החתול, כמאמר הכותרת, הקיא בקולניות על הפרקט החדש שלנו בארבע בבוקר. אז מה, שלא ננקה? הפרקט יפגם. ואם כבר קמנו, לא נציץ בתוצאות האמת? ואם כבר הצצנו, איך נחזור לישון.

מעולם לא חוויתי אכזבה ממערכת בחירות כמו מזו. וזה אומר המון. זה אומר המון על הכוח של האינטרנט לטעת בך תקווה, בעיקר על איך היא מגבירה, או מנכיחה, את הגטו התרבותי שבו אני חי. מבחינת 99.999 אחוז מחברי, העובדה שביבי הוא נורא באופן כללי וממש איום ונורא בזמן האחרון היא עובדה כמו כוח המשיכה. אפילו אנשים שחשדתי בהם שעשויים להצביע לביבי התבררו גם אם לא כשמאלנים, כרוצים שינוי. אנד ייט.

בנשימה שניה, האכזבה העמוקה ביותר מהבחירות האלה היא אפילו לא שלא החלפנו שלטון. חזרתי מלונדון לפני שלושה שבועות (יש פוסט לונדון שלם שמכה בטיוטות…), וקרה דבר מוזר – בכמעט כל פרמטר, בהשוואה לתל אביב, תל אביב לקחה. וכך מצאתי את עצמי, כמו איה ב״ניו יורק vs יחזקאל״

של שלומי שבן מתלונן שמה שמפריע לי כאן באמת, מה שגורם לי לרצות למצוא לי בית אחר, זו האלימות המילולית.  התקווה הגדולה שלי מהבחירות האלה היתה לא ששלוש שנים מהיום מחיר הדירות ירד למחירי רצפה או שיהיה שלום. אלא שתופעות כמו ״הצל״ או, אפילו לא צריך ללכת כל כך רחוק, סתם יום של שמאלנית בפייסבוק, יהיו תופעות שוליים מוקצות, ולא משהו שגם אם מדי פעם מפלבלים עליו עיניים בשביל מס שפתיים ומול המצלמות, מתובלן בלגיטימיות. וזה לא הולך להשתנות. אם בתחילת הערב, כשהתוצאות הראו תיקו, עוד חשבתי שלפחות את ההישג הזה קיבלנו, אז לא.

העם הוכיח שמה שמניע אותו זה שנאה ופחד. אני לא מכיר, סליחה, אני לא יכול להעלות על דעתי, אנשים שמצביעים לנתניהו מאהבת מרדכי. ועשר המנדטים שנוספו לו השבוע, מגיעים כולם, כולם מפחד ושנאה. כי זה מה שהוא זרע בשבוע האחרון, והנה הוא קוצר את הפירות. וזה, יותר מכל דבר, שובר לי את הלב.

ב-AA ותוכניות גמילה שכאלה יש מושג שנקרא Rock Bottom. המקום הנמוך ביותר שאפשר להזרק אליו. לטענתם, עד שלא התרסקת לשם, אין שום סיכוי לתהליך גמילה. ישראל ככל הנראה לא הגיע עדיין ל-rock bottom שלה. יש בי מקום כועס ונקמני. המקום הזה נזכר ב״עריצה היא הלבנה״, הספר שאני הכי אוהב של היינליין ואולי שאני הכי אוהב בכלל. ב״עריצה״, הם מנסים לעשות מהפכה במושבת העונשין שנמצאת בירח. הנסיון הזה כולל הרבה דברים, אבל בשבלב מסויים הם מנסים לעשות לכולם רע. שיהיה לאנשים רע. כי כשלאנשים רע, הם רוצים לשנות את מצבם. המקום הנקמני והכועס שבי, רוצה לקרוא לכם להפסיק לתת לצדקה. לא לתרום לרעבים, לא לגייס תרומות, לא לבנות אגפים חדשים בבתי חולים. שהעם יקבל בדיוק את מה שמגיע לו. לזרז את הרוק בוטום. אבל אז מקום אחר שבי נושם נשימה עמוקה, ורואה את השחר שזורח לי מהמרפסת, ואת הציפורים המצייצות. ואת הילד המדהים שלי ישן במיטה ליד ליאת. ואני משנן לעצמי, שוב ושוב, ששנאה לא מנצחים בשנאה. שהחיים חזקים מהכל. שעוד לא אבדה תקוותנו. שבסוף, בסוף, ננצח.