יום חמישי בלילה, הרצל פינת לוינסקי, ואני נהפך לדוב. אני מסדר את הבגדים שלי בערימה, בפינה, בלי שאף אחד שם לב שאיש התפשט כרגע באחת בלילה בלב תל אביב המהבילה. אחרי שהערימה מסודרת, אני מתחיל להשתין מסביבה. קילוח מהביל של שתן צהוב יוצא החוצה, מקיף את הבגדים בריח חזק, חזק מכדי להיות אנושי. אני שולף מהכיס של המכנסיים שלי סכין חדה, וחותך את הצל של עצמי, ונהפך לדוב. התהליך הפיזי מרתק. השרירים קודם כל מתעבים, ואז נמתחים כשהשלד מזנק לגובה ולרוחב. השיער על החזה שלי צומח במהירות ומתקרזל לפרווה הצפופה שיש לדובים, חומה-שחורה. אין פיצוץ, אין מוזיקה דרמטית. יש רק רגע אחד, שבו העור שלך מוחלף, שבו הבשר עומד חשוף לאוויר ואתה פתאום מודע לכמה העור הזה חשוב ומיותר. כמה דקות, וברקע, כמה מטרים ממני, אנשים עומדים בתור לפיצה. אני דוב.
אני מת על הכמה דקות הראשונות אחרי שאני הופך. החושים שמתחדדים, שעוד לא מבינים אם אני אדם או דוב. הריח נהיה כל כך חזק מסביבי – הריח של הכל. הריח של הדגים הרקובים בים והריח של המטבחים של כל המסעדות והריח של הגומי שנחרך לאט כשמכונית נוסעת מהר והריח של הבושם ושל הזיעה והריחות גוף של כל האנשים והחתולים והעכברושים סביבי. אני מוציא את הלשון ומלקק את האוויר, כאילו טועם אותו. אני לא עומד בפיתוי ומלקק לעצמי את האף. למדתי לקחת את הזמן לפני שאני יוצא לרחוב. לוקח זמן ללמוד מחדש את השיווי משקל, ויותר מזה, לוקח עוד יותר זמן להרגיש חופשי להסתובב בלי בגדים ברחוב הרצל. נכון שלדובים יש פרווה, אבל גם לאנשים, ועדיין כשהם מסתובבים בלי בגדים זה מוזר להם.
הטופרים שלי שורטים את המדרכה. אני אוהב ללכת על ארבע, ככה מרגישים את כל המשקל על האדמה, מחולק הייטב. כל אחד מהשרירים שלי נמצא בדיוק במצב ובמקום שהוא צריך, נושא אותי בעוצמה קפיצית.
לא קל להיות דוב בתל אביב. החום והלחות משפיעים עלי מייד. הזיעה שהיתה עלי כאדם מופיעה שוב ומתערבלת בפרווה החמה, שהולכת ונרטבת עם כל תנועה קטנה שלי. הלחות, והחנייה. בגלל איך שחונים כאן, אני חייב ללכת על שתיים כשאני עובר את הכביש, כי אחרת אני לא מצליח להשתחל. התחושה של הכוח הפיזי המוגבר – בני אדם לא מבינים כמה הם חיות חלשות – היא נהדרת. אני מוריד כף מטופרת על מראת צד של לנד-קרוזר שחונה על המדרכה, והמראה עפה כמו כדור בדמינגטון. בתור בונוס, רואים 4 שריטות מפחידות, 4 שבילים שברור מאוד מה עשה אותם, אבל לא ברור איך ולמה, על הגימור הבז'-מטאלי של האוטו.
אין הרבה דובים בתל אביב. אני מכיר אישית אחד, ומדי פעם אני רואה את הקקי של לפחות עוד שניים. לפחות ככה אני מצליח לזהות. אחד מהם מסתובב באיזור אבו כביר, ליד הגן הבוטני. זה לא רחוק מאיפה שאני עכשיו, אבל גם לא קרוב מדי. את הקקי של השני אני רואה בעיקר בפארק הירקון, ובמרתפים של הסנטר. אנשים תמיד מתרגזים שהבעלים של הכלבים לא קושרים אותם ואז הם מחרבנים בכל מני מקומות, אבל לא מסתכלים או מריחים שזה בכלל לא נראה כמו קקי של כלב. זה דוב.
אני יורד לי ברחוב לילנבלום. זו ירידה כזאת, ואני מרשה לעצמי כמעט לדלג בדוביות. אומרים שאנחנו יצורים מגושמים, אבל יש לנו חן מסויים, שקשה לקחת מאיתנו. הכניסה לננוצ'קה עמוסה בשעה כזאת של הלילה, אבל אני יודע לאן אני הולך. יש מעט מקומות שבהם דוב יכול לרקוד באמת בעיר הזאת. השומר בכניסה כבר מכיר אותי. הוא אחד הראשונים, היחידים שרואים אותי כמו שאני, כדוב. בפעם הראשונה שהגעתי לשם, הוא החוויר ושלף את הנשק שלו. "גארו, זה Garu!" הוא צעק, והצביע עלי. למזלי, מישהו תפס אותו רגע לפני שהוא ירה בי, וכולם התנצלו מאוד. אנחנו חברים עכשיו, למרות שאני עדיין מריח עליו את הפחד, ועדיין זוכר את הריח של השתן שברח לו כשהוא ראה אותי בפעם הראשונה.
כשאתה בגוף של דוב, לאנשים קשה לקבל את זה. אנשים מסתכלים עליך, והם לא מוכנים לקבל את הרעיון שדוב נכנס עכשיו לננוצ'קה. שואלים אותי אם אני משחק כדורסל, שואלים אותי אם שקלתי הסרת שיער בלייזר. אנשים רואים מה שהם רוצים לראות, וזה בסדר. הבר עמוס, אבל אני תמיד מצליח ליצור את הספייס שלי, כשאני רוצה. הלילה אני פחות רוצה.
אנשים מתחכחכים בי, עוברים לידי ומרגישים את המגע של הפרווה שלי עליהם, ממצמצים, וממשיכים הלאה. הדיג'יי מתחיל לשים מוזיקה שאנחנו אוהבים, מוזיקה מהבית שלנו. פעימות גדולות, ואני רוקד, כמו שרק דובים יודעים לרקוד. דובים יודעים לשלוט על הפעימות. זה נראה כאילו אנחנו מוגבלים בתנועה שלנו, אבל בעצם אנחנו יודעים לדלג בין הפולסים, ולהחליט בדיוק איפה אנחנו רוצים להיות, גם אם זה לא בדיוק על הביט. אנחנו אפילו יודעים לגרום לזה להראות חינני.
משהו זז בזווית העין, ואני רואה אותה. היא לא בחורה גדולה – לא יותר ממטר שישים בגובה, והיא נועצת בי מבט. היא מריחה אותי, מריחה את הריח המיוחד הזה שאני משחרר כשאני משחר לטרף. יש משהו חייתי במבט שלה, משהו חייתי שמלווה בקמט במצח שמנסה להחזיר את השליטה חזרה למוח, אבל המבט מנצח. היא קמה, ונכנסת בצעד בוטח אל החלל שלי. היא מתחילה לרקוד, בלי שום גינונים, ישר מולי. מסתכלת עלי במבט קמאי. יש לה אגלי זיעה על המצח, ועיניים שחורות וגדולות, שמנסות לבלוע אותי. אני מתאים את הקצב שלי לקצב שלה. כמעט. תמיד בורח לה בשניה האחרונה. אופ-פם. אומפ-פם. היא מושיטה יד כדי לנגוע בי, אבל מפספסת, כמעט. מורטת קצוות פרווה ומושכת אותה אליה, במבט מופתע. החום נהיה בלתי נסבל, האגן שלה זז, הירכיים מתחכחות זו בזו, הגוף שלה משחרר את המעט פרמונים שנשארו עוד לבני אדם, ואני מתענג עליהם, וסוגר את המרחק. היא מפנה אלי את הגב – גופיה לבנה שחושפת גב לבן לא פחות עם סימן חזיה בולט. אני מלטף לה את הגב ומשאיר שוב את שובלי השריטות העדינים. אני יכול לשמוע את הנהמה החייתית יוצאת מבית החזה שלה, בתגובה לכאב, ואני מרגיש איך אני מתקשה, מאבד מעט מהצד האנושי שלי. אני עומד על שתיים, מתקרב אליה, מניח את שתי כפותי על כתפיה, ובעדינות, מבלי לקרוע את העור, נושך בעדינות את עורפה.
את כל הדברים האלה למדתי, כאשר עצרתי לאכול שם, והתברר שמישהו חשב על הרעיון האורווליאני של "Jack TV" – מעין "ערוץ טלוויזיה" שמשדר כל הזמן, את מעלליו של ג'ק. דור שלם, אני אומר לכם, דור שלם. הסיבה היחידה שבכלל חשבתי להכנס לשם, זה בגלל שגבי ניצן הזכיר אותם ב"פרא", ואיכשהו זה סיקרן אותי.
קורות ממלכת עילם 