פחד וקברט בסבליים

אתמול בלילה היה אחד הערבים המהנים, והמפחידים, שחוויתי בזמן האחרון. כבר המון זמן שאני מנסה להגיע ל-Perfectly Marvelous Cabaret, וכל פעם נגמרים כל הכרטיסים. הפעם התארגנו חודש (!) מראש, ולכן זכינו לפקוד את הסבליים להצגה השניה של הקברט. איך היה? נפלא להפליא ומפחיד להחריד. מפחיד? תיכף נגיע לזה.

צילום: עומרי יובל

The Perfectly Marvelous Cabaret

כהיסטוריון, אם הייתי צריך לשרטט את הגיניאולוגיה של הקברט, הייתי מתחיל להסתכל אחורה לשורשיו החנוניים. הנס הגיקאי הביא לכך שיש היום בישראל זרמים וכיתות שונות מעם החנונים. חלקם שוחרי במה יותר מאחרים. סצינת הרוקי (Horror, לא האיגרוף, אם כי גם כאן יש בשורות למי שמתעניין) ומשחקי התפקידים היו תחנות מעבר, חממות שגידלו אנשים שבשלב מסויים הבינו שהם אוהבים להופיע גם בדברים שהם לאוו דווקא רוקי. ה-Tipping Point היה להערכתי ב-2005, בהפקת המקור הראשונה בכנס אייקון – "איזהו הגיבור" – מעין שילוב בין הצגת חובבים, אילתור וסיפורי "Choose your own adventure". "איזהו הגיבור", וגם "המוזיקאים מברמן", שבא שנה אחריו, היו מקסימות, מושקעות מאוד, אבל ללא ספק הפקות חובבים. ולכן זה קצת מה שציפיתי לו אתמול בערב. הקברט נמצא במקום אחר לחלוטין.

כל מי שעלה אתמול על הבמה היה מוכשר ומיומן, ונתן Show שיכול להסתכל בעיניים למופעי קברט בניו-יורק ובאדינבורו. הזמרים ידעו לשיר, הרקדניות היו קוקטיות, וטל אנג'ל, מנחה הערב היה שנון, כריזמטי ושידר את הזרות הבסיסית הזאת, שקברט צריך. טרי פראצ'ט כתב פעם שמתנקשים בגידלת המתנקשים הפסיקו בשלב מסויים ללבוש שחור, כי השחור שהם לבשו היה כל כך שחור, שהוא בלט על הרקע של הלילה. הקברט לא לקח את עצמו ב-100% רצינות – הוא ידע איפה הוא נמצא (בלבאנט), מי הקהל שצופה בו (גיקים). הוא לא לבש שחור שחור מדי, ובדיוק בגלל זה הוא הצליח להעלם, כמו מתנקש טוב. וזה מה שמפחיד.

אחד ממרכיבי היסוד במתכון שנקרא "מדינת ישראל" הוא SOD – Suspension of Disbelief. השעיית הספק זה הדבר שכולנו עושים כשאנחנו הולכים לתיאטרון – אנחנו יודעים שגילה אלמגור היא לא אמא נירוטית חולת סרטן, ושמולנו ניצבים קוליסות, ולא בית אמיתי, אבל במשך ההצגה אנחנו מקבלים את התפאורה כבית ואת השחקן כדמות שהוא משחק. דורות על גבי דורות של ציונים ניסו גרסאות שונות של SOD פה בארץ. "אז מה אם אנחנו בלבאנט – אנחנו נקים פה קולטורה אירופאית אמיתית, עם תזמורת סמפונית ואדריכלות גרמנית". "ערבים? היו פה ערבים פעם? אצלי בזכרון יש רק יתושים וביצות…".

לגיקים יש חיבה למציאות אלטרנטיבית. אנחנו אוהבים מדע בדיוני ופנטזיה, אנחנו אוהבים היסטוריה אלטרנטיבית. ואני חושב שרבים ניסו, בשלב זה או אחר של חייהם, למתוח את המציאות האלטרנטיבית הזאת קצת מעבר לספר או לסרט. הכוונה היא לא לאנשים שחושבים שהם חיים בעולם פנטזיה ומסתובבים עם חרבות על הגב. אבל אם תסתכלו על מי היה הגרעין הקשה של חובבי המוזיקה והריקוד האירי בישראל בתחילת הדרך (וייתכן שגם היום, אני כבר קצת פחות קשור לסצינה), תראו שאחוז גדול מהם היה נורא רוצה לפגוש אלפים. פולקלור אירי היה הדבר הכי קרוב לפיות ואבירים ומרבדי דשא נרחבים שאפשר היה להתקין כאן, במציאות הלחה והמהבילה שלנו.

וברוב הנסיונות הללו, שמיכת ה-SOD היתה קצרה. גם בהופעות של אהוד נתן וקטיפה שחורה ו"כחול", תמיד ידעת שאתה ב"קמלוט" בשלום עליכם, וגם כששתית על הבר במולי בלומס היה לך קשה להאמין שאתה בטמפל בר בדבלין ולא בירקון פינת מנדלי. זה היה SOD של חובבים, וזה בסדר גמור.

אתמול בלילה, ה-SOD של הקברט היה כמעט מושלם. וכאן מגיע החלק המפחיד. למרות שהכרתי חלק מהאנשים על הבמה, וחלק לא קטן מהאנשים בקהל וצוות ההפקה, למשך רוב הערב איבדתי את תחושת המיקום שלי. הייתי יכול להיות בלונדון, או בניו יורק, או באדינבורו. או בויימאר. כל עוד אנחנו לא מסוגלים לאטום לחלוטין את הרעש של המציאות, הסיכוי שנגמור כמו שגמרו חברינו חובבי הקברט משנות השלושים הוא נמוך יותר. אבל ברגע שהאשליה מושלמת, ברגע שקולות הקברט מצליחים, במיומנות מופלאה, להאפיל על צרחות המדוכאים, הנחשלים, המנוצלים, הכבושים – אז זה מתחיל להיות מסוכן. כי אין דבר שעוזר למדרון חלקלק יותר מאיזה משקה חריף וריקוד עסיסי.

4 טיפים לשירותים כימיים מוצלחים יותר

פעם, עוד לפני שהייתי נשוי, כתבתי על "סנדרום השירותים הכימיים", שמלווה המלצות של מכרים לחתונה. כל פעם שתבקש המלצה ממישהו ממכריך או חבריך שהתחתנו, הם אוטומטית ימליצו על הספקים שאיתם הם עבדו ("ספקים" היא מילת מפתח בז'רגון החתונות, דרך אגב), תוך שהם נשבעים שהם "מדהימים, בדיוק מה שאתה צריך". זה, כמובן, שם אותך בפוזיציה לא נעימה. אם תסרב להמלצת החברים, תראה כאילו אתה מפקפק או פוסל משהו בחתונה שלהם ("הבנתי, הספק שירותים כימיים שלנו לא היה מספיק טוב בשבילך…").

עכשיו, תוסיפו לזה את העובדה שבפעם האחרונה שהמלצתי על דיאודורנטים ואופניים חשמליים כל מני אנשים החליטו שמכרתי את נשמתי ליחצ"נים אפלים, ותבינו למה לקח לי זמן וזהירות לכתוב את ההמלצות הבאות. אז דיסקליימר, למי שלא הבין: ההמלצות האלה הם הדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות עם החיים שלכם. אם לא תקשיבו לי  ותקבלו אותם אז עדיף שתשתו סודה כאוסטית ותסרסו את עצמכם כי זה עדות חריפה מאוד לגבי היכולת שלכם לזהות המלצות מעולות. נתחיל.

טיפ חתונה א': למי ששוקל אופציות אחרות מרבנים קלאסיים, אני ממליץ בחום לבדוק את "הוויה". "הוויה" עושים טקסי חיים (בריתות, בר-מצוות, חתונות ואבלות) ישראלים, שמבוססים במסורת היהודית (עד כמה שתרצו). המנחים שלהם, מאלה שפגשנו, הם אנשים מרשימים ומקסימים. אנחנו גם השתתפנו בסמינר כלולות שהם ערכו במכללת "עלמא", שהיה יום מרתק גם בגלל התכנים שלו (היכולת להבין מה זה הטקס המסורתי, למשל, היא בסיס מעולה להאקינג שעשינו לו אחר כך), וגם בגלל אפקט הקבוצת תמיכה (פתאום יש חדר ובו יש עוד 12 זוגות שנמצאים בדיוק במצב שלך!).

טיפ חתונה ב': ליאת צחקה עלי במשך חודשים שאני בריידזילה, אז מעניין כמה היא תצחק עלי עכשיו. אני הולך לכתוב המלצה על, אהמ… ובכן… שמלות כלה. ליאת שמרה את שמלת הכלה שלה בסוד, עד האירוע עצמו. בהתחלה כל מה שידעתי זה שזה בקריית אונו. אחר כך התברר לי שזה סוג של ווינטאג', ולקראת הסוף, התחלתי לשמוע על ראומה. ליאת ניסתה להסביר לי כמה מדהימה האישה שעושה לה את שמלת הכלה. לא כמה השמלה מדהימה, אלא כמה האישה מדהימה. אז גם השמלה היתה מדהימה – ראומה אוספת שמלות כלה היסטוריות, החל מהתקופה הוויקטוריאנית והאדווארדיאנית, דרך שנות העשרים וכו'. אבל רק כשפגשתי אותה, הבנתי על מה ליאת מדברת. מהאנשים האלה שכבר בדקה הראשונה איתם אתה מרגיש את האנרגיה והנוכחות הממלאים שלהם. הייתי כותב שאני רוצה שהיא תתפור גם לי שמלת כלה, אבל מישהו עלול קרוא את זה יום אחד.

טיפ לא חתונה א': כרתים. איזה כיף של אי. נוף ים תיכוני כמו שצריך, הרים, גבעות, חופים, כפרים, וארכיאולוגיה מטריפה (אם כי במידה מסויימת דמיונית). המון פעמים זה מאוד מזכיר את הארץ, מבחינת נוף ים תיכוני, אבל הכל במימדים גדולים יותר. אלפי עצי זית ולא מאות. הרים גבוהים באמת ולא הכרמל.  לנסות לא לכלוא את עצמכם בריזורטים הכל כלול, שהיו יכולים להיות בכל מקום אחר בעולם, אלא במקום זה לשכור ווילה או דירה (ווילה שמספיקה לשישה אנשים, עם בריכה ומרפסות ומטבח והכל עלתה לנו כ-600 אירו לשבוע) , לקחת רכב ולטייל בכרתים.

טיפ-ממש-לא-חתונה ב': במהלך הקיץ עשיתי מגוון ניסויים בדיאורדורנטים אלטרנטיביים. אני איש מזיע, ודיאורדורנט חשוב לי. שנה שעברה מצאתי את מה שחשבתי שהוא הדיאודורנט האולטיבמטיבי, אבל ככל שהזמן עובר, כך אני מפחד שהוא עושה את העבודה טוב מדי. הוא נמרח לי פעם על היד, וסוג של איבדתי תחושה באצבעות במשך כמה שעות. אז הלכתי לחפש דיאודורנטים אלטרנטיביים. דיאודורנטים אלטרנטיבים מיוצרים עבור היפים, והם מתאפיינים בשלל תכונות חיוביות כגון "לא מכיל אלומיניום" "לא נוסה על בעלי חיים" "מרעה טבעי" ו"בריח זיעה אורגינלי". ואכן, אמת בפרסום. כולם, אבל כולם, מסריחים. החל מאבן-חכמי-המינרלים (שמאפשרת לתושבי אסיה להסריח מזיעה זה אלפי שנים) וכלה בדיאודורנט תמציות צמחים וריח זעה – כולם, למרות נסיונות הדיסוננס הקוגניטיבי שלי לשכנע את האף שלי שבאמת לא מריחים כלום, כולם נכשלו.

זה מאוד העציב אותי. כי אם יש משהו שמשמח אותי זה למצוא איזה ביסטרו קטן או איזו מסעדה פרסית משפחתית באיזו פינה נידחת של העיר, שהאוכל בה הוא סוג של פנינה קולנירית, יהלום נחבא. וגרסת בית השחי של המהלך הזה הוא למצוא את הדיאודורנט-שמיוצר-על-ידי-היפי-במסחרית-שלו-בנוסחא-אינדיאנית-סודית-מרעה-טבעי, שמנצח את קרם-האלומיניום מתוצרת התאגיד.

ואז זה קרה. יעל המליצה לי על סודה לשתיה. פשוט מרטיבים את האצבעות במים או באלוורה, טובלים בסודה לשתיה ומורחים בבית השחי. התעלמתי מזה. זה נשמע לי הזוי מדי, וזה שהמליצו על זה גם ב"באופן טבעי" רק חיזק את מדד הדולפין של ההמלצה הזאת. אבל אז, אחרי הסטיק-דונג-מנטה-עולש-וזיעה השישי שזרקתי לפח, אמרתי לעצמי "למה לא". השורה התחתונה: הולי פאק. לא להאמין כמה שזה יעיל. זה לא עוצר את הזיעה, אבל פשוט אין לה שום ריח של זיעה. כלום. עכשיו השאלה היא האם יש גם סודה לשתיה אורגנית.

נ.ב.

"זו היתה ארוחה מדהימה. היה שם למשל אוקטופוס קטנצ'יק אבל לא בגלל שהוא צעיר אלא בגלל שהוא גמד". שאול אברון הוא משורר.

הספינה של תזאוס

יש משהו בדיאטת הקריאה של חנונים (לפחות חנונים מבציר אמצע שנות התשעים), שמעודד נרקיסיזם. השילוב של אנדר וויגין, הילד בן ה-10 אך הגאון מכולם שמציל את האנושות, ורייסטלין, הקוסם האפל-וכל-כך-מגניב-ששונא-את-כולם-כי-הם-צוחקים-עליו-אבל-בעצם-חכם-מהם-ובסוף-נהיה-אל, הוא מתכון מנצח לנרקיסיזם אה-לה-גיק. אצלי זה בא לידי ביטוי בזלזול קל במושג ה"ניסיון". תבינו, מגיל צעיר התחלית קריירה בתור ילד פלא זוטא. לא ניגנתי מוצארט ולא פיצחתי את האטום, אבל עשיתי כל מני דברים שבדרך כלל מבוגרים עושים. וזה גרם לי להאמין עוד יותר ב"אין חכם כבעל נסיון כמישהו ממש חכם". בשביל מה אני צריך ניסיון של אחרים כדי להסביר לי את המציאות? אני מספיק אינטיליגנטי כדי להתמודד איתה לבד, בכוח שכלי.

לשמחתי ושמחתם של הסובבים אותי, זה עבר לי. פגשתי אנשים – בוס מנוסה שגרם לי להרגיש כמו פאדואוון צעיר, עמית לעבודה שעורר השראה לא בכך שהיה מבריק גרידא, אלא שהרגישו את הליטוש של המחשבה ודרכי הפעולה שלו. מצאתי כתפי ענקים, והבנתי את הייתרונות שבלעמוד עליהם.

ביום רביעי שעבר  התחתנו, ליאת ואני. למרות שליאת צוחקת עלי שאני בריידזילה, לא היה לשנינו מושג מה זה אומר להתחתן, או מה אנחנו רוצים. היה חשוב לי להתחתן. הרגשתי שיש, בעניין החתונה הזה, איזשהו מינוף של אנרגיה שהייתי רוצה שנחווה, כזוג. ידעתי לתאר את זה יפה: הטקס כמגבר, שמשתמש באנשים שלנו, הקהילה שלנו, כמקור כוח, מגביר אותו, ומחבר את האהבה הפרטית שלנו למשהו שגדול מאיתנו. ידעתי שאני צריך לבנות את המגבר הזה, ולא יודע איך. ידעתי גם שהמגברים האחרים שראיתי נראו לי לא מספקים בעליל.

יש משהו בתיאור הזה שקצת שייך לילד-פלא במיל. כשסיפרתי את זה לאנשים, הרגשתי שאני מאוד חכם, שאני מבין את המציאות, שאני לא צריך את המסורת הזאת, את הנסיון הזה. שהצלחתי בניסוח רהוט to nail it. היום, אחרי, אני מבין כמה צדקתי בעקרון, אבל כמה רחוק הייתי מלהבין את המציאות. שום דבר לא הכין אותי למה שחוויתי בחתונה שלי. שום דבר שעברתי בחיי הדי-עשירים-עד-כה לא השתווה לחוויה הזאת. אין טעם לתאר את זה, אבל בוא נגיד שכן – להיות הפוקוס של כל כך הרבה אנרגיית אהבה (ויסלחו לי קוראי הנאמנים על שימוש במונחים כמו "אנרגיית אהבה") זו חוויה שלא משנה כמה אתה חכם או חושב שאתה מבין את המציאות, עד שלא תחווה אותה על בשרך, אין לך אותה. אין דבר שמעצבן יותר ילדים חכמים מכשאומרים להם "עד שלא תחווה, לא תבין", אבל זו האמת. Getting Married is Awesome. וזה גם כוח-על מגניב וגם מקבלים מתנות.

ישר אחרי החתונה, ממש בבוקר שאחרי, נסענו לכרתים. כרתים היא מקום מקסים, שהייתי צריך להגיע אליו (וליוון בכלל), כבר מלפני הרבה זמן. שכרנו שם בית, והסתובבנו לנו ברחבי האי. מדי פעם עברנו בכפרים קטנים, מהסוג שכל בית בהם גורם לך להאנח. למה, בעצם, אנחנו נאנחים אל מול הבתים הקטנים, מוקפי סוכות הגפנים? או מול הכפרים של טוסקנה או דרום צרפת? יש חוט ששזור בהנאה שלנו מהביקור במקומות האלה. אנחנו נהנים ממה שבמידה רבה אין לנו, מהמסורת. הבתים מסויידים בלבן כי ככה נהוג. הגפנים עוטפים את הסוכה כי ככה עושים. באביב שותלים את הצנונית, בקיץ יש פלפלים. ליהודים שגרו בכל מני ארצות בעולם היתה את המסורת שלהם, של איך לחיות. ואז הם מצאו את עצמם בארץ אחרת, ובאה הציונות ואמרה להם "לא, זה גלות". היהודים הערבים חטפו את זה יותר, כי הסבירו להם שהמסורת שלהם זה של האויב הפרימיטיבי, אבל נראה לי שגם האשכנזים שנאלצו להסתובב בחליפות ייקיות בלחות התל אביבית בדרכם לפנטזיית הבן-יהודה-שטראסה שלהם אכלו אותה. כארץ מהגרים, אין לנו כאן שום מסורת אמיתית, מקסימום הצצות גידי-גוב למה שהיה פעם. מה שנשאר לנו, זה מסורת דתית, שהרלוונטיות שלה לחיים שלי, שלנו, נעה בין מטרד ובין צביר רגשות אשמה על איך נטשנו את בית אבא, למרות שהיה מחניק שם.

העניין הוא, שלא משנה כמה מנסים לברוח מזה, חתונה זה דבר מסורתי. עצם הקיום של חתונה, במקום להמשיך לחיות ביחד באושר ועושר. המסורת היא לא רק בטקס הדתי, שבו החתן קונה את הכלה מאביה וכולם מברכים את אלוהים שאסר על הומואים. זה גם  קבבוני הטלה על מצע של טחינה ירוקה בקבלת הפנים, ובופה עם אורז ושקדים ושעועית ירוקה, וסלט חסה עם פקאן וגרסת רמיקס של "It's raining men". זה השיר המזרחי שהדיג'יי שם למרות שהשביעו אותו שלא אבל שבעצם מרקיד את כולם הכי הרבה.

ולמסורת, בהיותה מסורת, יש כוח. גם אם היא לא לחלוטין מתאימה לחיים שלך. הוואו הזה שאנחנו מרגישים בכרתים או בפרובאנס הוא ביטוי של הכוח הזה. אנחנו מרגישים אותו, מתרגשים ממנו, גם אם לא היינו רוצים לחיות לפיו. והבנתי, שלמרות שאריות הנרקיסיזם שעוד נשארו בי, שדירבנו אותי להחרים עולם ישן עדי היסוד, ולבנות תחתיו אחד חדש מופלא, שיש סיכוי שבחתונה שלנו אזדקק לכוח הזה. חתונה לפי מידותיך היא תרגיל מופלא בהקשבה. בהקשבה לעצמך, ולבן או בת הזוג שלך, ולהורים של כל צד וכו'. ומסתבר שגם למסורת.

הדבר המוזר הוא, כשמבינים שכותרת ה"מסורת" היא אלסטית בהרבה מהצפוי. עובדים מודולרי – אפשר לפרק את הכל, ולהרכיב אותו מחדש לטעמך – לערוך, להשמיט, להוסיף. היינו יכולים לעשות את כל הטקס בלי להזכיר את אלוהים במילה אחת, ועדיין היינו מצליחים לקבל את הכוח הזה של "מסורת". הספינה של תזאוס לא רק החזירה אותו מכרתים אחרי שקטל את המינוטאור וברח מהלבירינת. היא גם היתה הכוח הפרדוקסלי שאיפשר את החתונה שלנו.

(נספחי לוגיסטיקות והמלצות, בפוסט נפרד)

You can't always get what you want

שלשום ישבנו עם הצוות המקסים שמארגן לנו את החתונה, וניסינו לבנות תפריט. מדובר באתגר לא פשוט, מאחר ואני פיינשמייקר לא קטן, שמודע לטעויות הרבות שאנשים בדרך כלל עושים בבחירת אוכל בחתונות (למשל, ההתעקשות להזמין מנות שמתאימות למסעדה, אבל דועכות כשצריך להכין אותם מראש ל-300 איש). בשלב מסויים, כשניסינו לאפיין שולחן אנטיפסטי פוטנציאלי, שאל השף "מה עם דלעת, אוהבים דלעת?". ליאת ואני הסתכלנו אחד על השני במבט מלא אימה והבהרנו לו שלא. קצה נפשנו בדלעת.

מה עשתה לנו הדלעת? איך היא הגיע למצב המוקצה? ובכן, בחודשים האחרונים אנחנו מנויים לסל של חווה אורגנית מקסימה בשם ח'ביזה. ח'ביזה, שבדיוק חוגגת שבע שנים, היא חווה שנתמכת על ידי הקהילה, מה שמכונה בלעז CSA:  Community Supported Agriculture. יש להם שדה אורגני קטן ומגוון בעמק האלה, ומנויים שאליהם הם מביאים את התוצרת באופן ישיר. מקבלים מה שיצא השבוע. ומה שיצא השבוע תלוי, למרבה ההפתעה, בתנאי הסביבה ועונות השנה. הקיץ הוא עונת הדלועים, ומכאן הריבוי הבלתי סביר של מאכלי דלעת, דלורית וכו' בביתנו.

איכות הירקות שאנחנו מקבלים מח'ביזה, והדלעת בכללן, היא מעולה. בחלק מהמקרים ההבדלים בין ירקות ח'בזה ובין מה שאפשר לקנות בשוק הוא פחות דרמטי (תפוחי אדמה, או פופקורן טבעי, אם כי מגניב לקבל קלחים שלמים ומיובשים). בחלק אחר קשה להאמין כמה הוא גדול (מלפפונים, תירסים שפשוט עושים לבכות). אבל גם כאן וגם כאן, אנחנו תלויים בחסדי העונה והטבע. הקיץ הזה, למשל, היתה בעיה עם המלפפונים. אז לא קיבלנו מלפפונים. הפלפלים הגיעו מאוחר יותר בעונה, אז בהתחלה לא היו פלפלים. השבוע קיבלנו המון חצילים, אז נכין מוסקה.

יש משהו מוזר, כמעט משחקי, בלהגביל את עצמך ללאכול עונתי, כשאתה גר 300 מטר משוק הכרמל, ויכול להשלים מה שתרצה מתי שתרצה. אל תבינו לא נכון, אנחנו לא פנאטים – בהחלט קנינו מלפפונים כשבא לנו. אבל הקו המרכזי של מה שאנחנו אוכלים כן מוגדר על פי מה שיוצא מהשדה.

לפני כמה שבועות ניהלתי שיחה עם יעל על טכנולוגיה. הגענו למסקנה שעבור כליל, ביתה בת השנתיים של יעל, יטיוב טבעית כמו שטלוויזיה היתה בשבילנו. שכשכליל תגדל, אנחנו נספר לה על הימים שבהם היינו צריכים לחכות שהטלוויזיה תגיד לנו מה לראות ומתי, במקום פשוט לבקש את זה ולקבל מיד, ושהיא תצחק כמו שהיום ילדים צוחקים כשמספרים להם על אנטי-מחיקון. "אני לא יודעת", אמרה יעל, "יש משהו בטכנולוגיה בלי גבולות שגורם לי לזוע באי נוחות". יעל טענה שהגבולות שמותווים בטכנולוגיה הם חשובים. שיש משהו בזה שנחכה ליום שלישי בשבע בערב כי אז משודר "אלף", ולא פשוט נזלול את כל 102 הפרקים ברצף. אני טוען שהיא צודקת, אבל חלקית.

בכלכלת האדם, אנו נוטים לייחס ערך רב יותר למשאבים במחסור. בימי הביניים שומן נחשב אטרקטיבי כי לרוב האנשים לא היתה את האופציה להיות שמנים. בחורה יפה מאוד תמשך פחות לעדר המחזרים שאומרים לה כמה היא יפה, ויותר לאחד שיתעלם ממנה. רובנו כמהים למה שאין לנו, גם אם הוא מטופש. זה המקור לחלק עצום מהסבל האנושי.

המשקל הממוצע של אישה באמריקה הוא 74 ק"ג. הממוצע. עכשיו תחשבו כמה רחוקה הוליווד הרזה מעולמם מלא אופציות-מזון-מהיר-מכוסה-גבינה של האמריקאים. בארץ אפשרויות הבלתי מוגבלות, מי שגוזר על עצמו צום ותענית, הוא המלך.

אנחנו מתקרבים בצעדי ענק לעידן שבו הכל יהיה זמין כל הזמן, לפחות לחצי השבע של העולם. אתמול זה היה שירותים (ניו יורק, ארבע בבוקר ובא לך רביעיית מיתרים שתנגן אצלך בבית תוך כדי ששף פרטי יכין לך אוכל הודי? אין בעיה), היום זה תוכן, מחר, כשמדפסות תלת מימדיות יהיו מספיק זולות (זוכרים שפעם מדפסת לייזר עלתה כמו אוטו קטן?) אז חפצים. בעולם כזה, שבו השפע הבלתי נתפס עוטף אותנו מכל עבר, התכונה הכי פחות נפוצה, ולכן בביקוש הגבוה ביותר, תהיה היכולת להמנע, לדחות סיפוקים. לדחות סיפוקים זה לא רק להתאפק. זה גם להבין שצריך לקחת אחריות ולתכנן קדימה ושלא הכל יהיה זמין תמיד. יש פה סיכונים. תמונת הראי של הרי האדם האמריקאים היא השליטה העצמית האולטימטיבית – האנורקסיה, באם היא באה בצורת ילדות שדופות או בודי-בילדרים שריריים. אבל אני לא מכיר הרבה דברים שלא נהיים… מוזרים כשמקצינים אותם.

במובן הזה, הנסיון להתרפק על גבולות חיצוניים מועיל חלקית. במקרה של עונות השנה, הכבוד לטבע ולזמנים שלו מרגיש לי נכון, גם אם מתובל בטיפה רומנטיקה. אני מרגיש פחות כבוד ללוח הזמנים של ערוץ אחד. אפשר להשען על כלים חיצוניים שייתנו לנו את המסגרת, בהתחלה, כגלגלי עזר או קביים. אז צריך לדעת אבל את השריר הזה חייבים לאמן לפעול לבד. המשורר שר זאת טוב יותר ממני:

טקסי תמימות טובעים (ואולי גם גלגל הצלה)

לקטר על המצב זה תחביב עתיק יומין. מיטב הכותבים, מיוון העתיקה וצפונה (ואולי גם לפני), אהבו לכתוב על איך הדור הזה הוא לא כמו הדור שהיה פעם, ואיך הנוער מושחת. כל פעם מוצאים את האשמים התורנים: ברזלים, אספרסו, ג'ינס, רוקנרול.

אולי זה פשוט תורי. ואולי הפעם זה באמת. כך או כך, התחושה היא שהכל מתפורר. שהמרכז לא מחזיק. שהאנרכיה משתוללת בארץ. זה הדברים הקטנים, שלפעמים אנחנו מזהים בתור ישראליות – החוצפה, חוסר ההתחשבות, העקיפה בתורים, האלימות המילולית, המכוניות שנוסעות באמצע הלילה עם מוזיקה בקולי קולות. זה האיש שחונה את הרכב שלו באמצע הכביש כי בא לו לדבר עם מישהו אחר, המגיע לי האובססיבי, ה"למה מה יש?", הקפיטליזם החזירי, עוולות הכיבוש. יש תחושה שזה מפורר את מרקם החיים בארץ שלנו, שהגלות נראית אטרקטיבית יותר לא רק בגלל הטלוויזיה המצויינת, אלא כי שם אנשים לא מחנים את המכונית שלהם באמצע הרחוב.

למקרה הלא סביר ששר החינוך יקרא את זה אי פעם, הנה בקשתי:

מערכת החינוך צריכה ללמד דבר אחד, וללמד אותו בכל הכוח מכיתה א' ועד י"ב. זה דבר פשוט. הוא מופיע בווריאציות שונות בהמון מקומות. ואם תתעקש, אפילו בוורסיה יהודית. "אל תעשה לחבריך מה ששנוא עלייך". כל אותן רעות חולות, כל אותם עקיפות ודחיפות והתחזרות על חשבון האחר, כולן נובע מהתייבשות טוטאלית של בלוטת האמפתיה. אמפתיה פירושו היכולת לזהות את מי שעומד מולך כאדם, ואת מצבו הרגשי. זה לא אומר שאתה חייב לעשות מה שהוא רוצה או חפץ בו, אבל אתה לפחות מבין אותו. יש לי תחושה שדור שלם גדל בלי אמפתיה. האחר, כל מי שהוא אינו אני, לא קיים באמת. הוא ניצב, קוליסה.

הטריק הזה של "אל תעשה לחברך מה ששנוא עלייך" (או הציווי הקטגורי של קאנט, למרות שאני יודע שיש איזשהו, הבדל בניהם, אם כי מעולם לא עמדתי על דקותו) הוא טריק מופלא. הוא מכריח אותך להכיר ברגשות של זולתך, להסתכל על הפעולות שלך ולהבין מה נעים ולא נעים לסביבה, וכל זאת מבלי לבטל את עצמך. זו המשאלה שלי לשנה הקרובה. כי יש לי תחושה שהאלטרנטיבה… ובכן, המשורר שאל זאת טוב ממני:

"ומה זו חית-הפרא, ששעתה סוף-סוף הגיעה,
משתרכת אל בית-לחם להולד?"

בית לחם קרובה מתמיד.

לאפות פלא (באיחור של 4 שנים)

אני אוהב אוכל. באחת התמונות הטובות שלי ביותר כילד, רואים אותי אוחז בלחמניה גדולה, חופר בלבן שלה, והכל עם מבט שליו ומאוהב. בגלל שאני כל כך אוהב אוכל, במקום לטייל אחרי הצבא לתאילנד או דרום אמריקה, נסעתי לאיטליה, לפירנצה, ללמוד בישול.

בישול איטלקי זה נהדר – הוא טעים, מגוון הרבה יותר ממה שחושבים, ובעיקר לא נאצי. אצל הצרפתי יש כללים ברורים. הכל צריך להיות מדוייק, הכל צריך להיות מדוד, ואוי לך אם תעשה משהו שלא לפי התקן. באיטליה? הרבה יותר בישול של מאמות – "שמים קצת טימין, והרבה בזיליקום". מה זה הרבה? נו, אתה יודע – הרבה.

וזה עובד להם נפלא – בעיקר בגלל שאלוהים נתן להם מדינה עם חומרי גלם מעולים כל כך.

אבל יש מקום אחד שבו, מה לעשות, מתכונים בנפנופי ידיים לא עובדים כל כך טוב: אפייה. בגלל זה הצרפתים אופים כל כך טוב, והאיטלקיםפחות טוב. ובגלל זה אני לא אופה. לא קינוחים (שבנינו, זה טעים אבל פחות טעים מאוכל אמיתי), ולא לחמים. עשר שנים עברו מאז הסמסטר ההוא באיטליה, ואפשר לספור על יד אחת את כמות הפעמים שבהם אפיתי משהו.

למה? אולי זו החרדה הזאת שהגיבור של סרטי פעולה מרגיש כשהוא עומד מול הפצצה וצריך להחליט אם לחתוך את החוט הצהוב, האדום או הכחול. בבישול, אם שמת רק קצת בזיליקום, אז התבשיל יצא רק קצת פחות טעים. באפייה, אם לא פיצ'לחת (או מונח טכני מוזר אחר של אפייה) את הבצק בזמן, אז כל הבניין מתפוצץ. את כל נושא אפיית הלחם השארתי לאנשים אנליים יותר ממני.

פעם מישהו קנה לי מכונת לחם. הדינמיקה של רוב קוני/מקבלי מכונות לחם הולכת משהו כזה:

  1. וואו, מכונת לחם. יאללה בוא ננסה!”
  2. הלחם יצא, והוא מריח מעולה! פאקינג שיט, אני לעולם לא אקנה לחם שוב! עם הטיימר והמכונה אני אתעורר כל יום ללחם טרי!”
  3. המממ.. הלחם חם וטעים".
  4. המממהלחם לא כל כך חם ולא כל כך טעים".
  5. מכונת הלחם צוברת אבק.

ואז זה קרה. להמשיך לקרוא

סוכר

השיר הזה

הוא כפית הסוכר

שממתיקה את הזכרון המריר

של הראשון לספטמבר

ישראליאנה

ליאת הזמינה לנו כרטיסים למופע המשותף של שלומי שבן, שלמה גרוניך ויוני רכטר במבצר שוני. בהתחלה טיפה התנגדתי. אני מאוד אוהב את שלושתם (אם כי לשלמה גרוניך יש כמה קטעים שאני תמיד נשבר בהם באמצע), אבל ראינו כמה הופעות של שלומי שבן וכמה הופעות של שלמה גרוניך לאחרונה (כולל אחת מעולה במיוחד עם מארש דונדורמה) ויותר מזה – הגעתי למסקנה שהופעות בחוץ בקיץ זה פחות בשבילי.

צוהיה מופע מקסים באמת. אני מתפתה להגיד "ישראל במיטבה", אבל זה יוצא באותה מידה גם "ישראל במיטב אשכנזיותה". אולי צריך לעשות שיתוף פעולה בין שלומי שבן לשלומי שבת. מה שנקרא "שלום(י) בית". ולמרות זאת – ישראל במיטבה. כל אחד מהמוזיקאים תרם משהו לתבשיל הזה, שאמנם התברר כבעל טעם דומיננטי של שבן, אבל יש לנו מזל שהכשרון שלו גדול מהאגו, אחרת יש סיכוי שהתבשיל היה טיפ טיפה מקדיח.

מבחינתי כל דקה שיוני רכטר היה על הבמה היתה תענוג צרוף. רכטר הוא לא פרפורמר כמו גרוניך או שבן, אבל כל פעם שהתנגן משהו שלו, היתה תחושה של "וואו, זה משהו אחר" – כמו ההבדל בין שתי מכוניות ספורט מרהיבות, ובין מכונית קלאסית. למרות שידעתי שזה יגיע, השילוב בין "שוב היא כאן" ובין "כולם אומרים" (וסליחה על האיכות של הלינק) היה כל כך יפה, שנפלט לי "וואו" כזה, כמו של הילדים שאיתם ראיתי את קראטה קיד לפני כמה ימים.

היום בבוקר ניסיתי לחשוב האם אני מכיר "שלמה גרוניך אמריקאי" או "יוני רכטר בריטי". אני לא. נכון, פיטר גבריאל ורנדי ניומן עולים לראש, אבל זה לא בדיוק זה. האם מוזיקה ישראלית היא גם סגנון ולא רק שפה? או שאולי אני צריך לשמוע דברים חדשים. אשמח להשכיל.

בשיא המופע, כשעלו שלושת הפסנתרנים לבמה, קמה צעקה בקהל. האגף השמאלי של האמפי קם על רגליו, וצעק. שלמה היה בטוח שהם מבקשים שירים, וניסה להסות אותם. "חובש? נשיר לכם חובש… רופא? מה רגע? קרה משהו". כן. קרה משהו. מישהו מהקהל התעלף. מה שמעניין הוא שאף אחד מהקהל לא חשב לפנות לאחד מעשרות המאבטחים שהיו פרושים סביב פיוסההופעה, אלא החליטו לשאת תחינה לאלי המוזיקה על הבמה. תזכירו לי לא להתעלף בקולנוע.

ההתעלפות היתה כבר בשלב ההדרנים, אבל הוציאה את כל הרוח מהמפרשים של ההופעה. ההופעה נקטעה לכמה דקות, עד שהוהבר לנו על ידי שלומי שבן ש"הכל בסדר, האיש מתאושש והוא פשוט לא שתה". והמוזיקה התחילה. יוצאים לרקוד, יוצאים לשמוח, לא לחשוב יותר מדי. ותוך כדי, הסירנה של האמבולנס נשמעת, אלונקה נכנסת ופינוי מתרחש.

מילא אם היה אומר "הרגיש רע, אבל עכשיו מתאושש". אבל דווקא ההתעקשות להגיד "לא שתה", היתה מקוממת. המנהג הזה להחרים בקבוקי שתיה מבחוץ בהופעות גדולות הוא פשוט בריוני. אין לו שום הצדקה מלבד הרצון למכור בקבוק מים מינרלים קטן בעשרה שקלים. ונראה לי שהגיע הזמן של מנהג זה לעבור מן העולם. זה נראה לי בדיוק כמו חוק פופוליסטי שחברי כנסת ישמחו להעביר, שבמקרה הוא גם הגיוני ולא יעלה לציבור המון כסף. מהפכת השתיה החופשית התחילה בשוני. זכרו זאת.

קונג-פו, פורנו, פיצג'ראלד

הלכנו לראות את "קראטה קיד" החדש. הלכנו זה אני, יעל ונור. נור בן 10. יעל ואני לא. wax on, etc...לפני הכל, היה חוויה מעניינת להפליא לראות סרט באולם מלא בילדים בני עשר. קולות הרקע, שבדרך כלל משגעים אותי בבתי קולנוע, נשמעו פתאום לגיטימיים, במיוחד כשהם היו משובצים בכל מני קריאות התפעלות שרק ילדים בני עשר מסוגלים להפיק.

מר וגברת סמית', האבא והאמא של הסרט וכוכבו, כאילו החליטו לעשות רשימה של כל הדברים שאפשר לנטפק עליהם ברימייק, ואז לעשות אותם. קראטה קיד המקורי, הוא קלאסיקת אייטיז, והאייטיז הם כמו הימ"חים של רפרנסים אינטרטקסטואלים (ימ"ח שבו קווין סמית' הוא האפסנאי הראשי). תחשבו על זה – תפיסת הזבוב עם צ'ופסטיקס, וואקס און וואקס אוף, מרסי איז פור דה וויק, דניאל סאן, ואפילו המימיקה של מיסטר מיאגי – כולם הפכו לאייקונים של ממש. ולכן אף אחד מהם לא הופיע ברימייק.

החצי הראשון של הסרט מפתיע לטובה. יש תחושה שהסרט הוא על אנשים, ולא על קלישאות. מרגישים כמה קשה חווית ההגירה למקום חדש, אבל זה לא רק זה. בסרט המקורי דניאל-סאן היה נער. ברימייק, דריי ("שאו-דריי" זה ה"דניאל-סאן" החדש) בן 12, והיריבים שלו גם הם… ילדים. יש משהו הרבה יותר אכזרי בילדים שמרביצים אחד לשני, במכות מכוונות לפנים, לצלעות. המכות שדריי חוטף בהתחלה הן הרבה יותר ישירות, ביריוניות, מהריקוד כוריאוגרפית הרוקוקונג-פו של המשך הסרט.

קראתי פעם שתוכניות הבישול הם אחת הסיבות לכך שאמריקאים משמינים. הטענה היתה שהיחס בין תוכניות בישול לבישול בבית הוא כמו היחס בין סקס לפורנו. האמריקאים בוהים במסך, רואים את התבשילים שמכינים שם, אומרים לעצמם "אוי, זה נראה נהדר, אבל זה של מקצוענים, אז במקום להכין בעצמי אני אלך להאביס את עצמי ב-Arby's". קראטה קיד המקורי היה, במובן מסויים, על החלום האמריקאי. תבוא כזר, תתקל בקשיים, תעבוד קשה, תנצח ותקבל את האהדה וההערכה של חבריך ואויבך. קונג-פו בסינית מתרגם ל"מיומנות שהושגה בעבודה קשה". ברימייק, לקראת הסוף, האנושיות מתנפחת לקלישאה, מה שהופך אותו קצת לפורנו-חלום-אמריקאי.

ואז, בבית נזכרתי בג'יי גטסבי המסכן. גטסבי, שעבד כל כך קשה כדי לחיות את החלום האמריקאי והקריב הכל בשביל פנטזיה של הפי-אנד, שהתבררה כמלאת שאון וזעם, ופשר אין. אלון גל ומקהלת המאמנים לא המציאו את השיפור העצמי, מאבני היסוד של הדת האמריקאית. לקראת סוף הספר, נפגשים דמות המספר, ניק קאראווי, ואביו שבור הלב של גאטסבי.

Then he returned the wallet and pulled from his pocket a ragged old copy of a book called HOPALONG CASSIDY.

“Look here, this is a book he had when he was a boy. It just shows you.”

…He opened it at the back cover and turned it around for me to see. On the last fly-leaf was printed the word SCHEDULE, and the date September 12, 1906. and underneath:

SCHEDULE

Rise from bed . . . . . . . . . . . . . . . . 6.00 A.M.
Dumbbell exercise and wall-scaling . . . . . . 6.15-6.30
Study electricity, etc . . . . . . . . . . . . 7.15-8.15
Work . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 8.30-4.30 P.M.
Baseball and sports . . . . . . . . . . . . . 4.30-5.00
Practice elocution, poise and how to attain it 5.00-6.00
Study needed inventions . . . . . . . . . . . 7.00-9.00*

GENERAL RESOLVES
No wasting time at Shafters or [a name, indecipherable]
No more smokeing or chewing
Bath every other day
Read one improving book or magazine per week
Save $5.00 {crossed out} $3.00 per week
Be better to parents

הסגידה הזאת, לשיפור העצמי, המרדף האינסופי אחריו בדרך לחלום שאוטוטו מתגשם, היא כמו מי שמנסה לטפל בעצמו על ידי פסיכואנליזה מלאה, ושוכב על הספה ב"טיפול" כמה שעות מדי יום. ומרוב שהוא עסוק בלשפר את עצמו, הוא שוכח לעשות את הדבר הכי בסיסי בחיים: לחיות אותם.

* מעניין נורא לחשוב איך גטסבי הצעיר חקר "needed inventions" במשך שעתיים כל יום בלי האינטרוובז…

מספרים (או: יו מייק מי פיל לייק א נאטשורל וומאן)

1. אחרי שיגליתי שלמרבה ההפתעה כותרות בסגנון "אני אוהב ציצים" מקפיצות את הכניסות לבלוג בצורה מטורפת, החלפתי את אובססיית ה"בוא נסתכל בסטטיסטיקות של הבלוג ונראה מי נכנס מתי מאיפה וכמה זמן הוא שהה שם", במשהו אחר. גל החום הנורא הזה מסתדר טוב עם הווידג'ט מזג אוויר שיש באובונטו. אני מקבל דיווחים עתיים, מכורסתי הממוזגת, לא רק על כמה מעלות יש בחוץ, אלא גם עד כמה כבד עומס החום, קרי כמו כמה זה מרגיש. "יו, 29 מעלות בחוץ עכשיו, אבל מרגיש כמו 34.3!". חדוות הניצול במספרים.

2. כחלק מהתחביב החדש שלי, טור האינפוגרפיקה במוסף סוף השבוע טובעים (המעולה אבל אני לא משוחד בכלל) של כלכליסט, התחלתי לנבור במספרים. נתחיל בזה שהיקף המידע שקיים בחינם הוא מפתיע, אם יודעים איך לחפש נכון. אם משתמשים, למשל, במילה "Trends", (נגיד, "Meat eating trends") תגיעו רחוק. אם סתם תנסו לשאול את השאלה שלכם (how much meat do they eat in canada), תגיעו מקסימום ל-Yahoo Answers. מה שמדהים במספרים, זה עד כמה אנחנו מאמינים להם, וכמה הם לא באמת, תמיד, אמינים.

תל"ג לנפש של מדינה – נשמע כמו נתון בסיסי, מוצק ביותר. זה יהיה מוזר לחשוב שיש כמה גרסאות לתל"ג לנפש במדינה, כמו שזה ישמע מוזר לחשוב שיש כמה גרסאות למהירות שבה עצם נופל על כדור הארץ. לגבי העצם שנופל אני לא יודע, אבל תל"ג לנפש – באיזה טעם אתה רוצה אותו? בטעם של קרן המטבע הבינ"ל, או של הבנק העולמי? או אולי של ארגון הסטטיסטיקות של האו"ם? או אולי של ה-CIA World Factbook? היית חושב שבכולם יהיה את אותו מספר, אבל לא. ההבדלים לא תמיד גדולים, ולא תמיד הם קיימים, אבל בהחלט – תל"ג לא תמיד נשאר תל"ג. פעם צחקתי שבסמינרי ניו-אייג' של רו"ח מלמדים אותם את המנטרה ש"אקסל יוצר מציאות". ובמקרה הזה – הוא כן. המספרים האלה הם הם המציאות. אנחנו מכבדים אותם בגלל שהם לא תוצאה של ניסוי בפסיכולוגיה של סטודנטים בשנה ב' ששילמו 45 שקל עבור 20 דקות מזמנן של-15 אנשים והוציאו מזה "ממצאים". אלה הנתונים שהגיעו אלינו מהמוסדות הכי מכובדים שיש. אף אחד לא יחשוב על לפקפק בהם. כשהבנקאי ירצה לאשר או לא לאשר את קו האשראי למדינה כזאת או אחרת, הוא יסתכל במספרים האלה ויאמין להם בעיניים עצומות.ומספיק שמישהו טעה בכוונה או בטעות, באקסל, והמציאות נראית אחרת.

כמו העתקים של העתקים במכונת צילום, שכל פעם משתנים טיפה אבל בצורה לא מורגשת, האם כך גם אנחנו, המספרים והמציאות? כי מחרתיים מישהו יסתכל על טור האינפוגרפיקה שלי, שמבוסס על אותם מספרים, בתור החלון למציאות.

3. הלכנו לחפש בגדים בשבילי, לחתונה, אני וליאת ר. יש לי תחושה שהיחס שקיבלתי בשתי החנויות שאליהן נכנסתי, MaleBox בבן-יהודה, ו-Maison Rouge בפרישמן, היה דומה גם אם הייתי נכנס לשם עם עגלת קניות גדולה מלאה בסחבות ובקבוקים למחזור. תבינו,   אני איך נאמר זאת, לא רזה. אני לא מתאבק סומו – סתם גבר דובי. מידת המכנסיים שלי נעה בין המידות 48 ל-50. "אין לנו באמת שום דבר במידה שלך", הפטירו לעברי המוכר/ת. "הנה, תנסה את זה. זה לא יסגר, אבל…". "טוב, אם תרצה אפשר לתפור לך בהזמנה אישית… (רק כמובן שלא תוכל לראות את הבגד לפני כי שום דבר כאן לא עולה עלייך, שמנצ'יק)". אין לי בעיה עם לתפור בהזמנה אישית – כל החתונה הזאת כולה תפורה בהזמנה אישית על פי מידותינו. אבל בדרך כלל נהוג להציע גם מה לתפור בהזמנה אישית, לא רק לציין את המיסתורין שבתהליך.  היה ברור שהמוכרים רוצים לתפור לי משהו בהזמנה אישית בערך כמו שהם מעוניינים לגרגר בקבוק שלם של החומר-ניקוי-אסלות-עם-צוואר-הברווז. כי באמת – שמן? בחנות שלנו?

"איזה יופי", אמרה ידידה שלי, כשסיפרתה לה על צרותי, "עברת חוויה נשית אמיתית. עכשיו אתה יודע איך אנחנו מרגישות." הפרוייקט הבא: הטרדה מינית.

.