות מטעמים מהמטפאורה הגברית-קאפטיליסטית הזו.
מה עומק השכנוע העצמי של מ' כשהוא מציג את הנראטיב הזה לך ולעצמו? מספיק בכדי לקום ולהתפטר – כי וואלה, אם אני אמשיך לנהל חברה אני אמשיך לדפוק את העובדים החלשים שלי (וכבר הסכמנו שזה רע)?
סאב-מיקרוני — זה עומק השכנוע העצמי שלו.
הניסיון להציג את זה כיצר בלתי נשלט, שחותר תחת האופי ה"אמיתי" ומשתלט על החלק החושב (בבחינת נסיבות מקילות?) מתנגש עם אינספור הפעמים שבהן מ' וחבריו דווקא מפעילים הרבה מאד מחשבה כדי להקפיד שיוכלו להביא אותו לכדי מיצוי. או שיש עוד כמה תובנות מחיי הנישואים שמסבירות גם את הקיום של רני רהב וח"כ להשכרה.
הגיע הזמן שיקח אחריות (כמו גבר-גבר?): זה מה שאני; אני מאמין שלכן לי יש כסף ולאחרים אין; את הבחירה שלי עשיתי וכל עוד היא מסתובבת ליד גבול החוק, אני אמשיך לעשות אותה.
כי הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה עוד מנהל עם פוזה מצטקדת, רבע מודעות ו17 תירוצים שמסבירים למה הוא לא אשם.
יא מניוק בן מניוק, הלוואי שתהיה לך סתימה באסלה תוך שאתה נעול בשירותים, ואז תתקשר אלי ואני אמסור לך "מצטער, אני לא יכול להגיע אליך כי אני בדרך לחקירת מס, זו שאתה אירגנת לי יא חתיכת נבלה".
נראה לי שאם אני מזמין אינסטלטור שעובד בלינקדאין, אז מגיע לי.
אכן לא מעט אנשים במדינה איבדו את החמלה וההתחשבות.
יש אנשים שמה שמניע אותם זה אני ואפסי עוד וחבל שכך.
במקרים רבים ההתבלטות החצונית במותרות באה לכסות על חוסר בטחון פנימי או הייתי קוראת לזה איזה בור בתוכם שצריך כל הזמן להראות לעולםכמה הם שווים, מצליחים ומוצלחים.לשמחתי אנשים אלו הם ממש לא החברים שלי.
Tal, a couple of nitpicks before getting to the point:
1) The Levitt abortion paper has been discredited by people who replicated his analysis.
2) There's plenty of writing disputing your claim that Broken Windows led to a decline in serious crime. Bernard Harcourt's book on Broken Windows is a case in point.
To the point: I don't think that harsh enforcement is a good teaching tool for empathy. If anything, research shows that what you want is fair enforcement and procedural justice. Tom Tyler, a social psychologist, has been doing experiments for twenty years that consistently confirm the following pattern: People's tendency to cooperate with and respect the law increases when they feel they are being treated fairly–even if the outcome of whatever interaction they have with the legal process ends with their loss.
הקשר בין ג'יפים לתיאוריית החלון השבור הוא דרך אחת הסיבות הבסיסיות שמניעות אנשים לקנות ג'יפ (מעבר לשופוני) והיא על מנת לחנות על המדרכות. אדם שמתרגל להתעלם מחוקי החניה בבוטות, ולהתעלם מההשלכות על אחרים (הורים עם עגלות, ונכים בכסאות גלגלים שיאלצו לרדת לכביש לדוגמה) עלול להיות פחות הססן לגבי הצעד הבא.
איך שכחת במצעד האיוולת הג'יפאי את עו"ד דורי קלגסבלד?
אכן, מתאם נכון ועצוב!
מעניין ההקשר בין שמוקים לג'יפים ולשינוי חברתי. עם זאת, אני כמובן לא מסכים עם מי שחושב שג'וליאני תיקן משהו. מקסימום הזיז.
ולעניין תאונות הדרכים: אתמול שמעתי מומחה בתחום של צמצום תאונות דרכים במרחב העירוני. לדבריו בחלק מאוד גדול של התאונות בעיר הנהג נסע מהר מידי. בסוף אומרים שהתאונה היא אי מתן זכות קדימה, או כל דבר אחר אבל הגורם שמאחורי התאונה היא המהירות והתחושה שמותר לנסוע מהר ואף אחד לא יתפוס אותך. אז אם מביאים את השוטרים של ניו- יורק – שיביאו אותם לרחובות הערים שלנו ושיורידו מהירות. ושננהג כולנו במתינות.
אני קוראת את הבלוג שלך מזה זמן רב מבלי להגיב, אבל הפעם לא כל כך יכולתי, ואני מתנצלת מראש על אורכה של התגובה. אני מסכימה עם כמעט כל מה שכתבת אבל המתאם שעשית בין אישיות הנהגים לכלי הרכב, ג'יפים בעיקר, מעט חורה לי. אני מקווה שגם לאחר הודאתי לגבי כלי הרכב בו אני נוהגת, תוכל להתייחס לנקודות שאעלה כאן מבלי להניח כי הן נובעות מהעובדה כי שנים רבות נהגתי בג'יפ.
אני חושבת שההכללה שעשית כאן היא גסה במיוחד ולא הוגנת, ובמידה לא מועטה, נובעת מהמצב הקיים – בתחומים שונים בהם אגע עוד רגע – כיום בישראל. לאורך תגובתי, אשתדל מאוד שלא להגיד ש"היי, אני לא מתנהגת ככה" או "אני כן נוהגת כבן אדם מתורבת", הן משום שאין מדובר בי כאן והם משום שהנקודה אותה אותה אני רוצה להדגיש גדולה הרבה יותר.
כדי להסביר יותר למה אני מתכוונת, חשוב שאציין כי נכון לעכשיו אני מתגוררת בארה"ב, עמק הסיליקון לשם דיוק. ומדוע העובדה הזו חשובה? מסיבות רבות. הראשונה שבהן, היא העובדה שכאן, ג'יפ ודומיו הם כלי רכב נפוצים, שרבים נוהגים בו והשגתו אינה דורשת, כמו בישראל, משאבים מאוד גדולים. כבר מכאן, אחת התהיות שלך, לגבי "אינסטינקטים דורסניים שמקדמים אל עושר", או עושר שמביא לשגעון גדלות, מבוססת על מצב נקודתי מאוד מסויים, ולכן מכלילה באופן מאוד לא הוגן.
מעבר לכך, ואם יצא לך לבקר כאן פעם בוודאי נוכחת בזה בעצמך, תרבות הנהיגה כאן שונה לחלוטין (מצחיק, כשאני קוראת שוב את שכתבתי, זו אכן *תרבות* נהיגה), ואחת הסיבות שתרמו לכך שלמרות שאת רובן המכריע של שנותי חייתי בישראל, אני עדיין חוששת לחזור לנהוג שם בכל ביקור. כאן, תרבות הנהיגה היא אדיבה לאין שיעור. לא תשמע צפירות בכביש (גם אם "פספסת" רמזור אחד או שניים), אף אחד לא ינסה לחתוך אותך בפראות ואף אחד לא חונה כאן על מדרכות. כשיש פקקים, אנשים עומדים בשקט לאורך קילומטרים, ואף אחד לא ינסה לחתוך לשוליים. כשיש עומס בכביש עירוני, העובר דרך מספר צמתים קטנים, אנשים יעצרו לפני כל צומת וישאירו מרווח, כדי לא למנוע מאחרים לחצות. כשרמזור מתקלקל, או לא קיים, בצמתים מסויימים, לא צריך שוטר כדי לכוון את התנועה. רק מכונית אחת תסע בכל פעם מכל צד של הצומת, במחזוריות מושלמת. וכל זה קורה, תאמין או לא, בלי שום קשר לסוג הרכב בו אנשים נוהגים כאן. וכפי שאמרתי, יש כאן המון ג'יפים (או SUV), פשוט כי הם נוחים (ובוא נניח, רק לצורך הדיון כאן, לסוגית איכות הסביבה) ובטוחים.
ולכן, לדעתי, רוצחיה (ואין מילה אחרת, כי בעיני מקרים כאלה אינם בגדר "תאונה"), של לי זיתוני, היו עושים בדיוק את אותו הדבר גם לו היו נוהגים בפיאט אונו. הכיעור, חוסר החמלה וחוסר האנושיות שלהם לא היו משתנים או נעלמים רק בגלל הרכב שבו נהגו. מאפייני הפסיכופתיה והסוציופתיה אותם תארת היו מוצאים את ביטויים אצל אנשים מסוגם גם לו משוללי כלי רכב לחלוטין. הנהיגה היא רק אחד האופנים בהם אתה יכול להבחין בהם בצורה גלויה יותר.
במאמר מוסגר, אגב, אגיד רק שלדעתי, אנשים כרוצחיה של לי יש לשפוט על סעיף רצח, ולא הריגה, כיוון שבעיני, כניסה לרכב כשאתה שתוי ו/או מסומם (ע"ע טל מור) שקולה לכוונה תחילה, ממש כשם שאדם המנופף באקדח טעון, ממנו "נפלט" כדור והורג אדם אחר, לא יכול לטעון ל"תאונה".
תייגת את הפוסט הזה תחת גם "חינוך" ועם זה, כמו גם על כל פסקאות הסייפא שלך, אני מסכימה לחלוטין. אינני נמצאת במצב בו אני יכולה לקבוע מבחינה אנתרופולוגית מדוע כאן האנשים יותר מנומסים, יותר אדיבים או מדוע הם נוהגים בצורה תרבותית, אבל החינוך לכך קיים כאן, בהחלט.
בנוסף, וכאן זה כן מתקשר לתיאורית החלונות השבורים, מדיניות האכיפה כאן היא בלתי מתפשרת ומתחילה גם בזריקת בדל סגריה מבעד לחלון. שנים לפני שהגעתי לארה"ב, אחי, שחי כאן במשך כמה שנים, ספר לי שהעונשים כאן הם בלתי פרפורציונליים לחלוטין לחומרת העבירה ולכן, כאשר העונש (הנאכף!) על השלכת פסולת הוא 1000 דולר, גם מי שממש לא מרגיש את הצורך לשמור על סביבתו נקיה, יחשוב פעמיים לפני שיזרוק את אותה פיסת נייר לרשות הרבים. אישית, אני מאמינה שבשלב מסויים החינוך מנצח והאכיפה היא רק כלי עזר (לראיה, בוא נבקר יחד בפארק הירקון לאחר מנגול חגיגי במיוחד ונביט משתאים בהררי הפסולת), אבל לצערי, בישראל טרם הגענו לשלב הזה, ואולי הכבדת היד היא משהו שחייב להתבצע, ולא רק בתיאוריה (נגיד, עונשי מינימום מנדטוריים שיאכפו באמת). ובנושא זה, אני רואה כשאני קוראת שוב את הפוסט שלך, אנחנו רואים עין בעין. אגב, לצורך הדיון, חפשתי לרגע מה העונש הניתן כאן על נהיגה במצב שכרות. הידעת שעל עברה ראשונה, שוללים כאן את הרשיון, באופן אוטומטי, לארבעה חודשים? אם אתה צעיר מגיל 21, הוא נשלל לשנה. אם חזרת על העברה בעשר השנים הבאות (!), העונשים, כמובן, חמורים יותר. איכשהו, קשה לי לדמיין מצב בו, כמו בישראל, לאחר תאונה חמורה, מתברר שלנהג הפוגע היו 50 הרשעות קודמות והוא עדיין על הכביש.
בכל אופן, תודה על הדיון. אשמח, אגב, אם תגיב.
זה מדהים כמה תגובות הפוסט הזה מייצר.
ניקי – המתאם בין השמוקים לג'יפים הוא בישראל, כי כאן אני חי. אין לי מושג איך הוא בקליפורניה או בבולגריה, אבל אני בהחלט מוכן להאמין לך שאנשים שם נוהגים אחרת. יש לי דעות על עצם הנהיגה בג'יפ. אני מבין שזה יותר נוח, אבל לדעתי זה כלי רכב אלים ובזבזני, מצד שני, אפשר גם לבוא אלי בטענות שאני גר בדירת שלושה חדרים בתל אביב במקום להסתפק בשתי חדרים ולתרום את השאר לילדים באפריקה…
הרעיון של מדינה הוא בתכליתו התארגנות חברתית של אנשים כדי להגן על עצמם. כדי להגן עליהם מהחוץ , אבל גם בכדי שבתוך המדינה ישמר גופו , רכושו , פרטיותו וחירותו של כל אזרח.
אנשים מוסריים הרי לא יעוללו רע לאחר , בין היתר משום שהם מזדהים איתו, שהם סולדריים. לו כולם היו מוסריים, לא היה צורך בחוקים. כי אנשים מוסריים לא צריכים חוקים שיגידו להם, זה אסור כי זה פוגע באחר וזה מותר לעשות כי זה לא פוגע . הם יודעים לבד, והם לא מוכנים לעשות רע אפילו כשהם יודעים שהם ירווחו מזה.
כאשר המשטרה אוכפת , למעשה היא מורידה את הרווח הפוטנציאלי מהמעשה. אבל זה כל ההבדל. היא לא הופכת את האנשים למוסריים יותר או לסולידריים יותר. אנשים רגילים לא יפגעו באחר כי הם יודעים שהמעשה לא כדאי , שהתוחלת שלילית. הם עדיין לא יבינו את התועלת החברתית הגלומה בלהיות מוסרי וסולדירי. אם החוק יתבטל, הם יחזרו לסורם.