שלמה ארצי בהופעה בקיסריה. אין יותר ישראליאנה מזה. חוגגים יום הולדת לאמא שלי, מעריצה גדולה. המקום מפוצץ. אני שוב נזכר שהופעות המוניות זה לא באמת בשבילי, אבל מי שבנה את התיאטרון הזה ידע מה הוא עושה. הבריזה משגעת.

שלמה ארצי גדול כמו החיים. המוזיקה שלו היא לא כוס הצויקה שלי, אבל אני במיעוט. חמשת אלפים אנשים נרגשים סביבי באקסטזה כשהוא עולה על הבמה. מכירים כל מילה בכל שיר. מזהים כל נים וניואנס. משדרים לו אהבה שאין לה סוף. והוא מחזיר להם. המופע מופק ברמה בין לאומי. שלמה ארצי יודע לשיר, באמת. הסאונד טוב, הנגנים מהמעלה הראשונה (פיטר רוט על הבס), הכל משומן, זורם, מדוייק וגם לא כשצריך.

שלמה ארצי ("שלמה", לחמשת אלפים חבריו הקרובים) יורד אל הקהל. מתערה בו, מתחבק, רוקד, נותן צ'אפחה. הוא מחזיר אהבה, בלי לאבד ביט, בלי לזייף. הוא בלתי אמצעי, מסתכל בעיניים, או לפחות מנסה. כל פעם שהוא מתקרב למישהו או מישהי, אנשים האלה, ששילמו כמה – אלף ש"ח לכל כרטיס כדי להיות באורקסטרה? המישהו הזה שולף פלאפון, או מצלמה, ומתחיל לצלם. זה משגע אותי. הזמר שאתם הכי אוהבים נמצא לכם מול העיניים, מרחק נתז זיעה. ובמקום להיות נוכח, לחוות את הרגע במלואו, לתת לו להצרב בזכרון, אתם מתעסקים עם המצלמה, כדי לתעד את הרגע בסרטון קטן ורועד שתראו פעמיים בחיים שלכם?

I looooove my kindle

ליום הולדתי ה-32 קיבלתי במתנה קינדל. קינדל הוא סוג של פלא. מכשיר שתוכנן על מנת לעשות דבר אחד בלבד (להיות ספר אלקטרוני), ועושה את זה בצורה מעולה. זה מדהים לראות איזה תגובות הוא מעורר. מצד אחד, יש את האנשים שקוראים שנים מהמחשב, שלפעמים פשוט לא מבינים על מה כל המהומה. נוח להם באותה מידה לקרוא מאייפד, או ממסך רגיל. ויש את האנשים שלא, המבוגרים יותר, שהקינדל הקטנצ'יק סוחט מהם קריאות התפעלות, ממש בקול רם. גם אלה וגם אלה מנסים להפוך דפים על ידי העברת האצבע על המסך.

יחד עם הקינדל, הגיעו כשמונה ג'יגה של ספרים אלקטרוניים שנפלו ממשאית. אני מניח שאמזון חשבו על האפשרות שאנשים יתחילו להוריד ספרים כמו שהם מורידים מוזיקה. אבל המערכת האקולוגית של אמאזון חיה בעידן פוסט אייטיונז. התהליך של רכישת ספר מהחנות של אמאזון ושיגורו המיידי למכשיר שלך (לי יש את גרסת ה-WIFI, אבל בחמישים דולר יותר אמאזון תשמח לספק לך מכשיר שכולל חשבון 3G שפועל בכל העולם, על חשבונם, רק תקנה) הוא כל כך קל ונוח, שרק אנשים משועממים באמת יתעסקו עם כל הבוג'ראס שבלחפש את הספרים ולהוריד אותם ולתרגם אותם לפורמט הנכון. זה לא שווה לרובנו את כאב הראש. אבל אם במקרה, תיאורטית, הלכת ברחוב וראית 20 אלף ספרים נופלים ממשאית, אז מה, לא תרים?

הקינדל, ובטח כשהוא מגיע עם 20 אלף ספרים, הוא לא בדיוק המכשיר המצטיין בתחום הדחיית סיפוקים. לפני שבוע התחשק לי לקרוא שוב את "אדון האור" של זלאזני, והופה, חמש דקות אחר כך הוא כבר הומר לפורמט הנכון ונשלח לקינדל שלי.

אדון האור הוא comfort food של חנונים, מהספרים האלה שאתה קורא כל כמה שנים, כי בא לך משהו מנחם, זמין, כיפי. The moon is a harsh mistress נופל תחת הקטגוריה הזאת. גם שר הטבעות. עוד דבר שמשותף לכל הספרים הללו, הוא שהעולם שהם יוצרים הוא כל כך עשיר, שכשהם נגמרים, אתה מרגיש עצוב להפרד. **ספוילרים לספר. אה, ובחשוד המיידי, אז קווין ספייסי הוא קייזר סוזה** העולם של אדון האור (שבאיות קצת שונה היה יכול להיות יופי של ספר BDSM, ובאיות קצת יותר שונה יופי של ספר של קארל מאי) הוא עולם פנטזיה/מד"ב, שבו האלים ההודים חיים, נושמים, וזוממים זה נגד זה. הם לא באמת אלים, אתם מבינים – הם המתיישבים הראשונים בכוכב חדש, שסיגלו לעצמם כוחות על, ואיכשהו החליטו להיות פנתיאון הודי. כולם שם – שיווה, קאלי, ברהמה, וישנו, אגני וגם סידהארתה, או בשמו המקומי "סם", שלוקח את תפקיד הבודהה כדי להלחם בדיאוקרטיה הזאת, ולהוריד לעם (שחי בסטנדרטים פרה-מודרניים) את הטכנולוגיה המתקדמת שהאלים שומרים לעצמם.**סוף הספולירים. ולורה פאלמר נרצחה על ידי אבא שלה.**

הדבר המעניין הוא, שקצת כמו בספרי קומיקס, יש קשירה בין הזהות של האלים, ובין הכוח שלהם. או כפי שניסח את זה יאמה דהארמה, אל המוות בספר:

"Being a god is being able to recoginze within one's self these things that are important, and then to strike the single note that brings them into alignment with everything else that exists. Then, beyond morales or logics or esthetics, one is wind or fire, the sea, the mountains, rain, the sun or the stars, the flight of an arrow, the end of a day, the clasp of love. One rules through one's ruling passions. Those who look upon gods then say, without even knowing their names, 'He is Fire. She is Dance. He is Destruction. She is Love.'"

אלים הם אלים כי יש להם משהו בזהות, שהופך אותם לכאלה. משהו חזק ומרוכז. בשלב מסויים, אגני, אל האש, צריך לקחת על עצמו את התפקיד של שיווה, המשמיד, וגם כשיווה הוא עדיין מסתובב עם שרביט האש שלו, כי האישית שלו היא אש.

התחלתי ללמוד אומנויות לחימה ב-2002. ומהר מאוד, א"ל הפכו לחלק חשוב של החיים שלי. השקעתי דם, יזע, דמעות, זמן וכסף בלהתאמן, ללמוד, ולהתדיין על אומנויות לחימה. וביום שישי שעבר שעבר הבנתי שזה כבר לא מעניין אותי. סמינר עם מורה מחו"ל, אחד מהטובים בעולם בתחומו. הוא אומר דברים שאם הייתי שומע אותם לפני שלוש שנים הייתי עושה סלטות מאחור מרוב התרשמות – דיבורים על הקשר בין המציאות ולחימה, על אימון כנגד התנגדות. הוא לוחם, מורה, טכניקן ואיש א"ל יוצא מן הכלל. וזה לא מעניין אותי. לא מעניין אותי להרביץ לאנשים טוב יותר. אומנויות לחימה לא מעניינות אותי. הייתי אמן לחימה כמעט עשר שנים. זה היה חלק מהותי ממי שאני. ועכשיו זה כבר לא שם. זה עצוב לי.

לא הייתי רוצה להיות אל. למרות ההערצה שלי ל-Craftsmen, לא הייתי רוצה להיות רק דבר אחד. וברור לי שכשחיים ככה, עם סל גדוש,  אז יהיו  דברים שיבואו (לפני עשור לא ניגנתי בחליל, לא כתבתי ספר) ודברים שילכו. אני נפרד מהעניין באומנויות לחימה בהשלמה. נשאר ידידים. ולמרות זאת, כמו כל פרידה, קצת עצוב לי.

הם אוכלים הכל. זה מסוג הדברים האלה שאתה יודע, או שמעת עליהם, אבל אתה אף פעם לא בטוח אם מדובר באגדה אורבנית או לא. ואז אתה מגיע למסעדה ובתפריט בן ה-45 עמודים, יש צרצרים, ותנין, וצפרדעים, ונחש, ועזים, ודגים, וצבים, ופירות ים, ופרות. ואתה בטוח שזה בטח מהדברים האלה שכתובים בתפריט אבל אולי יש פעם ב… עד שאתה עושה טיול לשרותים, ובדרך, ליד המטבח, אתה שומע את הקרקור שמגיע מהכלוב של הצפרדע, ואי אפשר שלא לחשוב: איפה הם מחביאים את התנין?

אוכלים ברחוב. המון. דוכנים קטנים של וופלים או שיפודי בקר עטופים בעלים, שנצלים מעל דלי מלא בגחלים. דוכנים של אטריות, ואורז, ודגים מיובשים. קרפים מנייר אורז ממולאים בבצת שליו. בגטים עם פטה כבד, נקניקים, ביצה עין, שמטוגנת במקום. המסעדות מפרקות את הבשר וחותכות את הירקות ומטגנות את העוף ברחוב, ואז בערב יושבים על ספסלים כמו של ילדים בגן, בחוץ, ואוכלים.

זה שיגע אותי בהתחלה, עדיין משגע אותי. לא רק המגוון של אוכל הרחוב וכמה הוא טעים, אלא עצם הוויתו. שוב – ידעתי שיש דברים כאלה, ועדיין אי אפשר שלא להתפעל ממרחק העצום בין איך שאוכל מטופל אצלינו – בחדרי חדרים, בהיסטריית סלמונלה ובין הפטה שיושב חוץ בדוכן כל היום, ועדיין – כשאוכלים ממנו לא מתים.

ככה הם עושים את זה בוויאטנם. זה חלק ממי שהם. במנילה, קשה לצלם פריים שאין בו ברקע מקדונלדס, או סטארבקס, או KFC, או California Pizza Kitchen, או Wendy's. בסייגון יש KFC, קצת. אבל אין מקדונלדס. כי עדיין יש שם תחושה מאוד ברורה של איך עושים דברים. התחושה הזאת היא חלק מהגאווה הלאומית, שמורגשת כאן. חלק מהישראלים יגידו לכם שהויאטנמים לא נחמדים, שהם משדרים תחושה שאתה לא באמת רצוי שם. אבל זה לא משהו נגדך. זה שהם יודעים מי הם, גאים בזה. הפיליפינים, בסתר ליבם, היו רוצים קצת להיות אמריקאים. הוויאטנמים לא מרגישים צורך להתרפס בפניך, באופן אישי או קולינארי.

בית הארחה באמצע שום מקום על האי פו קווק. אין מזגן, אין מים חמים. בקתות עץ פשוטות. וכל ערב בשבע פיטר, שחזר לויאטנם אחרי שעזב אותה בגיל 15 ונדד בעולם, מבשל ארוחת ערב לכולם. שולחן אחד גדול וארוך, כמו בליל הסדר – ארוחה קיבוצית. חמש מנות, כולל קינוח. פיטר שוקד על הארוחה זאת כל היום. כשהגענו לכאן אחר הצהריים מורעבים, אחרי שש שעות נסיעה, הוא ניסה לשכנע אותנו להסתפק בטוסט ופירות כדי שיהיה לנו מקום לארוחת הערב. הוא צדק. ושם, בארוחת הערב, אנשים שקודם ישבו בפינות נפרדות מתחילים לדבר. היין זורם, בהתחלה מבקבוקים אישיים ובסוף מקיבוציים. כל אחד מביא לשולחן את סיפורי הטיולים שלו באיזור, ואת הגרסה המקומית שלו ל"לחיים".

מייקל פולן כתב ה"In Defense of Food", שהתפיסה הרווחת במערב, שאוכל זה משהו שקיים רק כדי לקיים גוף בריא, היא דבר חדש. שהתפיסה הזאת מתעלמת מהתפקיד ההיסטורי של אוכל כמשהו שקשור למשפחה, לדת, לתרבות, לזהות. של משהו שקושר בין אנשים. הארוחות כאן העשירו את הטיול שלנו בוויאטנם, לא רק בטעמים נפלאים (הרינגים מוחמצים קלות במיץ לימון עם בוטנים וכוסברה, מגולגלים עם חסות, נבטים, שבבי קוקוס טרי וכל מני עלים בתוך דפי נייר אורז, עם רוטב דגים לטבילה), אל גם באנשים, סיפורים, עצות וחוויות.

תמונות נוספות אפשר למצוא בפליקר

זה יהיה יומרני להגיד שחוויתי הארה היום. בכלל, נראה לי שסימן ברור לזה שלא חווית הארה, זה אם בא לך להגיד "חוויתי הארה". אבל היתה תחושה מאוד ברורה, כמו כשמסתכלים בתמונות התלת מימדיות המעצבנות הללו, ופתאום אוסף הקווים הרנדומלים הופך לספינה, או דולפין, או מעדן חלב (אם כי יש לציין שאני מעולם לא הצלחתי לראות שום דבור בתמונות הללו, ולדעתי מדובר בהונאה אחת גדולה, ווריאציה נפלאה על בגדי המלך החדשים).

ישבתי בחדר ישיבות, ומסביבי התנהל רב שיח – מבולבל – עשרה אנשים, שכל אחד מהם מושך לכיוון שלו. ואז, ברגע אחד בהיר, הבטתי מעלה, והבנתי שאני מוקף בנס. הסתכלתי מסביבי, וניסיתי לחשוב על המורכבות הבלתי נתפסת של הסביבה שלי. חדר פגישות: כמה ארונות, כמה מדפים, כמה תמונות, לא משהו יוצא דופן. משרד. אבל פתאום המצלמה כאילו זזה, והתחילה לעשות זום אין. הסתכלתי על הארון, ממש מקרוב. חתיכות של MDF, מצופות בפורמייקה, צבועה בדמוי עץ חום, עם ידיות מברזל, צבוע בצבע אחר. פתאום ניסיתי לדמיין את כל רשימת חומרי הגלם של הדבר הזה, הקטן והפשוט. איך ארון אחד, מורכב, בסופו של דבר, מחמישים פרטים שונים, שכל אחד מהם יוצר בעשרות צעדים שונים, ממאות חומרי גלם שונים, שאת חלקם היה צריך לייצר גם. רק התהליך שהברגים עברו מהברזל באדמה ועד הבורג הזה הוא מופלא, והבורג הזה הוא, הוא רק הבורג הקטן בארון. ארון חסר כל חשיבות בחדר דיונים סתמי במרכז הארץ, שמורכב מחומרים שהגיעו מאלפי קילומטרים, ושמאות, אולי אלפי אנשים היו מעורבים, בצורה זו או אחרת במסלול שלהם.

התחושה היתה של ורטיגו. אני יודע שמסחר זה לא דבר חדש. כבר בימי הביניים הבדים היו יכולים להיארג באנגליה, להיצבע בהולנד, ולהמכר באיטליה. בקנוסוס, הארמון המינואי מהאלף השני לפנה"ס מצאו לפיז לזולי, אבן חן שנמצאת, במקור, רק באפגניסטן וברזיל, ובכל זאת הצליחה לנדוד עד לכרתים. אבל אלה היו יוצאי דופן קיצוניים, והחלק שלהם בעוגה היה קטן מאוד. לפני שלוש-מאות שנה, בחדר שלנו היה בממוצע מעט דברים, וקרובים.

אם הייתי מנסה לעשות לזה וויזואליזציה, לשרטט מעין מפה שמתארת את המסע שכל רכיב של חפץ בחדר הישיבות האקראי הזה עשה משלב חומר הגלם ועד היום בצהריים, היינו מקבלים שרטוט כל כך מורכב, שייתכן שכדי לקרוא אותו, לספר את הסיפור שלו, ייתכן והיינו צריכים להקדיש ימים, שבועות, אולי אפילו חודשים, כדי לגרוק את הכל במלאות. ובתוך הנס הזה, אנחנו חיים יום יום.