היום בכלל לא מוצאי שבת

למרות שיש תחושה מאוד עזה שכן.

1. מפגש הבלוגרים היה נפלא. הייתי בכמה כאלה, בעבר, והם היו דלוחים כמו תה… דלוח מאוד. זה היה שונה. יש לי נסיון לא קטן עם מפגשים עם אנשים מה"אינטרנטים", חלקו הגיע מכל מני מפגשי פורום, דוגמאת פורום אומנויות לחימה של תפוז. במקרה הזה, לכולם יש נושא משותף, ולפעמים אפילו תוכנית (במקרה של הפורום שלי – להרביץ אחד לשני). מאחר ולמפגש בלוגרים אין ממש נושא משותף, היכולת של כולם לתקשר להפליא, בחברה מעניינת, ואווירה נהדרת, היא לא משהו שצריך לקחת כמובן מאליו. אנשים טובים. נהדר. כיף לפגוש את טיף, כרמל, שרון, אח”י דקר, כוסית עם אובסיית שואה, מורין, אטאלנטה, טל, ואן דר גראף אחותך, יהונתן, שוקי, אפי פוקס, עירא, עומר, כמעט 30, לרמן, Islay, מרק, עידו קינן, עידן, יוסי, eln ליאור הנר, רוני יניב וכמובן, גם את יוחאי (שנשכח כי גנבתי את הרשימה ממנו) ותודה לצדיקים שהקלידו את כל השמות והלינקים, וללורנס ג' טסלר שהמציא את הקופי פייסט (מישהו היה צריך!).

The cat doll was just freaky.

2. מדרחוב נווה שאנן מזמן הפך להיות הדבר הכי קרוב שיש לתל אביב לצ'אינהטאון. יצא לי לבקר בו בעיקר בימי שישי, כשכל העובדים הזרים שותים בירה ו-"עדן" ו-"קשת", שתי המסעדות הפרסיות החביבות עלי, פתוחות ואפשר לאכול עש וסבזי. הטיול בלילה רק מקצין את המוזרות האורבנית הנפלאה של המקום. החללים הקטנים שבהם אנשים יושבים ושותים בירה וצופים במשחק, כשבחוץ מישהו שם שיפודים על המנגל, הזכירו לי את מנילה. החרדי שריקד לו לצלילי מחיאות הכפיים הקצובות של חבריו לשולחן, כאשר חנות לפני וחנות אחרי מפרסמות "סקס" ו"פיפ שואו", הזכיר לי יותר מכל את השיר הזה.

יומני מסע אהוי!

לפני שנים רבות, כשעוד עבדתי באייטק, סיגלתי לעצמי מנהג מגונה לנסוע המון. חישבתי שבשנת 2001 טסתי בערך 150 טיסות. כתוצאה מכך, נהגתי לא להשאר במקום אחד זמן רב מדי, והתפתחה לה מסורת של כתיבת יומני מסע ממקומות שבהם ביליתי פחות מ-24 שעות.

ואז נסעתי לאיטליה.

שם הייתי הרבה יותר מ-24 שעות.

ומאחר וכבר הייתי בפירנצה, ואני גרגרן, היה זה רק טבעי שאכתוב את מדריך גוטמן לגרגרן בפירנצה. נכון, מדובר בחוויות עדכניות ללפני כמה שנים, אבל הן

א. עדיין משעשעות

ב. (לפחות כל מה שקשור לאוכל) עדיין, ברובן רלוונטיות.

נפתחה בוקסה משמאל, עם הכותרת "יומני מסע", ובה אעלה את עלילות העבר שלי, כאיש רב המזימות. תהנו.

He thrusts his fists against the post

בסוף "IT", של סטיבן קינג, כל הילדים חוזרים שוב לשיכחה. יותר מחצי מהספר הוא בעצם הזכרות של המקרה הקודם בו הילדים נתקלו בליצן, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, שכחו אותו.

למרות שהחיים שלנו מלאים בהמון דוגמאות של שכחה, דווקא זו חזקה לי במיוחד, בדיוק בגלל החוויות יוצאות הדופן, הקיצוניות, שהדמויות בספר עברו. לא, השכחה אינה הדחקה, לא במקרה שלהם. היא פשוט שיכחה. כמו מילים שנמחקות, אחת אחת ובערבוביה, מדף. בהתחלה המשפטים עוד איכשהו מתחברים, ואחר כך זה כמו הסוף של האלצהיימר.

וגם אני, למרות כל החוויות האינטנסיביות, אפילו במהלכן אני משנן לעצמי "את זה אל תמהר לשכוח", מרגיש איך, למרות הכל, הזכרון הופך להיות אימפרסיוניסטי, אקספרסיוניסטי, קוביסטי.

בשלבים האחרונים של אלצהיימר, מסתבר, נעלמות כל המחלות שאפשר לקשר אותן ל"רגש" – כל מחלות הלב, למשל. 

 

לו היית כאן אתי
בחציספרה שלי,
כשיושב במרפסת
לוגם בירתי
ערב; השמש שוקעת,
ילדים צועקים ושחפים מצווחים
מה הטעם בלשכוח
אם אחר כך מתים?

(מתוך: שיר / יוסף ברודצקי. תרגום: ט. גוטמן)

החיים כסיפור

1. בכל פעם שאני קורא את דון קישוט, אני משועשע מחדש מסצינת שריפת הספרים. לאחר שההידאלגו הנכבד חוזר ממסעו ההזוי הראשון, בני ביתו הנרגשים מזמנים את הכומר המקומי והגלב, על מנת לעזור להם. האשמים העיקריים בטירופו של דון קישוט הם כמובן ספרי האבירים אותם הוא קורא ללא הרף, ולכן יש לשרוף אותם. הכומר מגלה בקיאות מפליאה בהם, תוך כדי שהוא ממיין אותם לשריפה, וכאן אמור להיות טמון רוב המתח הקומי. מה שאותי משעשע, זה שאפשר, בשינויי ניסוח קלים מאוד, להפוך את נאומם כנגד ספרי האבירים, והשפעתם המזיקה עד מאוד, לנאום כנגד משחקי תפקידים, משחקי תפקידים, ואיפלו סרטים שיש בהם עישון.

2. כשהגעתי לקורס מנחים של מיכא"ל, לפני כשנה, נדהמתי לגלות כמה בעצם קורס מיכא"ל שעשיתי בתיכון, 12 שנים קודם לכן, השפיע עלי. המון דברים קטנים, נקודות מבט, ערכים התייחסויות למציאות שהייתי בטוח שהם פשוט אני, הגיעו בהשראת הקורס. זה היה לי אפילו סוג של משבר.

אתמול, במחווה שאין לי הסבר אליה, שלפתי ממדף הספרים את "שתהיי לי הסכין" של דוד גרוסמן, והתחלתי לקרוא בו שוב. "שתהיי לי הסכין" היה הספר המכונן של אחת ממערכות היחסים החשובות שלי, ומאז לא קראתי בו עוד. כשהתחלתי לקרוא בו אתמול, ראיתי השתקפות, אולי צל בסגנון האמברי, של עצמי. המכתבים המשולהבים, השופכים, שמודעים לכך שהם לא מסוגלים להעביר את כל הגודש הזה שיש בפנים אבל עדיין מנסים, תוך שהם מודעים לזה שהצד השני לאוו דווקא עומד בקצב. זה היה מביך, כמו למצוא שיר שכתבת בגיל 16, כזה שהיית גאה בו והראת לכולם, ולקרוא אותו שוב.

זה מביך, כי חוסר הקרקוע, ההשתרשות, שם כל כך בולט.
וזה מביך, כי משהו בי עדיין שם. עדיין אין לי מספיק מילים. אני עדיין זורק על אנשים, משליך עליהם, אם לא מילים אז ספרים של אחרים, שירים, סרטים.

כמה תובנות בדרך (חזרה) מוויפאסנה

1. הייתי, ראיתי, שתקתי, חזרתי. מהר מהצפוי. המקום מקסים, הטכניקה מעניינת, הכל מתוקתק ברמות שנדיר לראות בארץ, לאף אחד אין את חיוך ה"שנטי שנטי" על הפנים. מגיעים למקום הזה כדי לעבוד, ועבודה קשה. זה נכון שאני ועבודה קשה אף פעם לא היינו חברים טובים במיוחד, אבל לא זו הסיבה שהלכתי.

2. הסיבה, מלבד ציווי ה-chercher התמידי, היתה פלאגלנטים. נשארו לי עוד עבודה סמינריונית וחצי לתואר המזויין הזה, אותו אני מצליח בכשרון וחינניות לגרור כבר חמש שנים. העדרו של התואר וחוסר יכולתי לכתוב עבודות אילו מסב לי צער וכאב עמוקים. אחת מהן אמורה להיות על פלאגלנטים, מעין אנשים כאלה שנהנו להתעלל ולהצליף בעצמם בזמן המגיפה השחורה. תוך שאני יושב שם, ומנסה להרגיש את הנשימה נוגעת בקצה אפי (נסו לעשות את זה אתם 28 שעות!), הבנתי שבעשרה ימים האלה הייתי יכול לגמור את אחת מהעבודות הללו, ושאני אמור לכתוב על הפלאגלנטים, לא להיות אחד מהם.

צילום אליוסטרציה

3. ככל שנוסעים דרומה, כך אנשים מאבדים אחריות בכל מה שנוגע לשמות של מקומות וצמתים. זבדיאל? זה לא ההוא שהקים את ספרינגפילד? אוזה, חברים, זה שם של ציפור מבד, לא מקום.

4. מעניין לראות כמה זמן לוקח לך להבין ולהסתגל לטרמינולוגיה של מקום. "בקורס שעבר שירתתי" – "הפעם באתי לשבת" "מי היה המורה?". דברים קטנים. מדהים גם איך השליטה בשלושה-ארבעה מונחים מהז'ארגון הפנימי של מקום מאפשרת לך לפתוח כל מני דלתות, אם רק תרצה. Young social engineers, take note.

5. ההוראה בוויפאסנה מתקיימת בעיקר בשלט רחוק. לכל קורס יש מורה, אשר עיקר תפקידה/ו הוא לשבת על במה קצת מוגבהת וללחוץ על ה-play. מהרמקולים בוקע קולו של המורה. המורה (גואנקה), נשמע קצת כמו גרסא הודית של בארי וויט, עם אוצר מילים נרדפות בלתי סביר ("work diligently, ardently, presistently, patiently"), והנטייה ההודית לחזור על מילים בסוף משפט פעמיים, ולהשתמש ב-So (נגיד: "So naturally, so gracefully" וכו'). הוא מזמרר לו כל בוקר ארוכות בפאלי, שפתם של הלא-עצים, ובערבים מופיע בווידאו.

6. יש משהו מאוד מוזר כשמישהו ניבט אלייך מעבר למסך, ומספר לך משהו על מצבך. גאנקה מסתכל עליינו בעיניים, ומודיע: "The first day is over!". איך הוא יודע? אמאלה! לפני הכל, יש לזה אפקט הארי סלדון/משימה בלתי אפשרית לא נורמלי.

7. מלבד היותו גורו של זרם מדיטציה יוצא דופן, גונאקה נראה כמו הודי גנרי לחלוטין. אחרי שלוחצים על Control-N בתוכנה של ההודים, הוא ישר עולה למסך. הוא לא מרחף באוויר, הדבר שהוא לובש הוא לא בגדי גורו, הוא סתם נראה כמו כל הודי שתפגשו ברחוב. אין לו, למשל, את הלוק של אושו, שכשאני רואה אותו אני תמיד משום מה נזכר ב-Fantastic Mr. Fox של רואל דאל (אם כי קצת יותר בגרסה שלי יצא להתקל בה, כזו שאכלה ילדים קטנים). השילוב הזה של הנורמליות מצד אחד ואוצר המילים הבלתי אפשרי ודברי החוכמה האמיתיים שהאיש מוצא מפיו יוצר מעין דיסוננס שאי אפשר לראות אלא כמבדר, במיוחד אחרי ששותקים כל היום. זה קצת אותו אפקט ש-T-Bag מ-"Prison Break" יוצר, רק שהוא לא נראה נורמלי.

8. Heroes הולך ומשבח מפרק לפרק.

 

ללא ספק החדשות הטובות ביותר שקראתי בעיתון בשנה האחרונה

טורי איימוס מגיעה לארץ. 

איזה אושר.

one מתנקש פיליפיני coming up

טעימה קצרה מהדגמה להורים שלי, לסיום השבועיים עם המתנקש הפיליפיני. הכל אקראי, הכל מהיר. אם תרצו, ינתנו הסברים.

בסוף יהיו לנו ילדים

לפני כמה שנים נסעתי לי לחצי שנה, ללמוד בישול באיטליה. משמעות הדבר היא שבמשך חצי שנה הסתובבתי לי עם סיפור: "אני נוסע ללמוד בישול באיטליה, לחצי שנה.". אנחנו הרי אנשים של סיפורים – אוהבים לשמוע, אוהבים להשמיע. וזה היה יופי של סיפור לספר. (כמובן שעכשיו יש לי את סיפור ה"נסעתי ללמוד בישול באיטליה", שהוא סיפור מורכב ומשונה משמעותית יותר ממה שנדמה, אבל זה נושא אחר). הדבר המוזר התרחש כשהגעתי לאיטליה, נכנסתי לכיתה בבית הספר, וגיליתי עוד עשרים איש, שלכולם יש אותו סיפור יוצא דופן. כולם עזבו עבודות ובני זוג, ונסעו לפירנצה.

לא היה לי למי ספר את הסיפור. זה בסדר. לסיפורים יש קהלים שונים, מחזורי חיים שונים, גרסאות שונות.

בחודשים האחרונים אני מרגיש די דומה. הסיפור שלי הוא קצת מוזר, שונה ומורכב יותר. הוא מורכב מהחודש שבו לא אהיה אדון לזמני. שבוע של מיכא"ל, שבועיים של מתנקש פיליפיני, ועשרה ימים של וויפאסנה – אחד אחרי השני.

ופתאום, מסיפור זה הופך למציאות, ולא סתם – הרוב כבר מאחורינו. כל מה שנשאר זה לנסוע למדבר ולהקשיב לעצמי נושם, בלי לדבר, במשך עשרה ימים.

וכך עובר לו הסיפור מנבואה להיסטוריה.

When real things happen to imaginary people

אזהרה: מכיל ספויילרים לסידרת סאנדמן המשובחת של ניל גיימן. אם לא קראתם, כדאי לוותר על ההודעה, וכדאי עוד יותר לקרוא.
מלך החלומות מת. הוא מת מספר פעמים, כמספר הפעמים שקראתי את הסדרה. המוות שלו מוזר. הוא מוחלף באופן מיידי, ואפילו העולם שלו לא מת. בסוף ספרים אהובים, שיצרו עולם ראוי, "אדון האור" לדוגמא, או "שר הטבעות" הסיום מצער לא רק כי הסיפור נגמר ,אלא כי אתה יודע שהטיסה ממריאה, והגיע הזמן לעזוב את העולם, באם הוא מאוכלס בהוביטים או אנשים שלוקחים על עצמם תפקידים של אלים מהמיתולוגיה ההודית.

במקרה של העולם של סאנדמן, הוא ממשיך. יש עוד כמה ספרים בהמשך הסדרה, יש ספין-אופים. אפשר להמשיך לבקר בעולם הזה. המוות של מורפיאוס עצמו הוא מה שעצוב.

המוות של מורפיאוס הוא טרגדיה קלאסית. מה שהופך את המוות לכל כך טראגי, הוא אלמנט הבחירה, האלטרנטיבה שהיתה קיימת לאורך כל המחזה, שהיתה יכולה, עם קצת חריקת שיניים, לפתור את האיום, הדילמה. לתת לכולם לשרוד.

גם אנטיגונה וגם מורפיוס בוחרים במוות. מנקודת מבטו של יוסאריאן, שניהם אהבלים. מנקודת המבט של הסיגוריסטה, מההודעה למטה, אולי אפשר להבין אותם. אני נשאר, למרות הפעם השמינית או התשיעית שאני חווה את המוות הזה, בעיקר עצוב, ונפעם.

ההוכחה הניצחת שהעבר היה טוב יותר

הופעה אדירה של סטיבי וונדר ברחוב סומסום. כן. היה טוב יותר בעבר.

[gv data="_ul7X5js1vE"][/gv]