ניל סטיבנסון, שאפילו יש לו טאג כאן בבלוג, הוא סופר ועיתונאי מבריק, שמתעסק המון בהיסטוריה, חברה וטכנולוגיה. הרבה פעמים יש לו יותר דברים מגניבים להגיד מסיפור שעוטף אותם, אבל לא נורא. אחד המאמרים הראשונים שלו, מ-1999, "In the Beginning was the Command Line", עוסק בהיסטוריה של מערכות הפעלה, בעצם ב"מה זה מערכת הפעלה". אחד הנושאים העיקריים שנדונים שם, גם אם המילים הם אחרות, הוא הסובלימציה שמערכות הפעלה עוברות. ממצב שבו צריך להזיז פיזית דברים כדי שמעגלים יסגרו או המחשב יבצע פקודות כלשהן (למשל, בכרטיסי ניקוב), למצב שבו אפשר לכתוב אותם בשורת פקודה (דוס, טרמינל של לינוקס), למצב שבו יש מטאפורות גרפיות. גם במישור הפיזי – ב-Thinkpad שלי אני אפילו כבר לא צריך להזיז את העכבר מלוא התנועה – יש את הדגדגן האדום הזה שיושב במרכז המקלדת, וכל מה שעלי לעשות הוא לרמוז לו, בתנועה העדינה ביותר של קצה האצבע שלי, לאן אני רוצה שהעכבר יזוז.

נכון ללפני שנתיים (לפני הופעתו של האייפון בחיינו), ככל שהממשקים היו מתקדמים יותר, כך הם הלכו וצמצמו את תפקידו של הפיזי, של הגוף. עוד פלך הצטרף לממלכה הגדולה שנבנית כאן בשנים האחרונות: ממלכת התבונה הטהורה.

זה לא שלגוף אין נוכחות בחיים שלנו. הרפואה התקדמה, ברוך השם. אפשר לרפא המון מחלות. אבל נראה כאילו יש מאמץ מכוון, כמעט קונספירטיבי, להתעלם מתפקידו של הגוף, הפיזיות, באושר שלנו. האושר, כפי שמוטף לאדם המודרני, מגיע מהשכל, מהנפש, מהרוח. הרוח נעלית, הגוף הוא בזוי. השכל גבוה, הגוף נמוך. בבית הספר, הפונקציה שאמורה להיות, מבחינת המדינה, זו שמעצבת את הילדים שעוברים דרכה ונותנת להם את הכלים לחיים, יש בשבוע כשעתיים של שיעורים שקשורים לגוף (שיעורי ספורט המגוכחים), לעומת כשלושים שעות שבהם מתעסקים בדברים של שכל. מבלי לדבר בכלל על מה לומדים בשאר שלושים השעות האלה, האמירה ברורה: מה שחשוב הם דברי בינה, והגוף – מיותר.

כשמישהו מרגיש אומלל, או תקוע בחייו, הוא ילך לפסיכולוג, ושם ינסה לפתור את אומללותו בשיחות, בניתוח, במילים. לעיתים נדירות בלבד הפסיכולוג יצווה עליו לרוץ 20 דקות שלוש פעמים בשבוע כחלק מהטיפול.

זה לא שאין התעסקות בחברה שלנו עם גוף וספורט. מפציצים אותנו ללא הרף במידע על חשיבות ההתעמלות, אכילה של פחממות מלאות, ואומגה שלוש, אבל לרוב בקונטקסט של "בריאות" ולא "אושר". אושר מגיע משלווה פנימית, מסדנאות רוחניות, מטיפול פסיכולוגי. אם האושר לא מסופק לנו על ידי השכל, אנחנו מרגישים שאנחנו מרמים.

מגיל מאוד צעיר היה ברור לי שאני חכם, ושמן. היה ברור לי שיש דיכוטומיה בין העולם הפיזי, עולם הספורט, ובין עולם השכל, ובגיל מאוד צעיר החלטתי באיזה צד אני נמצא. רוב חיי העברתי הרחק מכל עיסוק ספורטיבי. אני לא משחק כדורסל או כדורגל עם החברה, משעמם אותי לראות את זה אפילו. לחדרי כושר הבלחתי ספורדית על מנת לעזור לי לשלוט במשקלי, אבל היה ברור לי לחלוטין שאני לא בסביבתי הטבעית, שזה לא באמת בשבילי החרא הזה.

כשביקרתי בסיאטל, לפני כשנה, נדהמתי. תרבות הספורט שם, לפחות אצל החצי הלא מקועקע-ומעשן-עצמו-למוות, היתה משולבת כל כך עמוק ב-DNA של האנשים איתם הסתובבתי, שהיה להם מוזר באותה מידה לחשוב על אנשים שלא שותים כמו על אנשים שלא מתעמלים. הם לא היו מז'אנר האובססיבים לכושר. הם פשוט עשו דברים – התחרו באופניים, טיפסו על סלעים, עשו קיאקים. חזרתי לארץ וניסיתי לשנות גישה.

אין מה לעשות, ספורט מקדם את רמת האושר. בשנה האחרונה, יש מתאם מובהק וחיובי בין הפעמים שבהם הצלחתי להכניס את עצמי לשגרה של ספורט אמיתי (אמנות הלחימה שלי היא לא ספורט אמיתי), ובין תקופות שבהם הייתי מאושר, פורדקטיבי, יעיל. ספורט הוא לא תרופת פלא, אבל הוא לא רחוק מזה לפעמים.

אז אם שקלול הגוף בתוכנית האושר שלנו מסוגל להעניק לנו כל כך הרבה, למה לא עושים את זה יותר? מה פשר הקונספירציה הזאת, שבה שני הצדדים, צד ה"גוף" וצד ה"נפש" עובדים כל כך קשה על לשמר את הגבולות? אני לא יודע. השאלה המעניינת יותר שנגזרת מכל הסיפור הזה, היא שאלת "למה החיים קשים". אם אכן ספורט כל כך טוב לנו – לגוף ולנפש, אז למה אנחנו כל כך מתקשים להתעמל, להתמיד? גם אחרי שהבנתי את החשיבות של הספורט לאושר האישי שלי, היו תקופות שבהם הזנחתי את עצמי.

ייתכן והחיים נבנו בכוונה כדי שיהיו קשים. שנתאהב באלה שלא אוהבים אותנו, שהאוכל המשמין יהיה הטעים ביותר, שנתעצל דווקא לבצע את הדברים שהכי בריאים לנו. יכול להיות שזה ה"מותר האדם מהבמה", העבודה ה"רוחנית" שלנו, האתגר שלנו כבני אדם להתעלות על ברירות המחדל שלנו. יכול להיות שמדובר בשריר, שריר ההתעלות, וככל שאנחנו מאמצים אותו יותר אנחנו הופכים ליותר בני אדם, ופחות חיות. ויכול להיות שהשריר הזה הוא רב שימושי – הוא מתחזק כתוצאה מהתעמלות, אבל הוא תורם גם לפעילויות אחרות שלנו מקטגוריית ההתעלות.