I looooove my kindle
ליום הולדתי ה-32 קיבלתי במתנה קינדל. קינדל הוא סוג של פלא. מכשיר שתוכנן על מנת לעשות דבר אחד בלבד (להיות ספר אלקטרוני), ועושה את זה בצורה מעולה. זה מדהים לראות איזה תגובות הוא מעורר. מצד אחד, יש את האנשים שקוראים שנים מהמחשב, שלפעמים פשוט לא מבינים על מה כל המהומה. נוח להם באותה מידה לקרוא מאייפד, או ממסך רגיל. ויש את האנשים שלא, המבוגרים יותר, שהקינדל הקטנצ'יק סוחט מהם קריאות התפעלות, ממש בקול רם. גם אלה וגם אלה מנסים להפוך דפים על ידי העברת האצבע על המסך.
יחד עם הקינדל, הגיעו כשמונה ג'יגה של ספרים אלקטרוניים שנפלו ממשאית. אני מניח שאמזון חשבו על האפשרות שאנשים יתחילו להוריד ספרים כמו שהם מורידים מוזיקה. אבל המערכת האקולוגית של אמאזון חיה בעידן פוסט אייטיונז. התהליך של רכישת ספר מהחנות של אמאזון ושיגורו המיידי למכשיר שלך (לי יש את גרסת ה-WIFI, אבל בחמישים דולר יותר אמאזון תשמח לספק לך מכשיר שכולל חשבון 3G שפועל בכל העולם, על חשבונם, רק תקנה) הוא כל כך קל ונוח, שרק אנשים משועממים באמת יתעסקו עם כל הבוג'ראס שבלחפש את הספרים ולהוריד אותם ולתרגם אותם לפורמט הנכון. זה לא שווה לרובנו את כאב הראש. אבל אם במקרה, תיאורטית, הלכת ברחוב וראית 20 אלף ספרים נופלים ממשאית, אז מה, לא תרים?
הקינדל, ובטח כשהוא מגיע עם 20 אלף ספרים, הוא לא בדיוק המכשיר המצטיין בתחום הדחיית סיפוקים. לפני שבוע התחשק לי לקרוא שוב את "אדון האור" של זלאזני, והופה, חמש דקות אחר כך הוא כבר הומר לפורמט הנכון ונשלח לקינדל שלי.
אדון האור הוא comfort food של חנונים, מהספרים האלה שאתה קורא כל כמה שנים, כי בא לך משהו מנחם, זמין, כיפי. The moon is a harsh mistress נופל תחת הקטגוריה הזאת. גם שר הטבעות. עוד דבר שמשותף לכל הספרים הללו, הוא שהעולם שהם יוצרים הוא כל כך עשיר, שכשהם נגמרים, אתה מרגיש עצוב להפרד. **ספוילרים לספר. אה, ובחשוד המיידי, אז קווין ספייסי הוא קייזר סוזה** העולם של אדון האור (שבאיות קצת שונה היה יכול להיות יופי של ספר BDSM, ובאיות קצת יותר שונה יופי של ספר של קארל מאי) הוא עולם פנטזיה/מד"ב, שבו האלים ההודים חיים, נושמים, וזוממים זה נגד זה. הם לא באמת אלים, אתם מבינים – הם המתיישבים הראשונים בכוכב חדש, שסיגלו לעצמם כוחות על, ואיכשהו החליטו להיות פנתיאון הודי. כולם שם – שיווה, קאלי, ברהמה, וישנו, אגני וגם סידהארתה, או בשמו המקומי "סם", שלוקח את תפקיד הבודהה כדי להלחם בדיאוקרטיה הזאת, ולהוריד לעם (שחי בסטנדרטים פרה-מודרניים) את הטכנולוגיה המתקדמת שהאלים שומרים לעצמם.**סוף הספולירים. ולורה פאלמר נרצחה על ידי אבא שלה.**
הדבר המעניין הוא, שקצת כמו בספרי קומיקס, יש קשירה בין הזהות של האלים, ובין הכוח שלהם. או כפי שניסח את זה יאמה דהארמה, אל המוות בספר:
"Being a god is being able to recoginze within one's self these things that are important, and then to strike the single note that brings them into alignment with everything else that exists. Then, beyond morales or logics or esthetics, one is wind or fire, the sea, the mountains, rain, the sun or the stars, the flight of an arrow, the end of a day, the clasp of love. One rules through one's ruling passions. Those who look upon gods then say, without even knowing their names, 'He is Fire. She is Dance. He is Destruction. She is Love.'"
אלים הם אלים כי יש להם משהו בזהות, שהופך אותם לכאלה. משהו חזק ומרוכז. בשלב מסויים, אגני, אל האש, צריך לקחת על עצמו את התפקיד של שיווה, המשמיד, וגם כשיווה הוא עדיין מסתובב עם שרביט האש שלו, כי האישית שלו היא אש.
התחלתי ללמוד אומנויות לחימה ב-2002. ומהר מאוד, א"ל הפכו לחלק חשוב של החיים שלי. השקעתי דם, יזע, דמעות, זמן וכסף בלהתאמן, ללמוד, ולהתדיין על אומנויות לחימה. וביום שישי שעבר שעבר הבנתי שזה כבר לא מעניין אותי. סמינר עם מורה מחו"ל, אחד מהטובים בעולם בתחומו. הוא אומר דברים שאם הייתי שומע אותם לפני שלוש שנים הייתי עושה סלטות מאחור מרוב התרשמות – דיבורים על הקשר בין המציאות ולחימה, על אימון כנגד התנגדות. הוא לוחם, מורה, טכניקן ואיש א"ל יוצא מן הכלל. וזה לא מעניין אותי. לא מעניין אותי להרביץ לאנשים טוב יותר. אומנויות לחימה לא מעניינות אותי. הייתי אמן לחימה כמעט עשר שנים. זה היה חלק מהותי ממי שאני. ועכשיו זה כבר לא שם. זה עצוב לי.
לא הייתי רוצה להיות אל. למרות ההערצה שלי ל-Craftsmen, לא הייתי רוצה להיות רק דבר אחד. וברור לי שכשחיים ככה, עם סל גדוש, אז יהיו דברים שיבואו (לפני עשור לא ניגנתי בחליל, לא כתבתי ספר) ודברים שילכו. אני נפרד מהעניין באומנויות לחימה בהשלמה. נשאר ידידים. ולמרות זאת, כמו כל פרידה, קצת עצוב לי.
בגחלים. דוכנים של אטריות, ואורז, ודגים מיובשים. קרפים מנייר אורז ממולאים בבצת שליו. בגטים עם פטה כבד, נקניקים, ביצה עין, שמטוגנת במקום. המסעדות מפרקות את הבשר וחותכות את הירקות ומטגנות את העוף ברחוב, ואז בערב יושבים על ספסלים כמו של ילדים בגן, בחוץ, ואוכלים.
קורות ממלכת עילם 