בגיל 16, נשאלתי איפה אהיה בגיל 26, ועניתי ללא היסוס ״היסטוריון או קצין איסוף במוסד״. זו כמובן תשובה לא לגמרי סבירה עבור נער בן 16, אבל מצד שני כשנשאלתי שאלה דומה בגן, על מה אהיה כשאהיה גדול, עניתי ״פרסומאי״, אז לך תדע.

היתה לי תוכנית: ברוב הלימודים אקבל שבעים, אהיה מאושר, אבל הממוצע שלי יהיה מספיק גבוה כדי שאוכל להתקבל ללימודי היסטוריה ללא פסיכומטרי. וכשהשתחררתי מהצבא, אחרי מעבר באמצע בהייטק ובפירנצה, עשיתי בדיוק את זה. אני חושב שכולם, כולל אני, די הופתענו מכמה התוכנית שלי עבדה. השאיפה היתה להיות מדיבאליסט, יעני להתמחות בימי הביניים, כי כידוע, זו התקופה שבה היו אבירים ודרקונים ולכן מי לא ירצה להתמחות בזה. ואכן, המפגש עם פצצת הכריזמה האינטקלקטואלית שהיא פרופ. אביעד קליינברג בתרגיל מבוא ימי הביניים, רק חיזקה אצלי את התחושה שבחרתי נכון.

ואז הגיע אורי. אורי אמיתי. ד״ר אורי אמיתי. ידעתי שאני צריך לעשות תרגיל יוון, וידעתי שאני צריך לעשות אותו עם עירד מלכין, אבא של חברה טובה ודמות אגדית בתחום, אבל מה לעשות והוא היה בשנת שבתון או משהו כזה, אז הביאו מחליף. תלמיד לשעבר שלו, שבדיוק חזר מהדוקטורט בברקלי. הכימיה בינינו היתה כל כך מיידית, ששיניתי את נתיב הקריירה שלי. זאת אומרת, בסוף לא עשיתי דוקטורט בכולם, אבל פתאום הפוקוס הפך להיות יוון העתיקה.

לפני שנדבר קצת על הכימיה שלי ושל אורי, ועל תוצאותיה המבדרות, אני חייב להסביר את מהפך הלב: למרות העובדה שהובהר לי סופית שאלפים ודרקונים הם לא חלק מתוכנית הלימודים בימי הבינים או באופן כללי בחוג להיסטוריה, ימי הביניים עדיין קסמו לי מאוד. משהו בעולם שמתפורר ובונה את עצמו מחדש עדיין מרתק אותי. אבל המפגש עם יוון היה mind blowing. כל היסטוריה היא הזדמנות להסתכל על עצמנו, ובעוד שבימי הביניים העדשה היא דרך עולם שחרב, ביוון זה היה פשוט… bizarro world. תרבות אלטרנטיבית, גאה, מנומקת, אבל כל כך שונה, חדשנית, יצירתית, מבוזרת אך גלובאלית. I was hooked. והכימיה עם אורי, כאמור, לא הזיקה. כמה כימיה היתה שם? בוא נגיד שבסוף הסמסטר, הוזמנתי לקבוצת ה-D&D שלו, ובסמסטר שאחרי השתתפתי בתפקיד אורח בקורס שלימד בסמינר הקיבוצים, בתור השטן, בחצאית מיני, גרביוני רשת וביריות.

אורי היה, באופן לא מפתיע, מנחה מעולה של המשחק. הוא יצר עולם ועלילה מגניבים, שמהם אני לא זוכר כולם, אבל הדבר שהכי נחקק דווקא, היה הכובעים. למי שלא יודע שום דבר על משחקי תפקידים, אז בגדול, זה משחק שבו לכל אחד יש דמות שהוא משחק אותה באופן קבוע בעולם של נדמה לי. העולם עצמו, מסופר על ידי מנחה, שגם משחק את כל שאר הדמויות בעולם הזה שהם לא של השחקנים. באנגלית קוראים לזה NPC – Non Player Character, ולמרות שהמונח הרשמי בעברית הוא דב״ש, המקצוענים פשוט אומרים ״נאפּס״.

אורי, כמנחה שלנו, היה מחליף בין כמה וכמה דמויות במהלך מפגש משחק. ולכל דמות היה כובע. כל פעם שהוא החליף בין הדמויות, הוא ניסה לשנות את המבטא וסגנון הדיבור, וחבש על ראשו כובע, הכובע של הדמות הזו. זה היה מקסים, וחכם, ועזר לנו להכנס למשחק וגם להבין את ההקשר, לא להתבלבל עם מי אנחנו מדברים.

בשבועות האחרונים, הכובע הזה נמצא איתי ברוב הפגישות שלי. אני מגיע איתו לפגישות גם כי שמש בחוץ ואני קירח, אבל אני דואג שהוא יהיה קרוב אלי. גם בפגישות זום.

אתן מבינות, במקביל להצטרפותי לקרן הון הסיכון המהממה בתחילת השנה, התחלתי לייעץ לחברות וגופים שונים. אני מייעץ להם על אסטרטגיה, וסטורי טלינג, ומוצר, ו-growth (וכמובן שבמוב ״הסנדלר הולך יחף״ קלאסי, ההתנהלות שלי סביב ה-growth של העסק של עצמי היא פושעת על גבול הקומית. בוא נגיד שעד לפני כמה שבועות זה שאני מייעץ אפילו לא היה מוזכר בלינקדאין שלי, שלא נאמר שיהיה לי אתר חס וחלילה), וכל זה בזמן שאני נפגש עם חברות כמשקיע.

ובפגישות, כמשקיע, אני מנסה לשתוק. ולהקשיב. ולשאול שאלות הבהרה, שיעזרו לי להבין מי היזמת שיושבת מולי, מה הדרך שלה להסתכל על העולם ועל הכאב, לספר לי את איך היא ניגשת לפתור אותו. ותוך כדי, עולים לי, כיזם ויועץ, ובכן עולים לי מיליון רעיונות. על איך לדייק את ה-value proposition או את המוצר, על איך לבדוק תזות, על טריקים ל-goto market, על איך אני הייתי בונה את המצגת או מספר את הסיפור הזה. אבל זה לא תפקידי. זו לא החברה שלי. וכאן נכנסת הגאונות של הכובע. כי כשיש לי איזושהי תובנה ממש אקסטראורדינר, אני שואל אם אני שניה יכול לשים את הכובע של היועץ. ואם אומרים לי כן, אז אני חובש אותו. פיזית. תוך כדי השיחה ומדבר כיועץ. ואז אני מסיר אותו, וחוזר להיות משקיע. בגלל שהייתי רגיל לקונץ הזה ממשחקי ה-D&D עם אורי, לקח לי זמן להבין למה כולם כל כך מופתעים מזה שאני אשכררה עושה את זה. אבל אני כל כך מבסוט שמצאתי את הפתרון הזה. השבוע עשיתי הפוך – בפגישה עם חברה שאני מייעץ לה, הכובע הפך להיות ״הכובע של ה-VC״, וחבשתי אותו כמה דקות בזמן שדיברנו על איך VC מסתכל על KPIים כאלה ואחרים. זה מפתיע כמה זה מועיל, היכולת לעבור, בצורה שברורה חד משמעית לכל המשתתפים בשיחה, למוד אחר, ואז לחזור. איך, כדי לסמן בצורה בהירה את המקום שממנו אנחנו מדברים, לפעמים צריך רק כובע, ונכונות לשנות את נקודת המבט שלך.

משחקי תפקידים, התחביב הזה שאיילון גושפנץ השכן שלי מלמטה בכפר סבא הכניס אותי אליו בכיתה ה׳ העניק לי כל כך הרבה מתנות לאורך חיי. חוגים חברתיים שלמים, שעות של הנאה, דמיון, יצירתיות, היכולת להסתכל על המציאות בצורה מכומתת, היכולת להבין שיש הבדל בין חוכמה לתבונה, ועוד, ועוד. זו אולי הזדמנות מצוינת לחבוש את הכובע של הוקרת התודה, על המזל שהיה לי במפגש הזה.

זה עוד פלאפל, בגבעתיים. פלאפל התימני, או משהו כזה. ממול יש כריך דרום אמריקאי שההורים של ליאת אכלו בו קודם והמליצו מאוד, אבל אין לי כוח להוציא שישים שבעים שקל על ארוחת צהריים מאוחרת. האביב כבר מפציע מה שאומר שחם, ולח, ודביק בתחילת מאי. שבוע או שבועיים לפני זה חזרנו מפריז, ואני עדיין מעכל כמה פרובינציה עלובה אנחנו, איך פעם התגאתי באורבניות של תל אביב ועד כמה לעומת פריז אנחנו שכונה של פח וחצי.

הפלאפל של התימני, יש בו גם שניצלים, וסביח, וגברתן, שלא נראה תימני בכלל אבל אולי אני סתם גזען, שכיאה לתפקידו מזיע כשברקע סיר ענק של שמן. אני מזמין פלאפל וזירו, יודע מראש שבקבוק של חצי ליטר זה יותר מדי לפלאפל, שתישאר לי שארית. ומחכה לפלאפל. ברקע, אמא נושאת ונותת עם הילדים הקטנים שלה על מה לשים במנה, אולי בכל זאת קצת ירקות.

הפלאפל בסדר. קציצות יבשות קצת, לא הכי חמות. אבל רחוק מאוד מהפלאפל הכי מגעיל שאכלתי. לא ניהלתי את תהליך הרכבת המנה כראוי, אז קיבלתי כמויות של חומוס שדולפות והופכות אותי, ואת שפמי, למפגע תברואתי. ליטל דיד איי נו, שכמאתיים מטר ממני, לביא עובר תהליך דומה עם גלידה בחסות סבא וסבתא.

אני מסיים את הפלאפל, שם את עטיפת הנייר מעוטרת החומוס בתוך הכולבויניק, חותך ימינה מהשביל שמוביל אל הפלאפל. ואכן, בצד, מהקיר, פורץ לו ברז, מעל כיור קטנטן. הידיעה הזו, שהברז יהיה שם, בדיוק איפה לחפש אותו, לדעת בדיוק מה תהיה צורתו, בפלאפל אקראי בגבעתיים, ההיכרות האינטואיטיבית הזו עם חוקי הפורמט. כוס עמק ישראל היא כל כך הבית שלי.