כבר כמה זמן ש"ארומה" מעסיקה אותי. "ארומה" ו"אילנ'ס" ו"דומינו'ס פיצה". לא מעסיק אותי היותם רשתות-תאגידיות-חסרות-רגש. מעסיק אותי כמה זה היה לי טעים פעם. לאילנ'ס יש עדיין קפה טוב, אבל הוא מחוויר לעומת כמה הוא היה טוב כשהייתי צעיר יותר. דומינו'ס פיצה היתה לי פעם ממש ממש טעימה, וגם ארומה. היום ארומה ודומינו'ס פיצה חיים במרחב שנכנה "חלל הבונז'ור" – כשאתה בתוך הרגע (במקרה של בונז'ור – בתוך הסופרמרקט, וכשזה יוצא חם מהתנור), זה טעים. אבל דקה אחרי זה מבחיל, ואתה לא מבין איך אכלת את זה.

יש שתי אפשרויות לפער העצום בחווית הטעם, שבין טל הצעיר וטל הבוגר יותר. הראשונה היא שדומינו'ס פיצה היו פעם טובים, והפכו לגרועים. שפעם, כשהיה להם סניף בודד בירושלים, ארומה באמת היה טעים, ואז בגלל שהם התמסדו והפכו לרשת תאגידית חסרת לב, הם התחילו לעגל פינות ולכן ללחם שלהם יש עכשיו טעם של פוליאוריתן מוקצף. זאת אפשרות קיימת, שאני לא פוסל. האפשרות השניה, היא שהטעם שלי, שלנו, השתפר. שסטנטדרטי האוכל שלנו עולי ואנחנו נהיים אנינים יותר עם הזמן. האפשרות הזאת ריאלית מאוד גם היא, ומטרידה אותי.

עד שרפא"ל לא יתנו לנו גישה למכונת הזמן שלהם, אין לנו דרך אמיתי ואובייקטיבית לבדוק איזה מהשניים נכון, אבל בסוף השבוע הזה קיבלתי רמז. ראינו, ליאת ואני, את "היפה והחיה" של דיסני. לא ראיתי את הסרט כשמונה שנים, מאז שלקחתי ידידה בדכאון לראות אותו על מסך IMAX ענק בניו-יורק, והוא היה זכור לי כפנינת-חמד, בעלת איכויות מדיצינליות יוצאות דופן. את "Be our Guest" הייתי נוהג לנגן בתיקלוטי השונים. להגיד שהתאכזבנו? לא. זה עדיין סרט חמוד, עם שירים מעולים. אבל מה לעשות, האנימציה נראתה… מיושנת, גסה. הסרט נשאר אותו דבר, אי אפשר להאשים את החמדנות התאגידית שחתכה פינות ושינתה את המתכון. זה אנחנו, אנחנו נהיינו אנינים יותר. וזה מטריד אותי.

על פניו, למה שזה יטריד אותי? הרי אני אחד האשמים בכל הסיפור הזה בכלל, של האנינות הבלתי פוסקת באוכל. אני וחברי הפלצנים שכל הזמן מחפשים את העונג הבא, את הסינגל-מאלט המיוחד, את המסעדה הפיליפינית עם האוכל האותנטי, את הפיצרייה בדיוק כמו ברומא. ועל פניו זה עובד לנו. מעולם לא היה בארץ היצע כזה משובח של אוכל – מסעדות, גלידריות, פיצריות. טוני ווספה באמת לא נופל מפיצה-א-טאליו שאכלנו ברומא לפני כמה חודשים. וכאן זה נהיה מפחיד. מה יהיה בעוד שנתיים? האם גם טוני ווספה יפלו למחזור הפלצנות שלנו? האם בעוד שנתיים או ארבע כשמישהו יגיד "טוני ווספה", אז כולם יגלגלו את העיניים וימלמלו "אוי, אין לי מושג איך אכלנו את הזבל הזה…"? האם יש גבול לשאיפה הזאת ל"טוב יותר", ל"אותנטי יותר"? מה יקרה חמש שנים אחרי שהאופה הכי אותנטי מנאפולי יפתח את הפיצרייה שלו בדיזנגוף-בן-גוריון? האם זה יספיק לנו, או שכולנו נשאף הלאה, לאיזה נקודת סינגולריטי-איכות שמעבר?

הכמיהה הזאת לאותנטי מזכירה לי הרבה פעמים את התגובה שקיבלתי כשסיפרתי לידידה שמצאתי מסעדה סינית סופר-אותנטית בלונדון, כזו שבה אוכלים סינים והשלטים בשירותים כתובים בסינית. היא משכה בכתפיים ושאלה "רגע, ואותנטי זה אומר גם טעים יותר?". היינו רוצים להגיד שכן, אבל כל מי שהיה בהודו מדווח שהאוכל האותנטי הוא, ובכן, אוכל של אנשים עניים שאין להם כסף להשקיע באוכל, והאוכל הטעים הוא במסעדות יותר יקרות. כשאנחנו בתל אביב ורוצים לאכול אוכל הודי אותנטי אנחנו לא רוצים באמת לאכול את המעט דאל ואורז שמשפחת עוני ממוצעת אוכלת. יש גבול לכמה מציאותית אנחנו רוצים את החוויה שלנו.

אחרי שראינו את "היפה והחיה" ראינו את "מגנוליה". מדובר באחד הסרטים שהכי ריגשו אותי כשראיתי אותם לראשונה, ואני עדיין חושב שמדובר ביצירת מופת. ואחרי זה ראינו את ה"the making of", שצורף ב-DVD התוספות. ואז קרה מה שקורה בכל סרטי The making of: הכל נראה מוזר. כשאנחנו רואים סרט יש לו איזושהי איכות… סרטית. ויכול להיות שלפעמים נראה את אותה סצינה רק במסגרת סרט ה"The making of", וזה יראה לנו מטופש – כמו קבוצה של אנשים שעושה תיאטרון גרוע. הסיבה שזה יראה מטופש זה כי, במידה מסויימת, זה יותר "אמיתי" – מהצילום נעדר ה"פריים" (כך קוראים לזה, מסתבר), שכולא אותנו בשפה קולנועית, במציאות קולנועית, מתווך ביננו ובין ההתרחשות כפי שהיינו חווים אותה אם היינו על הסט, נותן לנו את הפילטר הזה למציאות שגורם לה לרדת טוב בגרון.

יכול להיות שאנחנו לא רוצים להגיע לסינגולריטי הזה, למרות הכל? יכול להיות שבעצם אנחנו צריכים את התיווך הזה ביננו ובין ה"מציאות"?

מייקרוסופט הוציאו לפני כמה חודשים לשוק את הקינקט – ממשק ל-Xbox שלוכד את התנועות גוף של השחקן, ומאפשר לך שליטה ישירה במשחק – בלי צורך בתיווך של ג'ויסטיק. על פניו מדובר בהתקדמות מדהימה במשחקים: כדי לרוץ בתחרות הריצה אני לא צריך ללחוץ הרבה פעמים על הכפתור של הג'ויסטיק – כל מה שאני צריך לעשות זה לרוץ, וכאן בדיוק אנחנו מתחילים להתחכך בגבולות האותנטי. כי מה הלאה? כדי להלחם בטרולים במשחק ההרפתקאות אני צריך לדעת באמת לסייף? או להתאגרף במשחק המכות? לרוץ זה קשה. לסייף ולהתאגרף זה מסובך. אם הייתי רוצה לרוץ אז הייתי… הולך לרוץ, לא? יש סיכוי שדווקא הקינקט, שמנסה לקשר אותנו ישירות לחוויה ה"אמיתית", הוא זה שילמד אותנו כמה אנחנו צריכים את התיווך, את ה"פריים".

זה מאוד פשוט. הגוף שלנו לא נועד לחיות בסביבה שבה אנחנו חיים, או יותר נכון, הסביבה שבה אנחנו חיים הוא הפנטזיה האולטימטיבית שהגוף שלנו לא חלם אפילו שאי פעם נגיע אליה, ולכן אנחנו לא מצליחים להתמודד. במקור, כשרק ירדנו מהעצים, אז דברים כמו שומן או מלח או סוכר היו נדירים בטירוף, ולכן אם כבר מצאנו כאלה, אז בבקשה לאכול כמה שרק אפשר, כי אין סיכוי שאי פעם יהיה יותר מדי. רק שיש. ככה בנינו את המציאות התזונתית שלנו בשלושים-ארבעים השנים האחרונות. כאילו נתנו לילד בן 6 עם חיבה לממתקים לבנות את התפריט של חיינו, ולמרבה הפלא, לילדים בני 6 שמעצבים תפריטים יש אג'נדה מאוד פרטיקטלרית. וזה הורג אותנו.

מייקל פולן, שעליו היה לי קראש נוראי לפני כמה חודשים, מזכיר כל הזמן את מסורות האוכל של תרבויות העולם, שנעלמות – באם דרך רתימתם למערך המזון המהיר האמרקיאי, ובאם בגלל שהם ננטשות כי הם לא יכולות לעמוד מולו. פולן אוהב את המסורות האלה לא רק בגלל שהוא סמולני אפולגטי, אלא כי הוא מוצא בהם חוכמה רבה, ובצדק. המתכונים המסורתיים התפתחו לא רק מטעמי טעם וריח, אלא גם כי הם עושים שכל. את האורז אוכלים עם קטניות כי ככה מקבלים חלבון מלא. כשהקיץ מגיע לסופו בסיציליה כל הבית מכין שימורים מהעגבניות כי ככה נוכל לקבל ליקופן וויטמינים גם בימי החורף. הוא לא חוטא ברידיקציוניזם תזונתי, אבל הוא מראה שמדי פעם יש מחשבה מאחורי המסורת, גם אם היד שבוחשת בקדרה היא נעלמה.

בשבועות האחרונים, יצא לי להרהר הרבה בבלוג שלי. ככלל אני ממעט לעסוק במטא-בלוגיניג, מאחר ואני מרגיש שדברים כמו התנצלויות "אני יודע שלא כתבתי הרבה זמן אבל…" הם מעין ה-Jumping the shark של הרבה בלוגים. אבל אני חושב מחשבות אחרות לגמרי על הבלוג שלי. אני מת עליו. חשבתי על כמה אני נהנה לכתוב אותו, כמה אני נהנה מהאינטראקציה עם הקוראים שלי, וכמה אני גאה בתכנים שלו. תוך העדה מסיבית ואפולגטית-משהו על עיסתי, אני חושב שבשלוש וחצי השנים האחרונות כתבתי כמה טקסטים בני זונה כאן בבלוג: טקסטים עם רעיונות מעניינים, עם קישורים מקוריים, שכתובים יפה. אני יודע שאני לא הכי אובייקטיבי, אבל אני באמת חושב שמדובר בטקסטים טובים, שמחזיקים מעמד גם כמה שנים אחרי שהם נכתבו במקור. ובדיוק בגלל זה אני מתבעס. אני מבין שהפוסטים האלה לעולם לא יהיו חלק מהנצח. הם יהיו עוד ביטים בערימה ענקית של ביטים, טובה פחות וטובה יותר. מלבד ה-Stalker התורן המאוד מחמיא שמגיע פעם בחודש ומקדיש שעתיים לקרוא את כל הבלוג שלי (Thank you, stalker!), הסיכוי שיותר ממאה אנשים יקראו פוסט עבר טוב בבלוג שלי מהיום ועד שתגמר האינטרנט הוא נמוך מאוד.

ואני חושב לעצמי, ואולי זה לא אני? נגיד שהייתי כותב את אותה Heartbreaking work of staggering genius בבלוג, האם עדיין יותר מ-100 אנשים יקראו אותה אחרי שהיא תעבור לעמוד השני? או שאולי הגענו לתקרת הזכוכית?

מסורת היא פעמים רבות הדרך של התרבות שלנו להגיד לנו איך ראוי לדעתה לנהוג. איזה אוכל לאכול, אבל גם איזה ספרים לקרוא. הצורה שבה ספרים נכנסים ל"מסורת", באם זה מסורת דתית או מסורת אינטלקטואלית, היא לצבור הון תרבותי רלוונטי. היצירות שצברו מסה קריטית של הון תרבותי יתויגו כ"קלאסיות", וישרדו הלאה. אבל אני מנסה לחשוב על מקומות באינטרנט שיש להם הון תרבותי כזה, ולא מצליח. אין לנו קלסיקות באינטרנט – מקסימום דברים שאפשר לעשות מהם meme או רפרנס או נוסטלגיה. ויכול להיות שכמו שמסורות אוכל קורסות אל מול הג'אנק פוד, ככה גם בתוכן. האדם לא תוכנן לחיות בסביבה שבה יש כל כך הרבה תוכן, כל הזמן. ולכן המנגנונים המסורתיים של הון סימבולי מתפרקים.

כל מי שעבד קצת בעיתונות מקוונת יודע שבפרינט משלמים יותר. כמה יותר? במקרה הרע פי אינסוף, ובמקרה הרע-קצת-פחות, פי 3-10. תוכן שמגיע על עצים מתים עדיין נחשב בעיננו יותר, כי הוא כביכול עבר יותר תהליכים של וולידציה לפני שהוא הגיע אלינו: דפוס זה דבר יקר, אז אם מישהו הפעיל את זה בשביל החומר שאתה קורא עכשיו, זה כנראה שווה משהו. ספרים של מאיר שליו, או עמוס עוז או דוד גרוסמן צוברים להם הון סימבולי מכאן ועד ברלין, בין השאר בגלל שהם ספרים, שמודפסים על נייר.

כל מי שאכל פלאפל לאחרונה יודע כמה עניין הדפוס=איכות מינימלית מתחיל להשחק, אבל השאלה המעניינת היא לא האם מתישהו נשבור את ההתמכרות שלנו לנייר, אלא מה יקרה כשהנייר ימות, כשיהיה קינדל בכל בית, שדרכו נקרא גם את מאיר שליו וגם את הבלוג הזה. האם גם מאיר שליו ודוד גרוסמן יתקלו פתאום בתקרת הזכוכית של האינטרנט, או שאולי לי תהיה סוף סוף את ההזדמנות לפרוץ אותה?

פעם, עוד לפני שהייתי נשוי, כתבתי על "סנדרום השירותים הכימיים", שמלווה המלצות של מכרים לחתונה. כל פעם שתבקש המלצה ממישהו ממכריך או חבריך שהתחתנו, הם אוטומטית ימליצו על הספקים שאיתם הם עבדו ("ספקים" היא מילת מפתח בז'רגון החתונות, דרך אגב), תוך שהם נשבעים שהם "מדהימים, בדיוק מה שאתה צריך". זה, כמובן, שם אותך בפוזיציה לא נעימה. אם תסרב להמלצת החברים, תראה כאילו אתה מפקפק או פוסל משהו בחתונה שלהם ("הבנתי, הספק שירותים כימיים שלנו לא היה מספיק טוב בשבילך…").

עכשיו, תוסיפו לזה את העובדה שבפעם האחרונה שהמלצתי על דיאודורנטים ואופניים חשמליים כל מני אנשים החליטו שמכרתי את נשמתי ליחצ"נים אפלים, ותבינו למה לקח לי זמן וזהירות לכתוב את ההמלצות הבאות. אז דיסקליימר, למי שלא הבין: ההמלצות האלה הם הדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות עם החיים שלכם. אם לא תקשיבו לי  ותקבלו אותם אז עדיף שתשתו סודה כאוסטית ותסרסו את עצמכם כי זה עדות חריפה מאוד לגבי היכולת שלכם לזהות המלצות מעולות. נתחיל.

טיפ חתונה א': למי ששוקל אופציות אחרות מרבנים קלאסיים, אני ממליץ בחום לבדוק את "הוויה". "הוויה" עושים טקסי חיים (בריתות, בר-מצוות, חתונות ואבלות) ישראלים, שמבוססים במסורת היהודית (עד כמה שתרצו). המנחים שלהם, מאלה שפגשנו, הם אנשים מרשימים ומקסימים. אנחנו גם השתתפנו בסמינר כלולות שהם ערכו במכללת "עלמא", שהיה יום מרתק גם בגלל התכנים שלו (היכולת להבין מה זה הטקס המסורתי, למשל, היא בסיס מעולה להאקינג שעשינו לו אחר כך), וגם בגלל אפקט הקבוצת תמיכה (פתאום יש חדר ובו יש עוד 12 זוגות שנמצאים בדיוק במצב שלך!).

טיפ חתונה ב': ליאת צחקה עלי במשך חודשים שאני בריידזילה, אז מעניין כמה היא תצחק עלי עכשיו. אני הולך לכתוב המלצה על, אהמ… ובכן… שמלות כלה. ליאת שמרה את שמלת הכלה שלה בסוד, עד האירוע עצמו. בהתחלה כל מה שידעתי זה שזה בקריית אונו. אחר כך התברר לי שזה סוג של ווינטאג', ולקראת הסוף, התחלתי לשמוע על ראומה. ליאת ניסתה להסביר לי כמה מדהימה האישה שעושה לה את שמלת הכלה. לא כמה השמלה מדהימה, אלא כמה האישה מדהימה. אז גם השמלה היתה מדהימה – ראומה אוספת שמלות כלה היסטוריות, החל מהתקופה הוויקטוריאנית והאדווארדיאנית, דרך שנות העשרים וכו'. אבל רק כשפגשתי אותה, הבנתי על מה ליאת מדברת. מהאנשים האלה שכבר בדקה הראשונה איתם אתה מרגיש את האנרגיה והנוכחות הממלאים שלהם. הייתי כותב שאני רוצה שהיא תתפור גם לי שמלת כלה, אבל מישהו עלול קרוא את זה יום אחד.

טיפ לא חתונה א': כרתים. איזה כיף של אי. נוף ים תיכוני כמו שצריך, הרים, גבעות, חופים, כפרים, וארכיאולוגיה מטריפה (אם כי במידה מסויימת דמיונית). המון פעמים זה מאוד מזכיר את הארץ, מבחינת נוף ים תיכוני, אבל הכל במימדים גדולים יותר. אלפי עצי זית ולא מאות. הרים גבוהים באמת ולא הכרמל.  לנסות לא לכלוא את עצמכם בריזורטים הכל כלול, שהיו יכולים להיות בכל מקום אחר בעולם, אלא במקום זה לשכור ווילה או דירה (ווילה שמספיקה לשישה אנשים, עם בריכה ומרפסות ומטבח והכל עלתה לנו כ-600 אירו לשבוע) , לקחת רכב ולטייל בכרתים.

טיפ-ממש-לא-חתונה ב': במהלך הקיץ עשיתי מגוון ניסויים בדיאורדורנטים אלטרנטיביים. אני איש מזיע, ודיאורדורנט חשוב לי. שנה שעברה מצאתי את מה שחשבתי שהוא הדיאודורנט האולטיבמטיבי, אבל ככל שהזמן עובר, כך אני מפחד שהוא עושה את העבודה טוב מדי. הוא נמרח לי פעם על היד, וסוג של איבדתי תחושה באצבעות במשך כמה שעות. אז הלכתי לחפש דיאודורנטים אלטרנטיביים. דיאודורנטים אלטרנטיבים מיוצרים עבור היפים, והם מתאפיינים בשלל תכונות חיוביות כגון "לא מכיל אלומיניום" "לא נוסה על בעלי חיים" "מרעה טבעי" ו"בריח זיעה אורגינלי". ואכן, אמת בפרסום. כולם, אבל כולם, מסריחים. החל מאבן-חכמי-המינרלים (שמאפשרת לתושבי אסיה להסריח מזיעה זה אלפי שנים) וכלה בדיאודורנט תמציות צמחים וריח זעה – כולם, למרות נסיונות הדיסוננס הקוגניטיבי שלי לשכנע את האף שלי שבאמת לא מריחים כלום, כולם נכשלו.

זה מאוד העציב אותי. כי אם יש משהו שמשמח אותי זה למצוא איזה ביסטרו קטן או איזו מסעדה פרסית משפחתית באיזו פינה נידחת של העיר, שהאוכל בה הוא סוג של פנינה קולנירית, יהלום נחבא. וגרסת בית השחי של המהלך הזה הוא למצוא את הדיאודורנט-שמיוצר-על-ידי-היפי-במסחרית-שלו-בנוסחא-אינדיאנית-סודית-מרעה-טבעי, שמנצח את קרם-האלומיניום מתוצרת התאגיד.

ואז זה קרה. יעל המליצה לי על סודה לשתיה. פשוט מרטיבים את האצבעות במים או באלוורה, טובלים בסודה לשתיה ומורחים בבית השחי. התעלמתי מזה. זה נשמע לי הזוי מדי, וזה שהמליצו על זה גם ב"באופן טבעי" רק חיזק את מדד הדולפין של ההמלצה הזאת. אבל אז, אחרי הסטיק-דונג-מנטה-עולש-וזיעה השישי שזרקתי לפח, אמרתי לעצמי "למה לא". השורה התחתונה: הולי פאק. לא להאמין כמה שזה יעיל. זה לא עוצר את הזיעה, אבל פשוט אין לה שום ריח של זיעה. כלום. עכשיו השאלה היא האם יש גם סודה לשתיה אורגנית.

נ.ב.

"זו היתה ארוחה מדהימה. היה שם למשל אוקטופוס קטנצ'יק אבל לא בגלל שהוא צעיר אלא בגלל שהוא גמד". שאול אברון הוא משורר.

יש משהו בדיאטת הקריאה של חנונים (לפחות חנונים מבציר אמצע שנות התשעים), שמעודד נרקיסיזם. השילוב של אנדר וויגין, הילד בן ה-10 אך הגאון מכולם שמציל את האנושות, ורייסטלין, הקוסם האפל-וכל-כך-מגניב-ששונא-את-כולם-כי-הם-צוחקים-עליו-אבל-בעצם-חכם-מהם-ובסוף-נהיה-אל, הוא מתכון מנצח לנרקיסיזם אה-לה-גיק. אצלי זה בא לידי ביטוי בזלזול קל במושג ה"ניסיון". תבינו, מגיל צעיר התחלית קריירה בתור ילד פלא זוטא. לא ניגנתי מוצארט ולא פיצחתי את האטום, אבל עשיתי כל מני דברים שבדרך כלל מבוגרים עושים. וזה גרם לי להאמין עוד יותר ב"אין חכם כבעל נסיון כמישהו ממש חכם". בשביל מה אני צריך ניסיון של אחרים כדי להסביר לי את המציאות? אני מספיק אינטיליגנטי כדי להתמודד איתה לבד, בכוח שכלי.

לשמחתי ושמחתם של הסובבים אותי, זה עבר לי. פגשתי אנשים – בוס מנוסה שגרם לי להרגיש כמו פאדואוון צעיר, עמית לעבודה שעורר השראה לא בכך שהיה מבריק גרידא, אלא שהרגישו את הליטוש של המחשבה ודרכי הפעולה שלו. מצאתי כתפי ענקים, והבנתי את הייתרונות שבלעמוד עליהם.

ביום רביעי שעבר  התחתנו, ליאת ואני. למרות שליאת צוחקת עלי שאני בריידזילה, לא היה לשנינו מושג מה זה אומר להתחתן, או מה אנחנו רוצים. היה חשוב לי להתחתן. הרגשתי שיש, בעניין החתונה הזה, איזשהו מינוף של אנרגיה שהייתי רוצה שנחווה, כזוג. ידעתי לתאר את זה יפה: הטקס כמגבר, שמשתמש באנשים שלנו, הקהילה שלנו, כמקור כוח, מגביר אותו, ומחבר את האהבה הפרטית שלנו למשהו שגדול מאיתנו. ידעתי שאני צריך לבנות את המגבר הזה, ולא יודע איך. ידעתי גם שהמגברים האחרים שראיתי נראו לי לא מספקים בעליל.

יש משהו בתיאור הזה שקצת שייך לילד-פלא במיל. כשסיפרתי את זה לאנשים, הרגשתי שאני מאוד חכם, שאני מבין את המציאות, שאני לא צריך את המסורת הזאת, את הנסיון הזה. שהצלחתי בניסוח רהוט to nail it. היום, אחרי, אני מבין כמה צדקתי בעקרון, אבל כמה רחוק הייתי מלהבין את המציאות. שום דבר לא הכין אותי למה שחוויתי בחתונה שלי. שום דבר שעברתי בחיי הדי-עשירים-עד-כה לא השתווה לחוויה הזאת. אין טעם לתאר את זה, אבל בוא נגיד שכן – להיות הפוקוס של כל כך הרבה אנרגיית אהבה (ויסלחו לי קוראי הנאמנים על שימוש במונחים כמו "אנרגיית אהבה") זו חוויה שלא משנה כמה אתה חכם או חושב שאתה מבין את המציאות, עד שלא תחווה אותה על בשרך, אין לך אותה. אין דבר שמעצבן יותר ילדים חכמים מכשאומרים להם "עד שלא תחווה, לא תבין", אבל זו האמת. Getting Married is Awesome. וזה גם כוח-על מגניב וגם מקבלים מתנות.

ישר אחרי החתונה, ממש בבוקר שאחרי, נסענו לכרתים. כרתים היא מקום מקסים, שהייתי צריך להגיע אליו (וליוון בכלל), כבר מלפני הרבה זמן. שכרנו שם בית, והסתובבנו לנו ברחבי האי. מדי פעם עברנו בכפרים קטנים, מהסוג שכל בית בהם גורם לך להאנח. למה, בעצם, אנחנו נאנחים אל מול הבתים הקטנים, מוקפי סוכות הגפנים? או מול הכפרים של טוסקנה או דרום צרפת? יש חוט ששזור בהנאה שלנו מהביקור במקומות האלה. אנחנו נהנים ממה שבמידה רבה אין לנו, מהמסורת. הבתים מסויידים בלבן כי ככה נהוג. הגפנים עוטפים את הסוכה כי ככה עושים. באביב שותלים את הצנונית, בקיץ יש פלפלים. ליהודים שגרו בכל מני ארצות בעולם היתה את המסורת שלהם, של איך לחיות. ואז הם מצאו את עצמם בארץ אחרת, ובאה הציונות ואמרה להם "לא, זה גלות". היהודים הערבים חטפו את זה יותר, כי הסבירו להם שהמסורת שלהם זה של האויב הפרימיטיבי, אבל נראה לי שגם האשכנזים שנאלצו להסתובב בחליפות ייקיות בלחות התל אביבית בדרכם לפנטזיית הבן-יהודה-שטראסה שלהם אכלו אותה. כארץ מהגרים, אין לנו כאן שום מסורת אמיתית, מקסימום הצצות גידי-גוב למה שהיה פעם. מה שנשאר לנו, זה מסורת דתית, שהרלוונטיות שלה לחיים שלי, שלנו, נעה בין מטרד ובין צביר רגשות אשמה על איך נטשנו את בית אבא, למרות שהיה מחניק שם.

העניין הוא, שלא משנה כמה מנסים לברוח מזה, חתונה זה דבר מסורתי. עצם הקיום של חתונה, במקום להמשיך לחיות ביחד באושר ועושר. המסורת היא לא רק בטקס הדתי, שבו החתן קונה את הכלה מאביה וכולם מברכים את אלוהים שאסר על הומואים. זה גם  קבבוני הטלה על מצע של טחינה ירוקה בקבלת הפנים, ובופה עם אורז ושקדים ושעועית ירוקה, וסלט חסה עם פקאן וגרסת רמיקס של "It's raining men". זה השיר המזרחי שהדיג'יי שם למרות שהשביעו אותו שלא אבל שבעצם מרקיד את כולם הכי הרבה.

ולמסורת, בהיותה מסורת, יש כוח. גם אם היא לא לחלוטין מתאימה לחיים שלך. הוואו הזה שאנחנו מרגישים בכרתים או בפרובאנס הוא ביטוי של הכוח הזה. אנחנו מרגישים אותו, מתרגשים ממנו, גם אם לא היינו רוצים לחיות לפיו. והבנתי, שלמרות שאריות הנרקיסיזם שעוד נשארו בי, שדירבנו אותי להחרים עולם ישן עדי היסוד, ולבנות תחתיו אחד חדש מופלא, שיש סיכוי שבחתונה שלנו אזדקק לכוח הזה. חתונה לפי מידותיך היא תרגיל מופלא בהקשבה. בהקשבה לעצמך, ולבן או בת הזוג שלך, ולהורים של כל צד וכו'. ומסתבר שגם למסורת.

הדבר המוזר הוא, כשמבינים שכותרת ה"מסורת" היא אלסטית בהרבה מהצפוי. עובדים מודולרי – אפשר לפרק את הכל, ולהרכיב אותו מחדש לטעמך – לערוך, להשמיט, להוסיף. היינו יכולים לעשות את כל הטקס בלי להזכיר את אלוהים במילה אחת, ועדיין היינו מצליחים לקבל את הכוח הזה של "מסורת". הספינה של תזאוס לא רק החזירה אותו מכרתים אחרי שקטל את המינוטאור וברח מהלבירינת. היא גם היתה הכוח הפרדוקסלי שאיפשר את החתונה שלנו.

(נספחי לוגיסטיקות והמלצות, בפוסט נפרד)