בלי גיד אכילס

יש משהו מעניין מאוד בזה שחלק מהגוף שלך, שאתה די סומך עליו אבל לא ממש היית מודע לכמה הוא חלק מהתפקוד היום-יומי של חייך, קורס. צריך למצוא דרכים אלטרנטיביות לעשות פעולות יום יומיות. במקרה שלי, הדבר היה נכון בשבועיים האחרונים – שבוע אחד באופן מטאפורי, ושבוע אחד באופן פיזי.

האופן המטאפורי היה קריסת המחשב שלי. מאחר וזה עכשיו המחשב היחיד בביתנו הקט-אך-המאושר, ומאחר ובעבודה שלי אין אינטרנט, נאלצתי לבלות כמעט שבוע בלי אינטרנט. אני יודע שזה נשמע כמו בכיינות דיגיטלית, אבל אלוהים אדירים – זה הרגיש כאילו מישהו חתך לי את גיד אכילס. לעשן הפסקתי אחרי שהבנתי שאני לא שולט במתי אני מעשן ומתי אני לא. אני לא יודע האם אני צריך להבהל מהצורה שבה החיבור לאינטר-טרון השתלב בחיי. פעולות בסיסיות כמו בדיקת מיקומו של עסק, שעת הצגת סרט, או מייל – הפכו לאתגר. למזלי הטוב אני לא מפחד מלהשתמש בטלפון הסלולארי שלי, והאל הטוב חנן אותנו ב-Opera Mini. אבל עדיין – זה הרגיש מוזר.

אחרי זה, הגיע הקריסה הפיזית של שריר התאומים ברגל ימין שלי. מגיל 18 אני אוסף מקלות הליכה, והאינסידנט הזכיר לי מאוד את אחת מקריקטורות ה-Far Side החביבות עלי.

יש משהו מעניין מאוד בחוויה של להסתובב עם מקל הליכה וצליעה ברחובות תל אביב. למרות שהמקל ללא ספק היווה ומהווה לי עזר, העזר לא היה רק פיזי. כשאנשים רואים אותך עם מקל, הם מבינים שהמצב בשליטה, ולא מרגישים צורך לשאול שאלות או להציע עזרה. אתה, מצדך, יכול לעשות להם פרצופים של דר. האוס. זה מעין סידור הדדי שכזה. גם פה צריכים למצוא כל מני דרכים אלטרנטיביות כדי להגיע למטרה שלך, רק שהפעם המטרה יכולה להיות "לצאת מהמיטה" או "לרדת במדרגות". למזלי, אין לי יותר מדי חשיבות לכבוד העצמי שלי, ולכן לא איכפת לי להתנדנד.

בדיוק כומו אובדן הקול שפקד אותי לפני שנה וקצת – קפיצה קטנה לממלכה שבה הנחות היסוד של החיים שלך מעורערות זה תמיד חוויה לימודית מעניינת.

when you’re drunk I like you mostly late at night

או: A tale of two cities. אחת מהם, אפילו נכונה.

שבוע אחרי שבוע, לונדון, ומדריד, רק בסדר הפוך. לאט לאט, בלי לשים לב, אני חוזר לפוזיציית ההייפר-תייר שלי. עת השתחררתי, בתחילת שנות האלפיים, המליצו לי הרופאים על ביקור שבועי בשדה התעופה, וקיבלתי את המלצתם. עכשיו, עם שובי לחיקו החמים של ההייטק, אני מוצא את עצמי שוב גח לגיחה חד-יומית בלונדון, או מדריד. אם ב-2001 הבון טון היה ערים שבהם הייתי פחות מ-24 שעות, אז לדעתי הכוונת עכשיו עומדת על 12 שעות.

אבל עדיין, אולי זה העין הבוחנת, ואולי זה הפמיליאריות של שתי הערים – בלונדון גדלתי כמה שנים, ובמדריד הייתי לא מעט בתקופת הלומינלט – אני מרגיש כאילו כל פלירט קצר כזה טוען אותי באנרגיה של העיר. כמו פטרייה מיובשת שמשרים במים חמימים לכמה זמן, והיא נזכרת בכל תכונות הפטרייה שלה.

יש משהו מאוד מצחיק בניגוד שבין לונדון ומדריד. בין ההומור העצמי הבריטי והגאווה הספרדית. בין עיר שבה ב-11 נסגרים הפאבים, אל מול עיר שבה יוצאים לאכול ארוחת ערב ב-11. במדריד מאוחר בלילה, בלונדון מתכווננים על חמש אחר הצהריים, לתה או בירה.

איזה מזל שלא עשיתי את השטות הזו…

לא הרבה פעמים בחיים מקבל אדם הצצה, גם אם לא מושלמת, אל ה-Road not taken.

לפני מספר חודשים, קיבלתי מייל שהוביל לפגישה, על האפשרות להשתתף בהפקה הישראלית של Beuty and the Geek. הרעיון בידר אותי, אבל וויתרתי, במיוחד לאחר שהובהר לי שאני לא מספיק חנון.

כשהחל מסע הפרסום של התוכנית, לא יכולתי לעמוד בפיתוי, וכמו יקית זקנה שקוראת כל יום את מודעות האבל, הלכתי לראות גם אני אם יש שם מישהו שאני מכיר. התשובה, הלא מעניינת, היא שאולי קצת, בעיקר בפנים מאירועים גדולים. התשובה המעניינת קצת יותר, היא שברוך השם שוויתרתי.

Think with your heart או עומר קליין עושה לי לבכות/לרקוד

את Third World Love גיליתי… לפני המון שנים. קצת אחרי שהאלבום הראשון שלהם יצא, השמיעו אותם ב-88, והלכתי לראות הופעה שלהם בג'ה-פאן. וכך חזרתי על דפוס גוטמני טיפוסי – לגלות תופעה חדשה, ולהפיץ אותה במיסיונריות אדוקה בין כל חברי. הם היו כל כך מעולים, כל כך גרובים, כל כך רקידים, וכשיונתן אבישי עלה עם המבט המסטול שלו וניגן ושר את "אבנים קטנות", חשבתי שאני בגן עדן. לא היה לי חבר באותה תקופה שלא נגרר להופעה שלהם, כולל אבא שלי, בג'ה פאן. אני באמת מרגיש אחראי במידה מסויימת לתופעה הישראלית המיוחדת של הרכב ג'אז שמוכר אלפי תקליטים. 

ואז זה קצת דעך. זה לא שלא אהבתי את המוזיקה – למרות שהדיסקים שלהם אף פעם לא היו כמו לראות אותם בהופעה חיה. אולי זה היה הפופולאריות שלהם, שהפכה אותם להמוניים יותר או אינטימיים פחות, אולי זו היתה ההופעה ההיא, ביום מהביל של קיץ, שהיתה אמורה להתחיל ב-21:00 והתחילה ב-00:30, שעיצבנה אותי כל כך. אולי זה היה בגלל ההופעה ההיא בזאפה, שבה פגשתי חבר שלי, שהסתכל עלי, ועל הקהל, ומלמל "third world love – הופעות לאנשים כמוך".

אבל את אשר שבלב, קשה להזיז, ובאהבה הרי עסקינן, עולם שלישי או לאוו. שמעתי אותם מופיעים עם תזמורת המהפכה. היה משהו מדהים בלראות נגנים מהתזמורת קמים על הבמה ורוקדים כי הגרוב היה פשוט חזק מהם, מדהים ומובן להפליא.

אז נכון, עומר קליין הוא לא מהם, הוא ג'אזיסט אחר שגר בניו יורק, והוא עשה קסם, בדיסק החדש/ראשון שהוא מוציא. בדיוק כמו ז'אן בפטיסט גרנווי, גיבורו של "הבושם", שיודע למצות את הארומה של ידיות דלת וסמכות, כך יודע עומר קליין למצות תמצית נוכחת אך לא מאפילה של מוזיקה ישראלית קלאסית – יוני ריכטר, מתי כספי, וכו'. הוא מיצה את התמצית, והוא נוסך אותה ובוזק אותה בעדינות על הג'אז שלו. זה לא In your face, וכשזה כן, זה גורם לך לחייך, לפזם, לרקוד. עשו לעצמכם טובה. באמת. מגיע לכם. 

כוכבים ותקרה

בפלאציו ווקיו, בפירנצה, רואים כיצד התקרה של חדרי השינה צוירה ועוצבה בכוכבים-לא-זוהרים-בחושך, שעדיין שימחו את דרי החדר. החדרים בארמון קטנים, אבל כנראה שסיפקו את דייריו באותה תקופה.

אחד מהמשפטים המנחים אותי, המאירים את חיי, הוא ציטוט של אוסקר ווילד, בו נתקלתי לראשונה בספר של צ'ארלס דה-לינט, The Ivory and the Horn:

"We are all in the gutters, but some of us are looking at the stars".

ברור לי לחלוטין שכולנו בביבים. כולנו סובלים מאיזה חטא קדמון של ילדות או נערות שנסך בנו את חוסר הבטחון העצמי הבסיסי הזה, זה שגורם לרובינו לא לרקוד ולכתוב למגרה. מעטים מאיתנו מודעים למצבנו הביבי, אך מעיזים הסתכל אל הכוכבים. ויש כאלה, שכלל לא מודעים למיקומם – האנשים שכל כך טובים בלשקר לעצמם, שלא רואים שהם בביבים, ולכן לאוו דווקא מרגישים צורך להסתכל אל הכוכבים.

אני מכיר מעט כאלה, אולי אחד, שלא מודע למיקומו, והוא פטתי בעיני.

השאלה הנשאלת, היא עד כמה מותר לנו להעז להביט לכוכבים, עד כמה מותר לנו להאמין לסיפור שלנו, למרות שהעובדות טופחות על פנינו שוב ושוב? מתי צריך מתווך הנדל"ן הכושל, שלא מצליח למכור אפילו נכס אחד, להודות במציאות כפי שהיא, ולחדול מנסיונות ה"ליצר מציאות" שלו? אל תבינו לא נכון – למרות שראיתי את "הסוווווווד", אני לא בטוח שאני מסוגל לשגר אנרגיה שתייצר לי חנייה בתל אביב או תשנה את המציאות לעולם של בריכות שחייה ותענוגות. אבל אני כן בטוח ביכולת שלנו ליצור את המציאות בה אנחנו חיים.

אבל מתי צריכים להקשיב לקולות מבחוץ, ולהבין שאם שלושה אנשים אומרים לך שאתה שיכור, כנראה עדיף שלא תנהג?

פרא

יום חמישי בלילה, הרצל פינת לוינסקי, ואני נהפך לדוב. אני מסדר את הבגדים שלי בערימה, בפינה, בלי שאף אחד שם לב שאיש התפשט כרגע באחת בלילה בלב תל אביב המהבילה. אחרי שהערימה מסודרת, אני מתחיל להשתין מסביבה. קילוח מהביל של שתן צהוב יוצא החוצה, מקיף את הבגדים בריח חזק, חזק מכדי להיות אנושי. אני שולף מהכיס של המכנסיים שלי סכין חדה, וחותך את הצל של עצמי, ונהפך לדוב. התהליך הפיזי מרתק. השרירים קודם כל מתעבים, ואז נמתחים כשהשלד מזנק לגובה ולרוחב. השיער על החזה שלי צומח במהירות ומתקרזל לפרווה הצפופה שיש לדובים, חומה-שחורה. אין פיצוץ, אין מוזיקה דרמטית. יש רק רגע אחד, שבו העור שלך מוחלף, שבו הבשר עומד חשוף לאוויר ואתה פתאום מודע לכמה העור הזה חשוב ומיותר. כמה דקות, וברקע, כמה מטרים ממני, אנשים עומדים בתור לפיצה. אני דוב.

אני מת על הכמה דקות הראשונות אחרי שאני הופך. החושים שמתחדדים, שעוד לא מבינים אם אני אדם או דוב. הריח נהיה כל כך חזק מסביבי – הריח של הכל. הריח של הדגים הרקובים בים והריח של המטבחים של כל המסעדות והריח של הגומי שנחרך לאט כשמכונית נוסעת מהר והריח של הבושם ושל הזיעה והריחות גוף של כל האנשים והחתולים והעכברושים סביבי. אני מוציא את הלשון ומלקק את האוויר, כאילו טועם אותו. אני לא עומד בפיתוי ומלקק לעצמי את האף. למדתי לקחת את הזמן לפני שאני יוצא לרחוב. לוקח זמן ללמוד מחדש את השיווי משקל, ויותר מזה, לוקח עוד יותר זמן להרגיש חופשי להסתובב בלי בגדים ברחוב הרצל. נכון שלדובים יש פרווה, אבל גם לאנשים, ועדיין כשהם מסתובבים בלי בגדים זה מוזר להם.

הטופרים שלי שורטים את המדרכה. אני אוהב ללכת על ארבע, ככה מרגישים את כל המשקל על האדמה, מחולק הייטב. כל אחד מהשרירים שלי נמצא בדיוק במצב ובמקום שהוא צריך, נושא אותי בעוצמה קפיצית.

לא קל להיות דוב בתל אביב. החום והלחות משפיעים עלי מייד. הזיעה שהיתה עלי כאדם מופיעה שוב ומתערבלת בפרווה החמה, שהולכת ונרטבת עם כל תנועה קטנה שלי. הלחות, והחנייה. בגלל איך שחונים כאן, אני חייב ללכת על שתיים כשאני עובר את הכביש, כי אחרת אני לא מצליח להשתחל. התחושה של הכוח הפיזי המוגבר – בני אדם לא מבינים כמה הם חיות חלשות – היא נהדרת. אני מוריד כף מטופרת על מראת צד של לנד-קרוזר שחונה על המדרכה, והמראה עפה כמו כדור בדמינגטון. בתור בונוס, רואים 4 שריטות מפחידות, 4 שבילים שברור מאוד מה עשה אותם, אבל לא ברור איך ולמה, על הגימור הבז'-מטאלי של האוטו.

אין הרבה דובים בתל אביב. אני מכיר אישית אחד, ומדי פעם אני רואה את הקקי של לפחות עוד שניים. לפחות ככה אני מצליח לזהות. אחד מהם מסתובב באיזור אבו כביר, ליד הגן הבוטני. זה לא רחוק מאיפה שאני עכשיו, אבל גם לא קרוב מדי. את הקקי של השני אני רואה בעיקר בפארק הירקון, ובמרתפים של הסנטר. אנשים תמיד מתרגזים שהבעלים של הכלבים לא קושרים אותם ואז הם מחרבנים בכל מני מקומות, אבל לא מסתכלים או מריחים שזה בכלל לא נראה כמו קקי של כלב. זה דוב.

אני יורד לי ברחוב לילנבלום. זו ירידה כזאת, ואני מרשה לעצמי כמעט לדלג בדוביות. אומרים שאנחנו יצורים מגושמים, אבל יש לנו חן מסויים, שקשה לקחת מאיתנו. הכניסה לננוצ'קה עמוסה בשעה כזאת של הלילה, אבל אני יודע לאן אני הולך. יש מעט מקומות שבהם דוב יכול לרקוד באמת בעיר הזאת. השומר בכניסה כבר מכיר אותי. הוא אחד הראשונים, היחידים שרואים אותי כמו שאני, כדוב. בפעם הראשונה שהגעתי לשם, הוא החוויר ושלף את הנשק שלו. "גארו, זה Garu!" הוא צעק, והצביע עלי. למזלי, מישהו תפס אותו רגע לפני שהוא ירה בי, וכולם התנצלו מאוד. אנחנו חברים עכשיו, למרות שאני עדיין מריח עליו את הפחד, ועדיין זוכר את הריח של השתן שברח לו כשהוא ראה אותי בפעם הראשונה.

כשאתה בגוף של דוב, לאנשים קשה לקבל את זה. אנשים מסתכלים עליך, והם לא מוכנים לקבל את הרעיון שדוב נכנס עכשיו לננוצ'קה. שואלים אותי אם אני משחק כדורסל, שואלים אותי אם שקלתי הסרת שיער בלייזר. אנשים רואים מה שהם רוצים לראות, וזה בסדר. הבר עמוס, אבל אני תמיד מצליח ליצור את הספייס שלי, כשאני רוצה. הלילה אני פחות רוצה.
אנשים מתחכחכים בי, עוברים לידי ומרגישים את המגע של הפרווה שלי עליהם, ממצמצים, וממשיכים הלאה. הדיג'יי מתחיל לשים מוזיקה שאנחנו אוהבים, מוזיקה מהבית שלנו. פעימות גדולות, ואני רוקד, כמו שרק דובים יודעים לרקוד. דובים יודעים לשלוט על הפעימות. זה נראה כאילו אנחנו מוגבלים בתנועה שלנו, אבל בעצם אנחנו יודעים לדלג בין הפולסים, ולהחליט בדיוק איפה אנחנו רוצים להיות, גם אם זה לא בדיוק על הביט. אנחנו אפילו יודעים לגרום לזה להראות חינני.

משהו זז בזווית העין, ואני רואה אותה. היא לא בחורה גדולה – לא יותר ממטר שישים בגובה, והיא נועצת בי מבט. היא מריחה אותי, מריחה את הריח המיוחד הזה שאני משחרר כשאני משחר לטרף. יש משהו חייתי במבט שלה, משהו חייתי שמלווה בקמט במצח שמנסה להחזיר את השליטה חזרה למוח, אבל המבט מנצח. היא קמה, ונכנסת בצעד בוטח אל החלל שלי. היא מתחילה לרקוד, בלי שום גינונים, ישר מולי. מסתכלת עלי במבט קמאי. יש לה אגלי זיעה על המצח, ועיניים שחורות וגדולות, שמנסות לבלוע אותי. אני מתאים את הקצב שלי לקצב שלה. כמעט. תמיד בורח לה בשניה האחרונה. אופ-פם. אומפ-פם. היא מושיטה יד כדי לנגוע בי, אבל מפספסת, כמעט. מורטת קצוות פרווה ומושכת אותה אליה, במבט מופתע. החום נהיה בלתי נסבל, האגן שלה זז, הירכיים מתחכחות זו בזו, הגוף שלה משחרר את המעט פרמונים שנשארו עוד לבני אדם, ואני מתענג עליהם, וסוגר את המרחק. היא מפנה אלי את הגב – גופיה לבנה שחושפת גב לבן לא פחות עם סימן חזיה בולט. אני מלטף לה את הגב ומשאיר שוב את שובלי השריטות העדינים. אני יכול לשמוע את הנהמה החייתית יוצאת מבית החזה שלה, בתגובה לכאב, ואני מרגיש איך אני מתקשה, מאבד מעט מהצד האנושי שלי. אני עומד על שתיים, מתקרב אליה, מניח את שתי כפותי על כתפיה, ובעדינות, מבלי לקרוע את העור, נושך בעדינות את עורפה.

Sketches of Tel Aviv

חמש וקצת בבוקר. תל אביב עוד לא מתעוררת. יוצא מהמונית, זורק את המזוודות בבית, וממשיך עם הרבה טקס בישבן לאיציק ורותי, הקדושים הרשמיים של בלייני הבוקר, נודדי השינה, והנוחתים מטיסות-הזוועה-חזרה-מאירופה. אוכלים שוקרוט, אוכל שקרוב יותר במוצאו למוצאי באותו ערב, מאשר ללחות מישור-החופית שמתכוננת להסתער על העיר בעוד מספר שעות. בדרך חזרה, ברחוב רש"י, צועד לו חרדי, עטוי טלית ותפילין, באמצע הרחוב. ידיים מונפות אל-על – לא בטוח למה בדיוק, אבל הוא צועד בצעדים מדודים ואיטיים, אדיש לעולם. מאחוריו עומדת/גולשת מונית, שמתנהגת בנימוס מופלג. בוקר טוב, תל אביב.

לילה. עלמה קלמה מנגנים סמבה שמחה להפליא בלבונטין שבע. המקצבים מריו, המילים בעברית. דיקציה מעט יהודית רביץ-ית, אפילו – נסו להזכר ב"מי לאהבה" מ"באופן קבוע וחד פעמי". בשירותים של מועדון בו מתנגנת מוזיקה ברזילאית, באיזור בניית באוהוס, בארץ הקודש, במקום שקוראים לו לבונטין, בשירותים גם של הגברים וגם של הנשים, נביא אלמוני טרח לשרבט, יחד עם כל שירובטי הקיר הרגילים, מילים מהחלל.

So Say

לילה טוב, תל אביב.

רקדן קטן

מרץ 2001. טיסת ביריטש בדרכה ללונדון, ואני על המטוס, חוזר מהפעם הראשונה שלי באמריקה. בכלל לא הייתי אמור להיות על המטוס הזה, וזו לא באמת הפעם הראשונה שלי באמריקה. יש תיעוד שלי מצולם עם גזיר קרטון של ג'סיקה ראביט, שמוכיח שהייתי בפלורידה, ויש לי זכרון עמום מדיינר בשם wolfies במיאמי, בגיל 10. אבל מבחינתי, זו הפעם הראשונה באמריקה. הטיסה נעימה להפליא. יש את המסכים האישיים האלה, שבאלעל עדיין אין באותם ימים, ואני מזפזפ בין הסרטים השונים.

מישהו עומד על מקפצה, מעל בריכת שחייה פרטית, במסיבה פרועה. הוא ממלמל משהו שאמור להרגיש כמו I am the Lizard King, ונראה מספיק דומה, כדי שאחשוב שמדובר על סרט שלא שמעתי עליו על הדלתות. הוא קופץ, ולאחר כמה זמן חבריו ללהקה מגיעים ואוספים אותו אל האוטובוס. אני מסוקרן – מי האיש הזה? זה סיפור אמיתי? אני אמור לזהות את הלהקה או האינסידנט?

כולם לא מרוצים, עבר עליהם לילה קשה. וגם עלי. פחדתי מאמריקה עוד לפני הנסיעה הזאת. הצלחתי לאבד בה את הקול, להציף שירותים, לחוות את הצ'יל פאקטור. הלילה שלפני הגעתי ביזע ודמעות לשדה רק כדי לגלות שחברת התעופה שלי נסגרה, ושאחזור מחר לטיסת הבריטיש. את הדרך חזרה עשיתי עם נהג מונית פסיכי שהתעקש שמה שאני צריך עכשיו זה אוכל הודי טוב בקווינס, ושלשם הוא לוקח אותי, למרות מחאותי הנמרצות. למזלי הרב, לא חלקתי צ'אפטי עם פראן דרשר אותו לילה, אבל הלילה היה… לא פשוט.

חברי הלהקה נוסעים על האוטובוס. כולם סחוטים, עייפים, וברקע מתנגן שיר יפה. שיר ממש יפה. אני לא מזהה אותו, למרות שאני חושד שזה בילי ג'ואל – משהו עם piano man, he makes. יש לו שיר כזה, לא? לבילי ג'ואל… לא, לא יכול להיות שזה הוא פעמיים. השיר יפה. אי אפשר להשאר אדיש אליו, ואכן נראה כי מצב רוחם של חברי הלהקה משתפר. גם הם שומעים את הפסקול של הסרט עליהם. המתופף מתופף לפי הקצב, בערך, ולאט לאט, כולם מצטרפים לשיר. האפקט הקסום עובר גם מעבר למסך. פעפוע של אופטימיות, דרך הלילה המזופת, דרך הסיפור הפתלתל של הסרט, הלהקה, השיר עצמו, עובר בתוכי. תכף מגיעים ללונדון.

טלסקופ

באחד המאמרים הנפלאים שיצא לי לקראו בשנותי באוניברסיטה, מתארים ג'ק גודי ואיאן וואט את השלכותיה של האוריינות על חברה מסורתית. הם מדגימים בצורה יפה איך לאנשים יש באופן מסורתי נטייה ל"זכרון טלסקופי". מבחינת רוב האנשים, אירועים היסטוריים שייכים לאחת משתי תקופות זמן: העבר הקרוב ו"ממש מזמן".

למרות שבמאמר התופעה מוסברת בעיקר על חברות מסורתיות, שבהן עיקר התרבות היא בע"פ, נראה שגם אנחנו, בעלי הכתב, מושפעים מהדבר. לצורך העניין מבחינת רוב האנשים דוד המלך, יהודה המכבי ויוליוס קיסר כולם גרים באותו מקום: "מזמן". דבורה ודניאל? אין בעיה, שניהם חיו "בתקופת התנ"ך"!בתור תלמיד של היסטוריה יוונית תמיד ראיתי את המבטים הללו, על הפנים של אנשים, כשאני מנסה להסביר להם שבין ההתרחשויות של האיליאדה והאודיסיאה ובין המסעות של אלכסנדר עברו… המממ.. משהו כמו 900 שנה, בערך. מבחינתם זה נשמע מטופש להפליא – הרי הכל שייך ל"יוון העתיקה", לא? 

בימים האחרונים אני מתמודד עם הג'ט לאג. בהתחלה חשבתי שהראתי לו מה זה כשקמתי יום אחרי שחזרתי, בשש בבוקר, הלכתי לחדר כושר ותפקדתי כמו אדם רגיל, שלא לאמר נינג'ה, במהלך כל היום. העובדה שבשלוש דקות לחמש בבוקר אני כותב שורות אלה, מראה לכם שג'ט לאגים הם חיות קשות משמעותית לאילוף ממה שנתפס. וערמומיות.

לאחר כשעתיים של רביצה במיטתי, התהפכות מצד לצד, קריאה ב"ווידוים" של אוגוסטינוס, הספר החדש של סלמאן רושדי, הגליון האחרון של בלייזר (כן, זה עם הבחורה הכוסית על השער), הגעתי למסקנה שלישון הלילה כבר לא נישן. ולכן צעדתי לי ב-4 בבוקר לסנדביץ' של איציק ורותי. הם פותחים בארבע וחצי, בדרך כלל, אבל עשיתי פרצוף מתחנן ואכלתי סנדביץ' ענק עם סלט שף.

בדרך חזרה הבנתי, שבדיוק כמו זכרון טלסקופי, כך גם אנו שוכני הערים, אנשי היום שבנינו לפחות, מתייחסים לזמן של לפנות הבוקר. את העיתון מביאים "מוקדם", והחלב והלחמניות והירקות לסופר מגיעים גם הם "מוקדם". המוקדם יכול להיות שלוש, או שתיים, או שש או שבע. כל אחד זה המוקדם שלו. אז כשירות לציבור, רק רציתי שתדעו, שהמוקדם של כל הדברים הללו, באיזור שינקין, הוא 04:00, ושדוד המלך היה לוקח את קיסר ואופטימוס פריים פעמיים בסיבוב.

חוזרים לארץ

למרות שאני בארץ כבר כמה ימים, יש עוד סיפור אחד לספר באמריקה. אולי יותר מאחד, אבל עוד אחד במסע שלי.

נסעתי לי חזרה ללוס אנג'לס, דרך כביש מספר אחד. זה שבאמריקה, לא זה שעובר בשער הגיא. כולם הזהירו אותי שלוקח הרבה זמן, ואני קצת זלזלתי – כמה ארוכה יותר יכולה להיות הדרך? כביש מספר אחד הוא מהכבישים המסוכנים בעולם. או אחד היפים בהם – אני מתבלבל. כנראה ששניהם. הנסיעה היא לאורך קו החוף המערבי של קליפורניה – זה שמתנגש עם האוקיינוס השקט. והיא מהממת. האמריקאים, מודעים לכך, טרחו לשים תחנות עצירה כל כמה דקות. ולכן ההתקדמות היא בקצב של צב אפילפט שאוהב לבהות בים. נוסעים, עוצרים, מצלמים, נאנחים, מתניעים, נוסעים, עוצרים וחוזר חלילה.

כמובן שבמסגרת הנסיעות הארוכות שלי יצא לי להתוודע למגוון רחב של "מסעדות" מזון מהיר. אחד הדברים הכי מסקרנים לי באמריקה זה שיש שם המון דברים שפה פשוט אין. הכוונה היא לא כל כך למבנה האו"ם וכו', אלא התחושה שגם במלכת הגלובליזציה, יש כמה מגה-תאגידים שעוד לא הגיעו לכאן. באמריקה יש סוגי מכוניות שבכלל לא הייתי מודע לקיומן (מישהו שמע על מכונית שנקראת Saturn?). "היום הבינלאומי נגד מקדונלדס" הגיע לכאן, אבל אם יש יום נגד צ'אקי צ'יז, אף אחד עדיין לא שמע עליו בסלון מזל.

במסגרת הרשתות העלומות לישראלים, הכירו נא את ג'ק אין דה בוקס. זה כאילו מישהו החליט שלא מספיק ילדים חטפו טראומה מג'ק אין דה בוקס הצעצוע (או בשמו העברי "רוני קפצוני", ותודה לך וויקיפדיה), שצריך להרחיב את החוויה ולהפוך אותה לרשת מסעדות. הסמל של רשת המסעדות הנ"ל, או יותר נכון, הדמות שלה, הוא יצור מבעית בעל ראש עגול בצורת כדור פינגפונג, כובע צהוב מחודד, וחיוך של IT. כמו כן, ג'ק הוא מאנייק אורבני, שאוהב להתעלל במתחריו, וללבוש חליפות איטלקיות יקרות. יו דונט קנו ג'קאת כל הדברים האלה למדתי, כאשר עצרתי לאכול שם, והתברר שמישהו חשב על הרעיון האורווליאני של "Jack TV" – מעין "ערוץ טלוויזיה" שמשדר כל הזמן, את מעלליו של ג'ק. דור שלם, אני אומר לכם, דור שלם. הסיבה היחידה שבכלל חשבתי להכנס לשם, זה בגלל שגבי ניצן הזכיר אותם ב"פרא", ואיכשהו זה סיקרן אותי.
יש דברים שאני לעולם לא אבין.

ובלי קשר לכלום: לכו לראות את "עקיצה טבעית" של אנסמבל ציפורלה. אני יודע שאני באיחור של כשלוש שנים, אבל עדיין – הם נפלאים, מצחיקים, שנונים, מרשימים, וחובבי ציפורים.