כל מי שמסתכל קצת על ישראל, מודל 2009, יודע שזה לא יכול להיות באמת, המדינה הזאת. באיזשהו מקום, כולנו מחכים לרגע שבו יצפאן או יגאל שילון יצאו מאחורי הקלעים, ויראו לנו שהכל זה חלק ממצלמה נסתרת.

אולי זו תחושה שמתגברת אצלי כל שנה ככל שהחום ואחוזי הלחות עולים. ואולי לא. בשבועות האחרונים מדינת ישראל, או הייצוג של מדינת ישראל בתקשורת, עובר מטאמורפוזה. אנחנו כבר לא מדינה. אנחנו משחק augmented reality. למי שתהה מה זה אוגמנטד ריאליטי – זה כשהמשחק משולב עם המציאות, וקשה להבדיל בניהם. "המשחק", הסרט עם מייקל דגלס ובובת הליצן המפחידה, הוא דוגמה מצויינת לזה. כנראה שכאן אצלנו בלבאנט החליטו שלא מספיק מעניין, ולא מספיק מוזר, ולכן צריך גם להפוך אותנו למשחק אוגמנטד ריאליטי. כי אין לי שום הסבר אחר לזה שדמות פיקטיבית מקבלת, לאורך זמן, כותרות רציניות בעיתון הכלכלי הכי נקרא בארץ. בגלל שעוד יש לי איזשהו קשר לתעשיית הטלוויזיה, אז אני יודע שתומר לוי, שלפי הכותרות בדה מארקר הוא חבר של ביבי,  משקיע בעראק, והפסיד כסף אצל מיידוף, הוא דמות בדיונית. אבל אם הייתי רק טיפ טיפה יותר מנותק, נגיד אם כל הסיפור הזה היה קורה בעונה הראשונה של "מסודרים", שכלל לא הייתי מודע לקיומה, אז הייתי יכול לחשוב שתומר לוי באמת חבר של ביבי, באמת הפסיד קצת אצל מיידוף. אוגמנטד ריאליטי, בחסות קבוצת שוקן.

עכשיו, אני האחרון שאלין על זה שאנשים רציניים משחקים משחקים. לדעתי עוולות העולם כולם רובן נובעות מכך שלאנשים אין יכולת לצחוק על עצמם ועל הז'אנר שבו הם פועלים. מצד שני, יש גבול מסויים שבו בדיחה הופכת מקטע, לגימיק, לפאטתית. יכול להיות שמה שמוסיף לעיקום האף שלי, הוא לא רק עצם הבחירה להפוך את חיינו למשחק מציאות מדומה, בלי לשאול אותי, אלא הבחירה התוכנית.

אל תבינו לא נכון – "מסודרים" היא אחלה תוכנית, כל עוד אתה מסוגל לצחוק על עצמך. אם אתה פמיניסטית זועמת שחושבת שבלייזר זה זוהמה משפילה ומחפצנת, אז אין לך מה לעשות עם "מסודרים". תומר לוי, הוא אסי כהן, הוא אחלה דמות. אבל באובססיית המסודרים הזאת יש את אותו ניחוח קל של הערצת הפריץ שמתלווה לכל תופעת ג'ף פולבר. ג'ף פולבר הוא איש נחמד עם לב רחב, שארוחות הבוקר מלאות הנטוורקינג שלו הפכו אותו לתופעה תקשורתית שמתחרה באורן זריף. פולבר עשה מכה מלזהות נישה ספציפית (VoiP), ולהתחרע עליה בכל דרך אפשרית. מהרגע שעשה מכה הוא, מבחינת התקשורת, מהווה סמכות לכל, בדיוק כמו תומר לוי, שעשה מכה כל כך חזקה שאיפשרה לו לעוות את מרקם המציאות, ולהפוך לילד אמיתי.

למקומות יש מאחורי הקלעים. לכמעט כל המקומות יש מאחורי הקלעים. במאחורי הקלעים ההצגה שמתנהלת לפי הכותרת של המקום נפסקת, או נחלשת, ומתחילה הצגת חיים אחרת. זה יכול להיות השירותים ומטבחון שיש בחנות קטנה, או המלצרים שמפלשים כוסות, עייפים רצח, באחת בלילה. זה יכול להיות אנשי השיווק של הייטק, שעד לפני דקה עדיין חילקו כרטיסי ביקור והחליקו חיוכים וכפיים, ובהשמע הגונג מקפלים את השרוולים והדוכן שלהם בתערוכה, והופכים לפועלי במה מזיעים. 

ככל שמתרגלים למחשבה, כך צצים מאחורי הקלעים ונהיים ברורים יותר, גם אם בכל מקום הם קצת אחרת. המערה החשמלית בדיזנגוף סנטר, הביזארו-דיסניוורלד שמתחבאת מאחורי או מתחת לממלכה הקסומה, ומאוכלסת באנשי זבל ובטחון ומי יודע מה עוד.

מפתה לחשוב שמאחורי הקלעים הם האמת, ושהלפני הקלעים זה הצגה. בדיוק כמו שמפתה לחשוב שאם נסיר את ה"מסכה" שאנחנו עוטים על עצמנו, נגיע ל"אני האמיתי". זה מסתדר לנו טוב – יש אמת ויש שקר, יש אותנטי ולא אותנטי, ואם רק נצליח להניס את הלא אותנטי, נוכל לחיות חיים מאושרים, אמיתיים ומלאי ירקות אורגניים.

אבל לדעתי יותר מעניין להסתכל על שני צדדי הבמה במקביל. להתענג על מאחורי ולפני הקלעים. נכון, בהתחלה קשה יותר להנות  מההצגה כשאתה מודע למאחורי הקלעים כל הזמן – ה-SOD, השעיית הספק שלך, נעלמת. אבל ברגע שמבינים שמתחת למסכה יש עוד מסכה, ומתחתיה עוד מסכה ועוד מסכה, ולכל אחת יש תפקיד וכל אחת מהם היא חלק אמיתי ממי שאתה, אפשר להתחיל להתרווח קצת, ולהנות מההצגה.

(ובלי שום קשר לכלום, אבל אם כבר להנות מההצגה: בערך פעם בשנה אני חוזר באיוולות על אותן שתי טעויות: אוכל בבורגראנץ', והולך לראות סרט בגלובוס בעזריאלי. זה מדהים. מושבים שפרושים ומרגישים כאילו נלקחו ממחלקת התיירים באל-על, סדרנים שמתעקשים שהמזגן דולק למרות שהוא לא, מערכת סאונד חובבת דיסטורשן, וכמובן – שתי פסים שמרצדים כל הזמן על המסך בזמן ההקרנה. אחרי דברים כאלה אני כל פעם מנסה להבין למה אנשים עוד הולכים לקולנוע.)

כבר כמה זמן שאני מפליטי פיסבוק. יצאתי מפייסבוק ממגוון סיבות, חלקן על גבול הדתיות. אך בדיוק כמו עם היחס שלי לדת, גם כאן אני לא מנסה להיות מיסיונר. מי שטוב לו, סבבה, לי לא היה. 

מדי פעם אני נכנס לשם שוב, רק כדי לבדוק אם העניינים השתפרו. הפעם האחרונה היתה לפני שבוע וחצי, לערך. נכנסתי (כי פייסבוק זה כמו הוטל קליפורניה – you can check out any time you like, but you can never leave), וחטפתי את הבומבה בפנים. אני חושב שהמונח המדוייק ביותר לזה יהיה "אגרופוביה". ברחתי.

כשאני נמצא בפייסבוק, אני חווה תחושה פרדוקסלית חזקה להפליא. מי שמכיר אותי אישית, יודע שאני ידידותי, חברותי, מתעניין. אולי קצת מוסח דעת, אבל דואג לחברי ולחייהם. אבל דברים כמו הניוזפיד של פייסבוק, או טוויטר, רק מדגישים שוב את אמרתו של ז'אן פול  קשישה. הגיהנום הוא הזולת, או אולי במקרה של טוויטר – הזולת הוא הגיהנום. החיים של אנשים באינטרנט לא מעניינים אותי. אני ממעט לקרוא בלוגים , גם של חברים קרובים, שעוסקים באופן ישיר ועיקרי בחייהם. גם הבלוג הזה עוסק בחיי האישיים רק לעיתים נדירות. אני נוכח בו, כמובן, אבל אני מספק בו משהו מעובד, מלוטש יותר. הבלוג מהווה מבחינתי מקום שבו אני יכול להביא לעולם מחשבות, רגשות והגיגים שלי, אבל אני מטריח את עצמי, ועושה איתם משהו. אני מעבד אותם, מזקק אותם, ובכך גם אני וגם מי שקורא את זה מקבל ערך נוסף, מקבל פוסט כתוב טוב יותר, או מחשבה מחודדת או עשירה יותר. בגלל זה ממוצע העדכונים שלי הוא פעם בשבוע, שבועיים.

משהו במדיום הקצר הזה, של סטטוס ליינים וטוויטים, משהו במיידיות הזאת, ובכך שיש כל כך הרבה טוויטים ולחץ לעדכן כל הזמן, גורם למידע הזה להרגיש, לי, לפחות, כמו נפיחה, יותר מכל דבר אחר. יש קצת לחץ בבטן, והופ – טוויט חדש. לא צריך לעשות שום דבר – זה כבר יצא לבד, לא צריך להתאמץ, לא צריך ללבוש חולצה או מכנסיים, גם תחתונים בסלון זה בסדר. כי כולם גם ככה הורידו חולצה.

כשאפגש עם חבר, ונדבר על חיינו, ייתכן ואקבל מידע שאוכל לסכם אחר כך כשורת סטטוס בפייסבוק, או כטוויט ("אריק בדיכאון כי החברה שלו עזבה אותו"), אבל החוויה של לקבל את המידע מאריק בעצמו, כשאריק צריך לטרוח לנסח את הדברים, לתת מעצמו, עושה את זה שווה, מעניין.

יכול להיות שאני מיושן. למרות שעל הנייר אני early adopter קלאסי, יכול להיות שהמעבר לגיל שלושים מקרב אותי עוד טיפ טיפה לזקנים האלה שממורמרים על הצעירים עם הטוויטר ומוזיקת הרוק שלהם. יכול להיות שאני עוד לא מוכן להיות חבר בתודעה הקולקטיבית, שבה כל הבזק מחשבתי של כל אחד מחברי משודר ישר גם למוח שלי. או שסתם הפלצות המוניות זה לא הקטע שלי.

 Symptom Recital

I do not like my state of mind;
I'm bitter, querulous, unkind.
I hate my legs, I hate my hands,
I do not yearn for lovelier lands.
I dread the dawn's recurrent light;
I hate to go to bed at night.
I snoot at simple, earnest folk.
I cannot take the simplest joke.
I find no peace in paint or type.
My world is but a lot of tripe.
I'm disillusioned, empty-breasted.
For what I think, I'd be arrested.
I am not sick. I am not well.
My quondam dreams are shot to hell.
My soul is crushed, my spirit sore:
I do not like me any more.
I cavil, quarrel, grumble, grouse.
I ponder on the narrow house.
I shudder at the thought of men.
I'm due to fall in love again.

(Dorothy Parker)