זה עוד פלאפל, בגבעתיים. פלאפל התימני, או משהו כזה. ממול יש כריך דרום אמריקאי שההורים של ליאת אכלו בו קודם והמליצו מאוד, אבל אין לי כוח להוציא שישים שבעים שקל על ארוחת צהריים מאוחרת. האביב כבר מפציע מה שאומר שחם, ולח, ודביק בתחילת מאי. שבוע או שבועיים לפני זה חזרנו מפריז, ואני עדיין מעכל כמה פרובינציה עלובה אנחנו, איך פעם התגאתי באורבניות של תל אביב ועד כמה לעומת פריז אנחנו שכונה של פח וחצי.

הפלאפל של התימני, יש בו גם שניצלים, וסביח, וגברתן, שלא נראה תימני בכלל אבל אולי אני סתם גזען, שכיאה לתפקידו מזיע כשברקע סיר ענק של שמן. אני מזמין פלאפל וזירו, יודע מראש שבקבוק של חצי ליטר זה יותר מדי לפלאפל, שתישאר לי שארית. ומחכה לפלאפל. ברקע, אמא נושאת ונותת עם הילדים הקטנים שלה על מה לשים במנה, אולי בכל זאת קצת ירקות.

הפלאפל בסדר. קציצות יבשות קצת, לא הכי חמות. אבל רחוק מאוד מהפלאפל הכי מגעיל שאכלתי. לא ניהלתי את תהליך הרכבת המנה כראוי, אז קיבלתי כמויות של חומוס שדולפות והופכות אותי, ואת שפמי, למפגע תברואתי. ליטל דיד איי נו, שכמאתיים מטר ממני, לביא עובר תהליך דומה עם גלידה בחסות סבא וסבתא.

אני מסיים את הפלאפל, שם את עטיפת הנייר מעוטרת החומוס בתוך הכולבויניק, חותך ימינה מהשביל שמוביל אל הפלאפל. ואכן, בצד, מהקיר, פורץ לו ברז, מעל כיור קטנטן. הידיעה הזו, שהברז יהיה שם, בדיוק איפה לחפש אותו, לדעת בדיוק מה תהיה צורתו, בפלאפל אקראי בגבעתיים, ההיכרות האינטואיטיבית הזו עם חוקי הפורמט. כוס עמק ישראל היא כל כך הבית שלי.