ליאת חזרה לעבודה היום, אחרי קצת יותר מתשעה חודשים של חופשת לידה. מדובר באירוע מורכב, טעון, על גבול הטראומטי, שאנחנו מתמודדים איתו בשבועות האחרונים. על פניו, החיים שלנו דבש. ליאת עובדת קרוב, בארגון שמכיר ומפרגן לאמהות עובדות, עם שעות נוחות וכו'. אני גמיש יחסית בשעות העבודה שלי, יש לנו מטפלת נהדרת ומעטפת תמיכה פנטסטית מהמשפחה. ובכל זאת, כפי שניסחה זאת ליאת: "זה לא הגיוני. אתה עושה ילד, כדי לראות אותו שלוש-ארבע שעות ביום, וזה עוד במקרה הטוב." והיא צודקת. דה סיסטם איז טוטאלי פאקד אפ. ואז, רק כדי להוציא את העיניים, מביאים לך כתבה כמו זו . לאלה שלא צולחים את חומת התשלום של הארץ, להלן תקציר: שבט ההאקה הוא עני אך מאושר. הם לקטים-ציידים שגרים באפריקה עם מעט קשר עם שאר העולם אבל קשרים נהדרים אחד עם השני. כולם משתתפים בגידול הילדים, כולם צדים ומלקטים, ולכולם ממש סבבה, עם מעט סטרס של עבודה, כי הם לא יודעים לאגור ולצבור רכוש אז אין להם דאגות.
יש מושג בחשיבה מערכתית שנקרא "wicked problem" – בעיה שמורכבת ממערכת של תת בעיות קשורות ולא קשורות, עם משתנים לא ברורים וכו'. גם לליאת וגם לי יש עבודות לחוצות לפרקים, אבל אני מאמין שמעולם לא הרגשנו את המשמעות האמיתית של "המרוץ" עד עכשיו, עד שעילם הצטרף לחיים שלנו. ה"מרוץ" הזה, הוא סוג של wicked problem. כי על פניו הבעיה פשוטה – אנחנו רוצים לבלות יותר זמן עם הילד שלנו ולעבוד פחות. אבל אז כשמתחילים להסתכל מקרוב מגלים מחויבויות לדירה החדשה שבדיוק עברנו אליה, והרצון להמשיך לגור בתל אביב כי זה גם לטובת הילד, ואל הקריירות ארוכות הטווח של שנינו, וחוסר הגמישות של המערכת ועוד מיליון בעיות, שכולן קשורות אחת בשניה. וזה עוד לפני שמוסיפים רבדים שונים של פרשנות לאותם אירועים ("זה טוב להיות עם הילד כי ככה הוא מקבל המון חום ואהבה ובטחון מההורים" vs "זה טוב לילד להיות עם ילדים אחרים ולקבל קצת מרחק מאבא ואמא כי ככה הוא לומד להיות עצמאי בלה בלה בלה").
בשנתיים האחרונות אני מסתובב עם חלום שהולך ומתגבש לו. זה התחיל בתור משהו שמופיע ככה בזווית העין מדי פעם, בגסט-האוסים ספציפים שהגענו להם בויאטנם ובפיליפינים, בדרך כלל כאלה שהיו שייכים ל-Expats. עם הזמן, ההבזקים התחילו לקבל נפח. בהתחלה כל מה שהיה בחלום שלי זה מקום יפה, רחוק מכאן, רצוי ליד המים אבל גם בהרים זה בסדר. בהמשך זה התפתח. בית קטן. כמה עיזים. ליאת, עילם ועוד ילדים, חיים בעיקר בתוך עצמנו, נהנים ביחד. אני כותב, דבר שהחיים כפי שהם היום לא ממש מאפשרים לי לעשות. אולי מלון בוטיק קטן כדי להתפרנס ולפגוש אנשים אחרים. אנחנו ביחסים טובים עם השכנים בקהילה. בלי דנון, אלקין, זועבי. חיים פשוטים, מינימליסטים.
אחד ממקורות ההשראה לחלום היו ראס ולורה. לפני ארבע שנים לערך, ראס ולורה מכרו את כל רכושם, ויצאו לטייל באופניים מסביב לאמריקה. פעמיים. בפעם השניה הם עשו זאת על ברומפטונים, אותם אופניים מתקפלים קטנים וממזרים שגם אני מאוד אוהב.
יש גבול לכמה ציוד אתה יכול לסחוב על ברומפטון תוך רכיבה של כמה עשרות קילומטרים ביום, ובאחד מסרטוני הווידאו שלהם, הם מראים איך הם אורזים את הציוד. במובנים רבים, ראס ולורה הם המקבילה לציידים-לקטים. ראס כתב, באחד הפוסטים, שזה מדהים כמה מעט ציוד באמת צריך, ואם תסתכלו על הרשימה שלהם, תראו שיש שם כל מני דברים שהמילה "צריך" עשויה להיות גדולה בשבילהם, כמו מצלמות וציוד דיג (מתקפל, אמנם, אבל עדיין). יעל כותבת על זה כאן, היא קוראת לזה פשטות מרצון. האמריקאים קוראים לזה מינימליזם – וותר על ה-Stuff שלך, השתחרר מאחיזתם של חפצים בך, מההתמכרות אליהם, ותתפנה לך אנרגיה לחיות מאושר.
אתמול, לפני השינה, ניסיתי לעשות תרגיל מחשבתי. אם הייתי הופך למינימליסט, מה הייתי זורק? עם מה הייתי נשאר? עברתי במוחי על החדרים השונים בבית, וניקיתי אותם. המטבח, למשל, היה קל. מחבת אחת, סכין שפים אחד, סיר אחד, סכו"ם וצלחת לאדם. מקרר, כיריים, כיור, תנור – נראה לי כמו "תשתיות". כל השאר – המג'ימיקס ובר המים והפלסטיקים והמעשנת וכו' – אפשר להעיף. ספרים ודיסקים – אפשר להעיף הכל, במילא יש עותק דיגיטלי. כתובנה, חלק גדול מה-Stuff המיוצר שלי נועד להתכונן למצבים של "אולי", שלא באמת מהווים חלק משמעותי מהחיים שלי, אם בכלל. "אולי יגיעו עשרים אורחים". "אולי ארצה מיץ גזר". "אולי מתישהו הכיור ייסתם". אולי זה לא מספיק טוב כדי להשאר בביתו של מינימליסט.
בשלב זה הרגשתי ממש טוב עם עצמי. רק התחלתי, וכבר אני מינימליסט-מנטאלי מתקדם! יכולתי לשמוע את העיזים פועות ממרחקים. ואז הגעתי למערכת הסטריאו שלי. והמינימליזם קיבל שטוזה. כתבתי כבר כמה פעמים על המערכת, ולכן אתמצת: זו מערכת טובה מאוד, שמשמיעה מוזיקה בצורה פנטסטית, והשקעתי הרבה זמן ומאמץ בלהרכיב אותה מחלקיה השונים, הכוללים בין השאר זוג מגברי ווינטאג' משנות החמישים עם שפורפרות וואקום ולא, חס וחלילה, עם טרנזיסטורים מודרנים, כי ככה עשו פעם, כשידעו איך לבנות מערכות סטריאו. השטוזה שהמינימליזם קיבל הגיעה מהחיבה העמוקה שלי לכלים נאים.
אני שומע לאחרונה, בדרכי לעבודה, פודקאסט חביב של ה-BBC. הוא נקרא "A history of the world in 100 objects". ניל מקרגור, המנהל של הבריטיש מיוזיאום, משוטט לו במוזיאון, ומספר את סיפור האנושות דרך 100 ספסימנים של תרבות חומרית שמוצגים שם. כחלק מההפקה הנהדרת, הם מביאים אנשים שקשורים לייעוד המקורי של האובייקט, שאינם היסטוריונים או אריכולוגים, לספר על התרשומתם. כך, למשל, הם הביאו את גאס אודונל, מי שהיה באותה תקופה ראש השירות הציבורי בבריטניה, והפגישו אותו עם לוחית חימר ועליה כתב יתדות עם טקסט אדמיניסטרטיבי. כמעט כולם מביעים התפעלות, תדהמה אפילו, ממה שהם רואים. כשג'יימס דייסון, זה מהשואב אבק מסתכל על ראש-גרזן מאבן, ממש שומעים בקול שלו את ההערצה לפונקציונליות, לכלי שמתכנניו עשו כל מה שביכולתם כדי שהוא יוכל לבצע את מלאכתו בצורה הטובה ביותר. ל-state of the art, שלא משנה שהוא נוצר לפני מיליון שנה, עדיין משתקף בו. הסיפוק הזה, מלהשתמש בכלים טובים, שתוכננו לעשות משימה ומבצעים אותה בצורה מיטבית, טבוע בי עמוק, וזה גורר יחס מאוד אחר לחפצים ממינימליזם.
אין לי פיתרון למתח הזה. מצד אחד, ברור לי שיש לי, לנו, לכולנו, יותר מדי חפצים. שאנחנו מכורים להם. אבל גם אם תלך על גישת ה"טוב, אז פחות דברים אבל יותר איכותיים", אתה עדיין מוצא את עצמך במערכת יחסים תמידית עם חפצים. האם חיים פשוטים משמעם לעשות פחות דברים, או לעשות אותם פחות טוב? כשחגית צילמה אותי ואת עילם לפני כחודש, היא פשוט היתה בשוק מהתוצאה. כי הפער בין מצלמה טובה ובין מה שיש לנו בטלפונים הוא עצום. האם מינימליסטים גוזרים על עצמם תמונות גרועות? או שמא יש zone שכזה, שכשמגיעים אליו זה כבר לא משנה?
קורות ממלכת עילם 
תודה, מעניין.
ובעניין הצילום: אולי מינימליסטים מצטלמים לעתים רחוקות יותר? כמות התמונות שיש לנו בעולם המצלמה הדיגיטלית הוא כזה שאי אפשר בכלל לראות – שלא לדבר על לזכור – את כולן. פעם היה לנו אלבום שעיצב את סיפור הילדות שלנו, עם מעט מאוד תמונות בכל שנת חיים. ואלו שנכנסו לאלבום היו הטובות.
זו קצת בריחה, עניין הכמות. כי אז מה אם הם מצטלמים פחות – האם מעט התמונות בהם הם מצטלמים צריכות להיות פחות יפות?
העניין עם המירוץ מסביר את ההחלטות שקיבלתי במהלך 22 השנים האחרונות (22 שנים וחודש!). נדמה לי שגידול ילדים זו תקופה עתירת-משאבים ובלתי-מינימליסטית בעליל.
כמו שאתה יודע, אני די מגשימה את החלום של "מקום יפה, רצוי ליד המים אבל גם בהרים זה בסדר" פלוס כתיבה (אם כי מה שאני כותבת זה תרגומים, בעיקר, כי שוק הכתיבה התרסק רגע לפני שהגעתי) וכל הזמן שאני רוצה כדי להיות עם הילדים. והקטנטונת עוד שנתיים-שלוש פורחת מהקן ואז בכוונתי לעבור למקום מאוד שונה מהמקום הזה.
תקופת הגידול שלהם מהירה בטירוף (לא שזה מרגיש ככה תוך-כדי – אבל אחר כך? וואי-וואי-וואי כמה שזה מהר!) וטוב לי עם זה שאני עוד מעט חוזרת לפאזה של אדם מבוגר המגשים את מאוויו במקום לשמש בעיקר כר גידול של ילדים (נפלאים, כן? שנהניתי מאוד לגדל אותם ואני מאושרת ממי שהם ומהזמן שהקדשתי להם).
אבל די לי מלהיות כר גידול. רוצה לשחק קצת (בעיקר בכתב יתדות, האמת).
מקום אחר + כתב יתדות… אני תוהה האם את מכינה לעצמך מקום בבגדד…
המשפט הזה:
"הסיפוק הזה, מלהשתמש בכלים טובים, שתוכננו לעשות משימה ומבצעים אותה בצורה מיטבית, טבוע בי עמוק, וזה גורר יחס מאוד אחר לחפצים ממינימליזם".
הוא ממש לא מדויק, כי הרבה כותבים מינימליסטיים (ולא, צמד הפוצים החמודים מ The Minimalists שראו את האור לפני שנה בערך ומאז לא מפסיקים להטיף לקהל הצמא הם רק יצוג אחד של מינימליזם מסוג מאד מסוים) בהחלט מעריכים מאד כלים טובים ומעדיפים – כל עוד מדובר בתחומים שאכן נוגעים לחייהם ונעשה בהם שימוש, ולא דברים בסגנון "פעם, כשאתחיל לחבוץ חמאה" – כלים יעודיים, איכותיים מהרמה הטובה ביותר, שיחזיקו לזמן ארוך.
זוג הפוצים החמדים מהמינימליסט הביאו לי את הסעיף כבר מההתחלה. יש משהו מאוד לא משכנע בלצעוק מינימליזם מינימליזם ולנהל מין קריירת גורואים רב מימדית. אבל לגבי הדבר השני שכתבת, זה שמינימליסטים יכולים להעריך כלים טובים… שתי התמונות שקופצות לי לראש הן כדלקמן: ההיפסטר שאובססיבי לאופני הפיקסי שלו, שמבחינתו הם שיר הלל למינימליזם ולפשטות, אבל עדיין, האובססיה שלו אליהם יוצרת איזשהו attachment… הדבר השני, הוא רחב יותר, כי השאלה היא "מה היא הרמה המספיק טובה"? אנחנו חיים בתקופה שבה הכלים, לפחות בחלק מהתחומים, משתכללים כל הזמן, כך שאם אתה רוצה להשאר ב-state of the art, אין לך ברירה…
או שאולי התשובה נעוצה בספקטרום הזה, בין הארטיזנלי, למכני, לאלקטרוני, ולמחשבים. שכל אחד מהם זז יותר מהר מהשני, ואתה פשוט בוחר להשקיע את מירב המאמצים בצד הימני, האיטי של הספקטרום…
יש מגמה בארצות הברית שכנראה התחזקה בעקבות משבר המשכנתאות של 2008, במקום בתים ענקיים עם משכנתא והוצאות גדולות, בתים מינמליסטים של של עשרות מ"ר בלבד. גם חוסך כסף וגם ירוק.
http://www.tumbleweedhouses.com
אתה מעלה דילמות שמעסיקות את האנושות כולה ולא ממש ניתן לפתור אותן: האם הוויתור על החומריות מביא איתו אושר יחסי גדול יותר? האם חיי רובינזון קרוזו מספקים יותר? האם הוויתור על המרוץ מעניק יותר שלווה?
אני מאמינה שכמו כל דבר בחיים אין תשובות ברורות והכל מהכל נמצא בבנאדמיות שלנו ובחיים של כולנו.
אבל החלומות שלנו הם חלק מאותו הכל שנמצא בנו ובעולמנו. על המינונים אנו מחליטים ובוחרים מה הכי קרוב ל"מתאים לנו".
אנו נמצאים כל חיינו בשרשרת פרידות מאנשים, ממצבים, מאורחי חיים שונים. הפרידה הכואבת מכולם היא מהילד שלנו, מהתינוק שלנו, שאט אט יוצא לדרכו והופך לאישיות נפרדת.זה אכן כאב גדול כי הוא כל עולמנו ואנחנו , לפחות בילדות המוקדמת, כל עולמו.וזה בדיוק אחד הפרדוקסים שעלו מדברי ליאת : עשיתי ילד כדי לראות אותו 5 שעות ביום??? גם אם הייתם נמצאים איתו יותר הפרידות היו מגיעות, בגן, בבית ספר, חברים,משחקים שהוא לומד לשחק עם עצמו ועוד. עצוב – אבל אלו החיים – מלאי פרידות.
ואנו לומדים יותר ויותר לזוז הצידה.
וכמו שכותב חליל ג'יברן חליל – הילדים שלנו הם לא שלנו הם ניתנו לנו בהשאלה.
ולפעמים התזוזה הצידה היא נתינה לא פחות גדולה לילד .
בעצם אנו חיים כל חיינו במערכת קונפליקטים שלא תמיד ניתן ליישבה ואלו שוויתרו על המורכבות יושבים באשרם.
כמצטרפת טרייה לעולם ההורות, וכמתלבטת נצחית בסוגיית המינימליזם (וגם בסוגיה המשיקה של ה-idleness – שבחי הבטלה (הפעילה. בקהילה) – מניחה שאתה מכיר ובקיא?), כה מזדהה.
בינתיים, לפחות בנוגע למוצרי הצריכה (והלא-צריכה), נוקטת בגישה מגוחכת במיוחד – סקירה נלהבת של אתרי מוצרים לפעוטות, נחרות בוז על כל מה שהוא צבעוני מדי ועשיר מדי בפרטים (אוזן קוף קטיפתית לפיתוח חוש המישוש! זנב זברה מזמר!) וכמיהה למותרות מונוכרומטיות שגם בהן אין לנו צורך.
וכן, דה סיסטם איז טוטאלי פאקד אפ. גם עם בן זוג שעובד בארגון ידידותי במיוחד להורים, שיכול לעבוד מהבית לא מעט, ושקיבל עוד הר קטן של ימי חופש לכבוד הלידה, מדובר עדיין בכל כך מעט.
ומייד הולכת להוריד את הפודקאסט המדובר. תודה על ההמלצה.
(ורק חצי קשור, אבל אם אני כבר פה ומגיבה בחצאי מחשבות לא מהודקות, ממליצה על – http://www.amazon.com/The-Toaster-Project-Electric-Appliance/dp/1568989970)
אני דווקא מרגישה שכאשר מוקפים בקהילה תומכת – משפחה, חברים ושכנים טובים – אפשר לגדל ילדים באופן מינימליסטי להדהים. את בתנו גידלנו עם מעט מאוד הוצאות כספיות, פרט לעובדה שאני לקחתי חופשת לידה ארוכה יותר ועברתי לחצי משרה (כלומר, ההכנסות קטנו). איך?
הנקתי במקום לקנות פורמולה. ישנו איתה במיטה במקום לקנות מיטה או לרהט חדר לתינוק. בגדים קיבלנו מחברים (היו לנו יותר מדי, ובחרתי רק את היפים ביותר), בחיתולים לא השתמשנו כמעט – היו לנו רב פעמיים ורוב הזמן מגיל חודשיים היינו בלי חיתולים והשקענו תשומת לב במקום כסף בחיתולים. לא קניתי אוכל מיוחד לתינוקות אלא אכלנו אוכל בריא בבית וחלקנו איתה. ההוצאה הכי גדולה שלנו היתה המנשא המעולה, שקנינו יד שנייה במצב מעולה ובכל זאת שילמנו לא מעט. ספרים קנינו חדשים או יד שנייה או קיבלנו, והיו לנו רק ספרים מעולים שבחרתי בקנאות טהרנית (אפרופו איכות). אלו סתם כמה דוגמאות, אבל העיקרון ברור.
ובנוגע לתמונות – התכוונתי שמינימליסטים לא בהכרח מצלמים תמונות גרועות כי אם מצלמים רק כשזה חשוב, מביאים מצלמה ולא שולפים את הטלפון-מצלמה-מחשב-ג'יפיאס מהכיס (טוב, אני ממש לודיסטית, אין לי בכלל טלפון נייד). כי מכשירים שעושים את הכל כמו אייפון הם בעיני כמו הפיצרייה-ג'חנון-בורקס-גלידה אמריקאית שהיו בילדותנו: מוכרים המון דברים באיכות ירודה.
אז מה רע בסכין מטבח ממש טוב, בנעליים שמחזיקות כמה שנים ולא עונה אחת, אפילו שהם יותר יקרים וצריך להיות קצת פיינשמעקער בשבילם. זה עדיף על המון מוצרים נחותים בזול.
המינימליסט, בעיני, שואף לפשטות ולא לצמצום.
תמר, הספר כבר בקינדל, אבל לפחות מהכותרת שלו, נראה לי שכתבתי על זה פעם משהו כאן, ויכול להיות שלאונרד ריד גם?
בהחלט.
ועכשיו גם אורן מטר, בפרויקט חתולי ומעולה.
https://www.facebook.com/oren.matar/media_set?set=a.10152408041542080.1073741834.525642079
א. "המינימליסט, בעיני, שואף לפשטות ולא לצמצום." משפט כה יפה ואני מסכימה איתו.
ב. אני אף פעם לא הצטערתי על גרירת מצלמת הקאנון "הכבדה" לכל מיני יום יום ויציאות עם המשפחה – התמונות פשוט פנומנליות. כן הצטערתי על הפעמים שחשבתי שהאייפון שלי קולט מצב או סיטואציה מדהימים רק כדי לראות אחר כך את זה באיכות ירודה :((
ו אנחנו חוזרים ארצה סוף שבוע הבא … מפגש ילדים \ חברים מתישהו ?! וכן – אתה יכול לקרוא לי דוקטור סורק אברמוביץ. ,)
לתמיד? ואם אקרא לך דוקטור סורק אברמוביץ תוכלי לרשום לי תרופות מגניבות?
i can write you cool medicine anytime, and for the moment its for good