יצירתיות

Upādāna

ביוני 1997, חודש לפני שהתגייסתי, קיבלתי בדואר את ה-Wired החודשי שלי. Wired היה, ועודנו במידה מסויימת, המגזין של המגניבים (במלעל) של האינטרנט. הוא תמיד היה על טכנולוגיה, אבל לא בצורה המשעממת ש-PC Magazine היה. הייתי מנוי עליו בשנותיו הראשונות, וספגתי ממנו מנה גדושה של טכנו-אופטימיזם ליברלי, שעדיין נמצא שם מתחת לניאו-מרכסיזם המצולק שהתווסף כשגדלתי.

על השער של גליון יוני 97 היה תפוח. תפוח רב צבעי מוקף בגדרות תייל. מתחתיו התנוססה מילה בודדת: Pray. אפל היתה אז במצב רע. רע מאוד. סטיב ג'ובס חזר אליה אחרי עשור שבה היא הפכה מחברה סופר מגניבה לחברה כושלת. זה מצחיק לחשוב על זה היום, אבל היה חשש רציני מאוד לחייה של אפל, למרות חזרתו של ג'ובס.

סביב אותה תקופה, אפל העלתה קמפיין חדש. המסר, והסלוגן, היה Think Different. המודעות הראו צילומים יפהיפיים של אנשים שעשו זאת לאורך ההיסטוריה. ריצ'ארד פיינמן, ג'ים הנסן, מרת'ה גרהאם, מיילס דיוויס, גנדי. ייתכן וגם תקעו שם תמונה של ג'ובס עצמו. אני כבר לא זוכר. והיה טקסט.

Here’s to the crazy ones. The misfits. The rebels. The troublemakers. The round pegs in the square holes. The ones who see things differently. They’re not fond of rules. And they have no respect for the status quo. You can quote them, disagree with them, glorify or vilify them. About the only thing you can’t do is ignore them. Because they change things. They push the human race forward. While some may see them as the crazy ones, we see genius. Because the people who are crazy enough to think they can change the world, are the ones who do.

סטיב ג'ובס, עם כל הביקורת עליו כדיקטטור, חשב אחרת. אבל כולנו חושבים אחרת בהתחלה. עד שבגן מסבירים לנו שטעינו, ושהאחרת שלנו הוא בעצם "לא נכון". הדבר המדהים בג'ובס הוא שהוא הצליח לחשוב אחרת למרות כמות הכשלונות שהוא חווה. ג'ובס, שכל כך מזוהה עם המק, בכלל לא רצה אותו. הוא הצטרף השתלט על פרוייקט המקינטוש אחרי שהנסיון שלו ליצור מחשב עם ממשק גרפי, ה-Apple Lisa, נכשל ב-1982. ב-1985 הוא פוטר מהחברה שהוא ייסד על ידי ג'ון סקאלי, המנכל שהוא בעצמו שכנע לבוא לאפל מפפסיקו. החברה שהוא ייסד אחר כך, NEXT, בנתה מחשב מתקדם שאף אחד לא רצה לקנות, וכו', וכו'. הפשפש הוא החיה שקפוצת הכי גבוה ביחס לגודלה. אם תיקחו כמה פשפשים ותשימו אותם בצנצנת סגורה (עם חורי אוויר, כמובן!), יקרה דבר מאוד מעניין: הפשפשים יקפצו בכיף שלהם, יקבלו מכה בראש מהמכסה, וימשיכו לקפוץ. אחרי יומיים, כך אומרים, אם תפתחו את המכסה, תראו שהפשפשים לא קופצים גבוה יותר מהמכסה, שכבר לא שם. סטיב ג'ובס לא נתן למכסה שבעבר להפריע לו. לרוב האנשים זה קשה. העדר היצירתיות, אצל רובנו, היא מחלה אוטו-אימונית. אנחנו הורגים את הרעיונות שלנו כי אנחנו מפחדים מהמכה בראש של המכסה. כי נכשלנו בעבר. אנחנו מפחדים להעז, לחלום בגדול, כי ההורים לימדו אותנו שצריך להיות מציאותיים, והחיים למדו אותנו שכשלונות הם כואבים.

ג'ובס היה בודהיסט. אפילו Fake Steve Jobs היה חותם על הפוסטים שלו ב-Namaste. אחת הפרקטיקות של בודהיזם היא היכולת להיות נוכח עכשיו. ברגע הזה. בלי attachment. להיות בהווה משמעו שאני משחרר את העבר שלי. אני לא נותן לו להכביד עלי בסיפורים מיותרים. אני חופשי לחוות את הרגע הזה כפי שהוא, להתמסר לרעיון מגניב בלי להזכר שנפלתי בעבר. זה נשמע רוחניקי בשקל, וזה נוגד את כל מה שחינכו אותנו אליו, על החשיבות שבללמוד מטעויות. אבל אם לא היינו עושים את זה, טיפה, לפחות פעם בחיים, יש סיכוי שאכלוסיית העולם היתה קטנה בהרבה, כי לא היינו מעיזים לאהוב שוב, אחרי שפעם שברו לנו את הלב.

גראן טורינו

בגראן טורינו יש הרבה סימני קריאה, ומעט סימני שאלה. זה סרט שמחליק טוב בגרון, כי הוא בעצם סרט כמו שעשו פעם. הטובים הם טובים, גם אם נרגנים. הרעים הם רעים, וגם כשיש איזשהו נסיון לסאבטקסט או סימבוליזם, הוא בפונט 50 בבולד. גראן טורינו יודע לגעת איפה שצריך לגעת כדי לעורר התרגשות – סיפור התקרבות של וולט קוואלבסקי, הזקן הנרגן, לשכנים ה"מלוכסנים" שלו, הקשר הרעוע עם הילדים, ומעל הכל הנסיון של וולט להתמודד עם המציאות האמריקאית של היום.

וולט קובולסקי חי בזעם מתמיד. הוא חי בזעם מתמיד בגלל דברים הם לא כפי שהם צריכים להיות. הנכדים שלו לא מתלבשים כראוי להלוויה של אשתו. השכנים לא מטפחים את המדשאה שלהם. וכמובן שהנוער של היום לא מתנהג כראוי, הוא מקולקל. הנוער של היום מקולקל כי הוא לא עוזר לשכנה  לסחוב את הקניות הביתה. והוא מקולקל כי הוא אלים ומקלל ויורה בנשק אוטומטי. גם הצופים הסמולנים ביותר מרגישים סיפוק בסצינה שבה קלינט איסטווד יוצא מהטנדר פורד שלו, חמוש כמו קאובוי, ושואל את חברי כנופייה השחורה שעמדה לעשות דברים רעים לשכנתו אם הם Ever notice how you come across somebody once in a while you shouldn't have fucked with, ומסביר להם, אחרי יריקה עסיסית, שזה הוא. אחר כך  נגיד שהסרט ריאקציונרי, ושזה לקחת את החוק לידיים. אבל באותו הרגע, כולנו שמחנו שהטובים מנצחים, שקלינט איסטווד, מי אם לא הוא, עשה את הדבר הנכון כדי שדברים יהיו כפי שהם אמורים להיות.

ליאת טענה שאני נוהם כמו וולטר קוואלסקי כשאני עצבני. והיא צודקת. אבל הדמיון לא נגמר שם. בזמן האחרון, אני מוצא את עצמי רוטן יותר ויותר, רטינות של איש זקן. אני מוצא את עצמי מתעצבן לא רק על עוולות שנגרמות לי באופן אישי (מטרדי רעש ברסלביים בחצות הליל, קבלני בניין שבטוחים ש-05:30 היא שעה לגיטימית להתחיל לעבוד), אלא גם מהתנהגות שהיא "לא בסדר". פתאום אני קולט שאנשים שנכנסים באין כניסה כי זה חוסך להם את הסיבוב מחרפנים אותי. השבוע התקשרתי לפיקוח העירוני כי פיצריית איל פיציולו החליטה שמותר לה להשתלט על המדרכה בבן יהודה ולפרוש שולחנות כתר פלסטיק כדי לעשות קופה על הצרפתים. השולחנות האלה כמעט שלא הפריעו לי פיזית, אבל הרגשתי את הרטנוניות הזאת, את העצבנות הזאת שנובעת מזה שאנשים לא מתנהגים כמו שהם אמורים להתנהג, בהגדרה שלי של הגינות.

אחד מחברי הוא כותב מוכשר כשד. ומאז שאני מכיר אותו, הוא מתלונן בפני על כמה קשה לו לכתוב. כמה הוא היה מת לשבת ולכתוב כל היום, אבל הוא פשוט לא מצליח. פעם אחת, אחרי כמה דרינקים, שאלתי אותו למה הוא לא פשוט כותב, במקום להתענות על זה שהוא לא כותב. הוא דפק בי מבט והסביר שזה לא עובד ככה. לא הבנתי למה. זה היה בתקופה שביליתי המון זמן בבית ועבדתי מעט, ומשאבי הצירתיות שלי הופנו לכתיבה. פשוט ישבתי וכתבתי, זה בקע ממני. והנה, אני מוצא את עצמי בחודשים האחרונים, מסתובב עם אותה מועקה, אותה תחושה שאני צריך לכתוב, אבל לא כותב. את ה-outline לספר שאני (לא) כותב סיימתי בפיליפינים, באפריל, ובחודשיים האחרונים התווספו לו אולי 250 מילה. הבלוג הזה מתעדכן פעם בחודש, ולא פעם בשבוע, כמו בימים הטובים ההם. מילים כאלה, ואחרות, מטופטפות על ידי הקול הצובט הזה, שממלא אותי ברגשות אשם. אני לא יודע איך קוראים למחלה הזאת של אנשים כותבים, אבל כנראה שנדבקתי בה.

אתמול נפל לי האסימון שזה אותו דבר. שההתעצבנות שלי ושל וולט מהדברים ה"לא בסדר", והקושי שלי לכתוב, מגיעים מאותו מקום. שניהם, בסופו של דבר קורים כשבמקום לחיות את החיים כפי שהם קורים לי, אני ממציא לעצמי תמונה של איך הם אמורים להיות, ואז מתעצבן כשהם לא כמו בתמונה שהמצאתי. לפעמים זה סתם עולה לי בעצבים מיותרים (כמות הפעמים שהתעצבנתי על השכן עם הג'יפ שמרשה לעצמו לנצל את העובדה שהדירה של השכנים עוד לא הושכרה וחונה בחנייה שלהם). ולפעמים, זה עולה לי יותר. כמו שאלן קאר מסביר שהסיגריות לא פותרות את בעית העצבנות אלא בעצם מייצרות אותה, כך הבנתי  לי שמה שחוסם לי את הכתיבה הוא המעגל-המזין-את-עצמו שנולד מעצם הסיפור שסיפרתי לעצמי על היותי "איש כותב". שכדי להתחיל לכתוב שוב  (ואולי גם להסתובב רגוע יותר), אני צריך קודם לשחרר את הסיפור שכובל אותי ולהתמסר פחות לסיפורים, אפילו אם הם מסופרים בקול מוכר ומשכנע להפליא.

דלדולה של הרוח סביב דיזנגוף-ארלוזורוב

הפרעות הקשב והריכוז שלי אובחנו ב-2007, כמעט לפני ארבע שנים. הטיפול שהתחלתי אז היה אחד הדברים המדהימים ביותר שחוויתי בחיי הבוגרים. תוך שלושה חודשים גמרתי את התואר שסחבתי שש שנים, ונכנסתי לתוך אחת מהתקופות הפוריות ביותר בחיי. כתבתי, לימדתי, שרתי במקהלה האפריקאית של אודי, הרצתי, הייתי מעורב במיליון  פרוייקטים. עבדתי כמו מכונה משומנת בריטלין וקוצ'ינג. ובשלב מסויים המעטפת התחילה להתלונן. חלק מזה היה האינטנסיביות – טענתי שאני מרגיש כאילו דחפו לחיפושית מנוע של פורשה. אבל חלק מזה היה ההשראה. הרגשתי שאני צריך דלק כדי להמשיך הלאה. איכשהו קפץ לי אז, ונשאר, התמונה של Mr Fusion, מ"בחזרה לעתיד 2". הסרט המקורי עסק כולו בנסיון לטעון את ה-Flux Capacitor ב-1.2 גיגהוואט באמצעות מכת ברק מתוזמרת הייטב. בסרט השני דוק בראון מגיע מהעתיד, זורק כמה חתיכות של משהו לתוך ה-Mr. Fusion, מכשיר שנראה כמו בלנדר גדול, ומר היתוך מייצר לו את אותם 1.2 גיגהוואט. איזי פיזי ג'פניזי. תכניס חומר בפנים, תקבל אנרגיה שמניעה את הדלוריאן. אני די טוב בלקבל השראה מדברים, בלחבר אתם לדברים אחרים. אבל הרגשתי שאני מנצל את האנרגיה בקצב מהיר משאני מצליח לייצר אותם, לא משנה כמה טוב ה-Mr. Fusion שלי.

בסופו של דבר לומדים לווסת. ועדיין, אם אני מסתכל על המתנות שקיבלתי, אחת הגדולות שבהן היא העובדה שעברתי, חוויתי, עשיתי המון דברים. ושכל אחד מהם משמש אותי כפרספקטיבה, כנקודת חיבור, כהשראה, כשאני מסתכל על דברים אחרים. יצא לי כבר להסתכל על העולם העסקי דרך העדשה של היסטוריה, על אומנויות לחימה דרך בישול, על היסטוריה יוונית דרך פריזמה של רשתות חברתיות. That's what I do, ולקח לי המון זמן להבין שעם המתנה הזאת אני צריך לעבוד. ואז לקח עוד טיפה זמן כדי לעצב מחדש את המציאות כדי שזה יקרה. ואחרי שזה קרה, חשבתי שזהו, שניצחתי. אבל מה שלא הבאתי בחשבון הוא את דלדולה של הרוח.

בעברית קראו לזה "דלדולה של הרוח באמריקה", וליאור שגב הניח לי את זה על השלחן עם מבט אניגמטי לפני למעלה מעשור ואמר "תקרא ותעביר הלאה". לא קראתי אבל כן העברתי הלאה. באנגלית קראו לספר The closing of the American mind. אין לי מה להגיד על התוכן של הספר, כי לא קראתי אותו. אבל השם שלו מלווה אותי בשנה האחרונה. כי אני מרגיש איך המוח שלי נסגר. הוא לא נסגר בצורה הקלאסית, של "עברתי את גיל שלושים אז כל דבר חדש שתספר לי הוא סוף העולם וקקי". הוא נסגר כמו שבלול, שבסופו של דבר, צר עולמו כעולם ה… שבלול. זה מופיע בכל מני צורות. אם פעם היתה את התחושה שהעולם מלא באנשים שיש להכיר, סיפורים שיש לחלוק, משקאות שיש לשתות, מוזיקה שיש לשמוע, אז היום אני מרגיש פחות צורך לצאת ולעשות דברים, להכיר אנשים חדשים.  אני יותר מכונס פנימה. אני כותב כאן פחות. לפעמים אני אפילו מרגיש כאילו נהייתי פחות רהוט. לא שהשליטה הלשונית שלי הדרדרה. אני פשוט מסתפק בעובדה שאני מבין מה אני רוצה, ופחות איכפת לי אם הצד השני הבין בדיוק את הטיעון שלי. יש תחומים שלמים שפשוט הפסיקו לעניין אותי. הכל מאוד מעודן, מאוד בניואנסים. לא הפכתי לאוטיסט בין לילה. אבל עכשיו לפעמים, באירועים חברתיים, אני יודע שיש לי את היכולת להיות shiny, להפוך למסמר הערב. אני פשוט לא מרגיש את הצורך, וטוב לי לשבת בצד ולדבר עם ליאת, או עם עצמי.

חלק מזה מגיע מהעובדה שאני יודע מי אני ומה מקומי, שאני לא צריך להתחפש או להוכיח את עצמי, שאני מספיק קשוב לעצמי כדי לדעת מה אני באמת רוצה לעשות, ומספיק מקורקע כדי שכמות הדברים שאני אעשה כי "לא נעים" או "כי חייבים" או כי זה "נחשב", היא מינימלית. זה מדהים, כשאתה מספיק רגיש לזה, כמה מהדברים שאנחנו עושים אנחנו עושים בגלל סיבות עקיפות. יכול להיות שהאתגר האמיתי מתחיל עכשיו, להיות מסוגל לשמור על חיי עשירים ומגוונים גם כשאין סיבות חיצוניות.  ואולי זכיתי בעוד מתנה,  ביכולת להיות קשוב לעצמי ולממש בהתאם.

מתנה או לא, הנירוואנה בשקל הזאת מפחידה אותי. היא מפחידה אותי כי, כמו שאמרתי, לחבר בין דברים is what I do, וכדי לחבר בין דברים אתה צריך… להשתפשף בהם, לא לשבת בבית, עשיר ככל שתהיה בקיומך ומבסוט ככל שתהיה ממצבך. על מנת להגיע לנירוואנה, צריך לשחרר, לוותר על הדברים האשלייתיים שאנחנו חושבים שהם חלק מהאני. אבל אני לא בטוח שאני רוצה לותר כל כך מהר. וזה מפחיד אתי, כי לפעמים ההסגרות הזאת, דלולדה של הרוח הגוטמנית, מרגישה פחות כמו נירוואנה, ויותר כמו ארצ'י באנקר.

 

 

תוכנית מדיצ'י, חלק ב'

כפי שהכותרת מרמזת, זהו חלק ב' של הסיפור. את החלק הראשון ניתן לקרוא כאן.

וכך המשיכו החיים. לא ידעתי אם להאמין באמת לאלי, אבל משהו בשיחה הזאת נתן לי אישור להמשיך הלאה. ידעתי שזה בסדר לאפסן בצד את היומרות האומנותיות שלי, וללכת לעשות קצת כסף. התקבלתי למשרת קופירייטר במשרד פרסום. יש שיגידו שמכרתי את נשמתי לכוחות האופל, אבל היה בזה משהו כיף. מעבר לכסף, שהיה לא רע באותם ימים, היתה תחושה משכרת של "האנשים שקובעים איך המציאות נראית". עם כל הכבוד לפוליטיקאים, מה ששולט באמת בעולם זה כסף. ומה ששולט באיך שאנשים מתקשרים עם הכסף הזה, ברמה היום יומית של מוצרים ושירותים, זה אנחנו, הפרסומאים. או לפחות ככה אהבנו להגיד לעצמנו. והייתי טוב בזה. מקופירייטר זוטר הפכתי לפלנר בכיר, מאלה שתקשרים טוב גם עם אנשי הקרייאיטיב, ומשם לשותף (שוב) זוטר. החים זרמו, ואני וטליה התחלנו להנות ממנעמי הבורגנות. אלי עבר לירושלים, לטענתו בעקבות איזה עסק שהוא מנסה לפתוח שם, ולדעתי בעקבות איזו מישהי. שמרנו על קשר סביר, שהלך והתרופף, עד שיום אחד המזכירה שלי אמרה שמישהו חיפש אותי, מישהו שהתעקש, היא אמרה בהרמת גבה, לקרוא לי עמוצ.

תכננתי לחזור לאלי ישר, אבל איכשהו הכל נדחה עד הערב. רגע לפני שאספתי את הדברים לתיק, הטלפון צלצל שוב.

"עמוצי?"

"אלי! בדיוק תכננתי לחזור אלייך." שיקרתי בחינניות.

"עמוצ, יש סיכוי שאתה מגיע לירושלים בזמן הקרוב?"

"שום דבר מתוכנן, למה? הכל בסדר?"

"זה מורכב, עמוצי. אני יודע שזה קצת חריג, אבל היה טוב מאוד אם נוכל להפגש בקרוב."

"הכל בסדר, אלי?"

"הייתי רוצה להגיד שבסדר גמור, אבל אתה יודע מה אני מרגיש בעניין שקרים". היה משהו בקול שלו, איכות של אנשים שקשה להם לבקש עזרה, אבל יודעים שהם חייבים.

לי ולטליה היו תוכניות. איזושהי ארוחת ערב משעממת עם לקוח, ששמחתי לבטל.

"תן לי לעשות כמה טלפונים, אני…"

"מעולה! עשר וחצי ב'אוקיינוס'?"

קבענו.

אף פעם לא אהבתי לנסוע לירושלים. ולכן, כל פעם שנאלצתי בכל זאת, דמיינתי שאני נוסע סדרה של נסיעות קצרות שמחוברות בניהן. הנסיעה הראשונה היא מתל אביב לנתב"ג. אחר כך מנתב"ג ללטרון, מלטרון לתחנת דלק שאחרי שער הגיא, משער הגיא לאבו גוש, ומשם לירושלים עצמה.

יצא לי לאכול באוקיינוס כמה פעמים, בעיקר עם לקוחות, בעיקר עם נציגים מחו"ל של הלקוחות. תמיד ניסיתי להסביר להם שאני מרגיש תייר פה בדיוק כמוהם, באווירה הירושלמית עם ניחוחות אייל שני, והם תמיד הסתכלו עלי מוזר. אבל דווקא לראות את אלי במסעדה איכשהו סידר את התמונה. התיישבנו לאכול, דיברנו על דה ועל הא. למרות הזימון הדרמטי לירושלים, היה משהו מאוד נינוח בארוחה, כאילו שנינו בחרנו לשים את "הנושא" בקופסא, ולאכול ארוחת ערב טובה כמו זוג חברים. כשהגענו לשלב הקינוח, אלי התיישר. היה לו את המבט הזה של תלמיד שיודע שאחרי שעברו את כל המורים שאוהבים אותו, ההורים ביום הורים יגיעו גם למורה למתמטיקה.

"עמוצ, אתה יודע שאני עובד בשלוש שנים האחרונות על משהו שלדעתי יש לו פוטנציאל להיות הדבר הבא. השקעתי בזה את החיים שלי. חתמנו כבר על הסכמים עם משקיעים מיפן ומארגנטינה, ואנחנו מאוד מאוד קרובים ללממש אותם, רק שבזמן האחרון נתקענו עם איזושהי בעיה."

נתתי לו להמשיך.

"לפני שנה וחצי, קבלן משנה שלנו פשט את הרגל, פשוט נעלם עם הכסף וברח. בהתחלה חשבנו שנוכל להשיג חלק ממנו בחזרה, או שנוכל להתגבר, אבל זה פשוט הוביל לשרשרת צרות… צרות רציניות. אני לא אלאה אותך בפרטים, אבל אנחנו על סף סגירה".

"אתה יודע שלא הייתי פונה אלייך אם לא הייתי עושה הכל כדי לפתור את זה בדרכים אחרות. הבנקים הפסיקו לתת לנו כסף לפני שלושה חודשים בערך. אני מישכנתי את הדירה שלי, ואם יאשרו לי את המשכנתא השנייה, אז נוכל לשלם משכורות החודש והצ'קים שלנו לא יחזרו. אני לא יודע מה לעשות, עמוצ. זה החיים שלי, הדבר הזה."

ברגע הראשון הרגשתי מופתע, אפילו קצת נעלב. כאילו כל הארוחת ערב הזאת, כל מצג החברות, היה שמוזינג, הכנה לשנור.

"על כמה כסף מדובר?"

הוא שתק. ראו שקשה לו. "אנחנו בחובות של בערך מיליון וחצי דולר. אבל כל מה שאני צריך זה מאתיים, שלוש–מאות אלף שקל כדי להיות מסוגל לעבור את הכמה חודשים הקרובים, עד שהחוזה עם הארגנטינאים ייחתם."

"אלי, תראה – אין לי את הסכומים האלה."

היה משהו נואש ומבוייש בו זמנית במבט שלו, מבט של מישהו שממש לא רגיל לבקש טובות או לגייס כסף, בטח להלוות מחברים.

"זה רק לחודש–חודשיים. אני אהיה ערב לך אישית שזה יחזור."

"אלי, אני לא מפקפק בך לשנייה, אבל יש לפעמים סיטואציות שגדולות מאיתנו, כפי שאתה רואה." הקול שלי קיבל את תבלין ה"עמוס האיש שמבין בעסקים, עמוס השותף הזוטר".

"תן לי לדבר עם טליה ולראות כמה אני בכל זאת אוכל לעזור."

אני לא יודע אם אלי באמת ציפה לקבל רבע מיליון שקל בארוחת ערב הזאת, אבל הוא התעקש לשלם את החשבון, גם עלי, במחווה של קבצן אצילי ("עוד שלוש–מאות שקל לכאן ולכאן זה לא מה שישנה"). מאחר ומטרת השיחה מוצתה, אף אחד מאיתנו לא ממש התאמץ באופן מיוחד על מנת להמשיך אותה. עד שפתאום נזכרתי במשהו.

"תגיד, אלי – למה שלא תפנה אל הדוד שלך מקליפורניה?"

אלי לא הגיב.

"אתה זוכר? 'תוכנית מדיצ'י'?". ראיתי שאלי במצב רגיש ונסער, וניסיתי מאוד לא להשמע ציני או מפקפק בקיומו. פשוט הרגשתי שאם לאלי באמת יש דוד מולטי–מיליונר, יכול להיות שהוא יוכל לעזור לו יותר ממני.

"לא, עמוצ. לצערי זו לא אופציה."

"למה? אמרת שהוא מולטי–מיליונר, וגם ככה בעל נטייה לחלק כסף."

אלי לקח נשימה עמוקה

"לא, אני לא הולך לבקש ממנו דבר כזה.".

"למה?" ניסיתי לשמור על טון סקרן ואקדמי, אבל ניתן היה להבחין בנימה של תסכול וכעס.

"כי יש דברים שאני מעדיף ללהגיע קודם לרחוב ולא לעשות, שמבחינת הכבוד העצמי שלי עדיף שאני אמות לפני שאני אעשה."

"אתה מרגיש בסדר לבקש ממני אבל לא מהדוד המיליונר שלך?"

"עזוב, עמוצ, עזוב. אם לא מתאים לך אז זה בסדר גמור, אני מבין, ואני כבר אתסדר."

"תראה, אלי, אני באמת מנסה להבין את המצב כדי לעזור לך. אני לא מנסה להערים עלייך קשיים סתם."

"אז אם אתה באמת רוצה לעזור לי אז תאמין, פשוט תקבל את העובדה שמבחינתי זו לא אופציה לבקש את הכסף מהדוד שלי."

באותו רגע הבנתי שצריך להרפות.

"בסדר גמור, אלי, תרגע. תן לי לדבר עם טליה ולראות מה אפשר לעשות. אני בטוח שתצליח לצאת מהברוך הזה."

אלי חייך חיוך של הקלה, חיוך כנה של מישהו שרואה בפעם הראשונה שביב של תקווה אחרי הרבה מאוד חושך.

אומרים שכל כסף שאתה מלווה לחבר, עדיף להתייחס אליו כאילו נתת אותו, ומקסימום להיות מופתע לטובה אם מקבלים אותו בחזרה. במקרה של אלי, הופתעתי לטובה. חצי שנה אחרי שהלוותי לו את הסכום כסף זה (בעידודה הבלתי מסוייג של טליה, יש לציין), אלי החזיר לי כל אגורה, ועוד ניסה להוסיף כמה שקלים. לא הייתי מוכן לשמוע על זה. שבועיים אחרי, הוא צלצל בדלת, ושלף מהדורה ראשונה חתומה של עליסה בארץ הפלאות. כמעט התעלפתי. הרגשתי רע שעקצתי אותו על עניין הדוד שלו. ניסיתי לגשש בנושא, אבל אלי התעלם, והסיט את השיחה באופן אלגנטי חזרה לעכשיו.

כשטליה יצאה לשנייה מהחדר, הוא התקרב אלי

"עמוצי, ביקשתי ממך לשמור את כל הסיפור עם דוד שלי בסוד.". הצורה שבה הוא אמר את זה היתה… זרה לכל הערב. זה היה מפתיע כמו לגלות טעם מתכתי באוכל – פשוט זר לחלוטין. הוא כנראה קלט את זה, והגניב חיוך מבויש. "בבקשה?".

הייתי רוצה לספר לכם שהכסף שהלוותי לאלי איפשר לחברה שלו להצליח מעבר לכל דמיון, ושהוא נהיה מיליונר. אבל לא. החברה של אלי יצאה מהמשבר, אבל המשיכה לשרוד – פה עסקה, שם עסקה. פשוט עם התנהלות עסקית קצת יותר שפוייה, שמנעה כל מני משברים כמו זה, לפחות עד כמה שידעתי. המשבר הזה דווקא תרם לקשר שלנו – מיסד אותו, למרות המרחק. לא היינו קרובים כמו פעם, אבל דיברנו כל שבועיים שלושה, ונפגשנו לפחות פעם בחודש. והחודשים הללו עברו מהר מאוד. הזמן טס כשנהנים, ולזמן טס יש השלכות.

5 שניות ביום ששעון מפגר נשמע כלום, אבל אחרי שנה, יהיה לכם שעון שמפגר בחצי שעה. אחרי חמש – שעתיים וחצי, שזה רחוק מאוד מאיפה שחשבת או רצית להיות. הריבית שנאלצתי לשלם על מכירת הנשמה שלי לעולם הזוהר נראתה חסרת חשיבות בשנה הראשונה, עד שהגיע היום שבו הריבית היתה גדולה מהקרן.

ישבתי שם באותו יום בארוחת בוקר, מול טליה ויעל, וניסיתי להראות נורמלי. התחושה היתה שכולם מסתכלים עלי, בוחנים אותי, לראות אם אני לא נורמלי, אבל אני התאפקתי יפה. בשלב מסויים טליה הפסיקה לסרק את יעל, הניחה את ידה על היד שלי, הסתכלה לי בעיניים ושאלה

"עמוס, אתה בריא?"

"אני לא יכול יותר, טליה, אני לא יכול יותר. אני לא יכול יותר." היה משהו מדיטטיבי בדקלום הזה. יעל ניגשה אלי, טיפסה לי על הברך, ונגעה לי בדמעות.

באותו רגע, כאילו התפצלתי לשני אנשים – אחד שמנסה לא לדקלם את "אני לא יכול יותר, טליה", כדי לא להפחיד את הבת שלו, והשני שמסתכל עליו מבחוץ, בתערובת של מבוכה ואמפתיה.

לא יצאתי מהבית שבוע. הרגשתי שאני… לא יכול יותר – שאני צריך משהו מזוכך, משהו שלא מסתכל על השורה תחתונה, משהו שהוא נטול סימן דולר. אחרי שבוע, ניגשתי אל המחשב, והתחלתי לכתוב. כתבתי בשצף קצף, טחנתי את המקלדת. הם לא היו טובים, הדברים שכתבתי, אבל הם היו אמיתיים, הם היו שלי. הבנתי פתאום שאני לא הולך "להרפא" מהסיפור הזה, או יותר נכון שגם אחרי ש"אחלים", אהיה איש שונה מאוד ממה שהייתי.

שבוע וחצי אחרי אותה ארוחת בוקר, אלי הגיע לבקר. עדיין לא הרגשתי שאני יכול לעמוד בהפעלות עמוסות מדי, אז ישבנו באורנה ואלה, קרוב לבית. הזמנו לביבות בטטה ועוף בקארי ויוגורט. אלי סיפר סיפורים משעשעים על נסיעה שהיתה לו לקוריאה.

כשסיימנו לאכול, נהיה השקט הזה של אחרי האוכל, ואלי הסתכל לי בפעם הראשונה בעיניים.

"אז מה המצב אתך, עמוצי?".

משכתי כתפיים. משהו בי השתנה, וזה השפיע גם על הרהיטות, על החדות של התגובה שלי. לא כי לא יכולתי, כי לא רציתי.

"נראה לי שאני משתנה.".

שתקנו לעוד דקה ביחד. אל קם וחיבק אותי, מזיז כיסאות עץ צפופים ונשען קדימה בתנועה גמלונית.

"אלי, אני יכול לבקש ממך משהו?"

"בקש, עמוצ, בקש."

"אלי, אני רוצה להתחיל את תוכנית מדי'צי.".

אני לא יודע מאיפה זה בא לי. עד היום אני לא יודע מאיפה בא לי המשפט הזה. המחשבה על הדוד (הבדיוני?) של אלי ליוותה אותי מדי פעם, כמו משהו שמבליח בזווית העין, מאז שהוא סיפר לי עליו. אבל בין זה ובין לבקש…

הרגשתי גוש התרגשות בגרון. אלי שתק.

"לא."

ידעתי שכאן זה נגמר. ידעתי שאם היה איזשהו סיכוי לקסם, לכך שהחיים כן יכילו איזשהו אלמנט הוליוודי, של נס, זה היה צריך להיות כאן. אבל הם לא.

"למה?"

"עמוצ היקר, אתה לא יודע כמה קשה לי להגיד לך לא. הלוואי ויכולתי להגיד לך כן, אבל זה עוד לא הזמן הנכון.".

הקול שלי קיבל את האיכות היבשה, השטוחה שהוא מקבל כשאני בסערת רגשות אמיתית, כאילו הקול חייב להתנתק ממרכזי הרגש, אחרת הוא לא יוכל להוציא מילים אלא רק יללות וזעקות.

"מתי זה הזמן הנכון?"

"עמוצ, זה לא הזמן הנכון.".

"לך תזדיין. אתה והדוד שלך.".

כשמישהו אומר לך "לך תזדיין" בקול שטוח, בעיניים כבויות, זה חותך הרבה יותר מכשמישהו צועק לך את זה.

"עמוצ, אני מבין שאתה פגוע, ושאתה צריך את זה עכשיו, אבל תאמין לי, זה לא ביכולתי לעזור לך. הלוואי וזה היה."

"אלי, יש לך 2 דרכים ללכת להזדיין. או על זה שסיבנת אותי במשך שנים על הדוד הפיקטיבי שלך, ושאתה ממשיך לסבן אותי עכשיו, או על האפשרות הלא סבירה שיש לך דוד אמיתי שיכול לעזור לי לחיות, לא פחות ולא יותר, ואתה משחק אותה קשה להשגה. כך או אחרת, לך להזדיין".

"אלי, למה שאני אסב…"

הוצאתי מאתיים שקל מהכיס, שמתי אותם על השולחן. לא חיכיתי לחשבון, לא הסתכלתי על אלי, אלא פשוט קמתי, והלכתי לדלת בצעדים המהוססים של מישהו שבילה שבועיים רק בבית שלו.

מה שתפס אותי לא היה הצעקות, אלא דווקא הגל ההפוך של השתתקות המסעדה, לנוכח הדרמה. אלי עמד ליד השולחן שלנו, ושידר.

"…ואתה יודע מה זה היבריס, עמוצי? זה כשאתה חושב שאתה גדול כמו האלים, או במקרה שלנו – גדול כמו העולם. כשאתה כל כך בטוח שאתה יודע איך העולם עובד, שכל דבר שמחוץ למסגרת שהצבת סביב המציאות, הוא בדיוני. אתה חושב שאתה יודע, מבין, שולט בעולם. ואז בא מה שקרה לך, ומראה לך מאיפה משתין הדג. ויכול להיות, תחשוב לשנייה אחת, שיכול להיות שאתה לא. אתה כבר קבעת את הסיפור – הדוד שלי לא קיים. הוא פנטזיה של אלי, שאלי סיפר לך מאיזושהי סיבה. אבל עמוצי, איך תכתוב ככה? איך תוכל לכתוב יותר מדמות אחת, שהיא אתה, אם לא תעקם את עצמך לחשוב גם על דברים שעמוץ לא מקבל? כל עוד לא תדע את זה, כל עוד לא תחשוב על האפשרות שהעולם הוא גם אחרת ממה שאתה בטוח שהוא נכון, בכל פעולה שאתה עושה, לא תוכל לכתוב. ודווקא בגלל זה אני לא מספר לך מי הדוד שלי, או מציג לך אותו עדיין, עד כמה שזה קשה לי, עד כמה שזה קשה לי לראות אותך ככה".

עמדתי שם, בדלת של אורנה ואלה. שלושים איש שקטים מסתכלים עלי ועל אלי, והסתכלתי לאלי בעיניים. הוא הסתכל לי חזרה, חזק עשר, עשרים שניות, ממשיך לשדר דרך העיניים..

בלעתי את הרוק. נשמתי נשימה ארוכה, הסתובבתי לדלת, ויצאתי לעולם.

תוכנית מדיצ'י, חלק א'

אני זוכר את הפעם הראשונה שאלי דיבר על הדוד שלו. בעצם, לא, זו לא היתה הפעם הראשונה. הוא הזכיר משהו, אולי כשהיינו בני 15. שנינו חמדנו דיסקמן, ואלי הזכיר בכדרך אגב שיש סיכוי, שהוא לא יכול להרחיב לגביו את הדיבור, שדוד שלו ישלח לו אחד מקליפורניה. אני זוכר ששמתי לב שהוא מתאמץ להדגיש את המילה קליפורניה, שזה לא סתם דוד מאמריקה. באותה שנה נשארנו עם ווקמן של סאניו.

אבל הפעם הראשונה שאלי דיבר באמת על הדוד שלו, היתה כשהיינו בני 25. זו היתה תקופה לא פשוטה בשבילי. עמדתי לסיים את התואר, והזמן הזה, של להתחיל להיות גדול, הלך והתקרב בצורה מפחידה. ידעתי שאני רוצה, אוהב לכתוב סיפורים, וידעתי גם שהרבה כסף לא עושים מזה. כתב יד שלי בדיוק נדחה מ-2 הוצאות ספרים. בדיעבד, טוב שזה קרה, אבל את זה קל להגיד בדיעבד. היו לי כל מני עבודות מזדמנות – לימדתי לשון באופן פרטי, פה ושם כתבתי עבודות סמינריוניות לכל מני אנשי קבע ניאנדריטלים שיצאו ללימודים בשביל לקבל עוד כמה גרושים, אבל התחושה היתה שאני לא מתקדם לשום מקום, שאני צריך להתחיל להתפרנס ברצינות.

ואז לילה אחד אלי מרים לי טלפון.
"עמוצ, מה המצב עמוצ". אלי החליט לסגל לעצמו צ' במקום ס', אבל בעיקר לגבי השם שלי. הוא טען שזה נעשה כדי להפריד אותי מהתבן. אני טענתי שזה בגלל שהוא מפגר.
"מסתדרים, אתה יודע. מה איתך? “
"חרא. חזרתי ממילואים של שבועיים, אבל עזוב – אני חייב לדבר איתך על משהו חשוב באמת, משהו שיכול לשנות את החיים של שנינו. מה אתה עושה מחרתיים בערב?"
"שום דבר מיוחד"
"אוקיי. מכיר את פסטהלינה?"
"שמעתי עליה, אבל…"
"עזוב, עלי. זה חשוב, וגם טעים שם נורא, יש להם שם את האנטי-פסטי הזה, שזה משהו. תהיה שם בתשע מחרתיים?".

אלי היה החבר היחיד שלי מהשכונה שעדיין היה רלוונטי בשלב זה בחיי. כל השאר איכשהו נעלמו להם, והגיחו שוב רק לשלום שלום כשהייתי מגיע לבקר את ההורים שלי. אני ואלי גדלנו ביחד, כמו פוסטר של צו פיוס. אני מעין מודל אשכנזי-פולני, והוא קיבוץ גלויות עם זיק עיראקי. בצבא קצת נפרדו דרכינו, אבל דווקא באוניברסיטה אלי הפתיע את כולם והחליט שהוא לומד גם מדעי הרוח, ולא רק הנדסה. באיזשהו מקום, אני חושב שקצת קינאתי בו. אני לא טיפוס תחרותי, אבל זה לא רק שאלי היה בחור מבריק, אלא שהוא הצליח לקחת על עצמו כתוספת משעשעת את מה שאני לקחתי כמנה עיקרית. ברור לי שהוא לא התכוון לזה, אבל היה בזה משהו שקצת שם אותי בתור הליצן, ואותו בתור הבחור הרציני, שהוא גם מהנדס מכונות, וגם יודע את ההבדלים בין וויטגינשטיין המוקדם למאוחר.

כשהגעתי למסעדה, יומיים אחר כך, היתה לי תחושה מוזרה. במרכז החדר, כמו מזבח, עמד לו שולחן ענקי מלא בכל מני מאכלים קרים, האנטיספטי, כך מתברר. זה הרגיש לי קצת כמו סט של סרט אמריקאי, יותר מאשר מקום שתקוע בחור התחת של פלורנטין. בפינה, לבוש יפה יותר מהרגיל ועם מבט נוצץ מאוד בעיניים, ישב אלי. כשהתקרבתי הוא קם וחיבק אותי. תבינו, זה לא שזה לא קרה בעבר, אבל אם בצבא ההצדעה היא אמירת שלום, אז אצלינו בשכונה פשוט אומרים שלום, מקסימום לוחצים ידיים.

"עמוצ, עמוצ, כמה טוב לראות אותך"
"אהלן אלי, מה נשמע"
"מצוין, מצוין. תרצה משהו לשתות?"
הזמנו לעצמנו קיאנטי. היה לי מוזר.
"איך היה במילואים?"
"לא פשוט, עמוצ, לא פשוט. לרדוף אחרי ילדים בקסבה של שכם. אבל עדיין, עדיף שאנחנו נעשה את זה מאשר שהימנים"
הסתכלתי עליו, והבנתי שלא ראיתי אותו איזה חודש וחצי, שזה לא רק המילואים.
"תגיד, לאיפה נעלמת? עשית לעצמך קדם מילואים? ברחת לסיני?"
הוא צחקק, קם, וניגש למזבח האנטיפסטי.
"בוא, קודם אוכל, ואז דיבורים רציניים."
היה שם מתח, באוויר. מתח שאחר כך ידעתי לסווג כמתח שמלווה שיחות שהכותרת שלהן היא "אנחנו צריכים לדבר". בשלב מסויים לא יכולתי יותר.
"נו, אלי, מה קורה. אני לא יכול יותר ככה".
"טוב, טוב. תרגע. תראה. היה לי הרבה זמן לחשוב במילואים האחרונים.המון. וחשבתי וחשבתי, והגעתי לכמה מסקנות. "
"אוקיי"
"המסקנה הראשונה היא שאני אוהב אותך."
הרמתי גבה. שמוליק, חבר משותף של שנינו מהשכונה, יצא מהארון לפני בערך שנה וחצי. הוא התאכזב נורא כשאף אחד לא הופתע.
"אל תדאג, אוהב אותך במובן הכי סטרייטי של המילה."
"יא-אללה, אלי, גם אני אוהב אותך"
"שניה, עוד לא גמרתי. זה היה הדבר הראשון. הדבר השני והחשוב יותר, זה שאני רוצה שתדע שיהיה בסדר. שאתה תהיה בסדר."
שתקתי לכמה שניות.
"תודה?"
הוא הסתכל אלי, והמשיך
"תראה, עמוצ, אני יודע שאתה עובר תקופה לא פשוטה עכשיו. אתה מתלבט אם למכור את נשמתך לשטן הקופירייטינג ולחיות כמו יאפי או ללכת ולהגשים את החלום שלך ולהיות רעב כל החיים. ורציתי להגיד לך שיהיה בסדר"
"ברור שיהיה בסדר אלי, בסוף כולם מסתדרים."
הוא חייך חיוך ממזרי ."סיפרתי לך פעם על דוד שלי?"
"לא נראה לי"
אלי לקח חתיכת חציל ושיחק איתה. אם זה לא היה אלי, הייתי מעיף לו סטירה על כל המחוות הדרמטיות האלה.
"יש לי דוד. לא בדיוק דוד, הוא מהצד של אמא שלי. הוא באמריקה. אתה יודע שאצלי במשפחה לא מדברים הרבה על אמא שלי, ולכן גם לא על המשפחה שלה"
אמא של אלי נפטרה כשהוא היה בן שמונה. אמריקאית בלונדינית יפהיפיה שמשום מה התאהבה באבא הוואחש של אלי, וכשהיא הפסידה לסרטן בסיבוב השני, אחרי הארכה, זה שבר את אבא שלו.
"לא זוכר שדיברת עליו אי פעם"
"אתה צודק. תקשיב, עמוצ. הסיבה שאני יודע שאתה תהיה בסדר, היא בגלל דוד שלי."
שתקתי ונתתי לו להמשיך.
"תחשוב שהיתה לך האפשרות רק לכתוב, רק ליצור. את הרעיונות הכי מופרעים שלך, לכתוב דברים אוונגרדיים, לחשוב על רעיונות מטורפים, מעניינים. והיה מישהו שהיה דואג לך. מישהו שיוציא אותך לאור, מישהו שיפרסם אותך בכל אמריקה, בכל העולם. מישהו שמתורגל בעבודה עם אמנים, עם אנשים יצירתיים. אתה צריך רק לבוא ולהיות מי שאתה, והוא כבר ידע מה לעשות עם זה לטובתך".
"זה נשמע מדהים".
"זה מדהים. תבין, דוד שלי הוא איש מאוד מאוד עשיר. מהאנשים העשירים האלה שהם כל כך עשירים שכבר לא כותבים עליהם בעיתונים. והוא החליט שמה שהוא רוצה להיות בחיים זה כמו מדיצ'י. לטפח אנשים יצרתיים, להיות הפטרון שלהם."
כנראה שהמבט חסר האמון שלי ניכר הייטב.
"אני יודע איך זה נשמע. אין ארוחות חינם בחיים, ואתה מחפש את הקאטש. אתה יכול להרגע. לדוד שלי יש כל כך הרבה כסף שגם לכל הנכדים שלו, אם היו לו, יהיה מספיק כדי לקנות לעצמם מטוסים פרטיים."
"איך קוראים לדוד שלך?"
"עזוב, מה זה משנה?"
"אני רוצה לדעת"
הפנים של אלי קיבלו גוון מעט זועף.
"מה, אתה לא מאמין לי?"
"מאמין, בטח שמאמין שיש לך דוד מיליונר שנותן כסף לאמנים. מה יש לא להאמין."
"עמוצ, אני רציני לחלוטין, למה שאני אשקר לך על דבר כזה?"
זה היה לי קצת יותר מדי
"מאיפה אני יודע למה לך? אבל תגיד, אלי, אם יש לך דוד מיליונר כל יכול, למה אתה ואבא שלך נשארתם תקועים ברמת חן, ולמה מילצרת כמו חמור כדי לממן את התואר שלך?" בשלב זה התחלתי לדאוג קצת. "תגיד, הכל בסדר? הסתבכת במשהו?".
אלי נראה נינוח לחלוטין.
"עמוצי, תקשיב, אני יודע שזה קשה לעכל, אבל זה אמיתי. יש לי דוד באמריקה, שישאר אנונימי בשלב זה, ויום אחד, כשזה יהיה נכון, אתה ואני נטוס אליו לקליפורניה, ותוכל לחיות את חיי הרוח שתמיד רצית. אני מאמין בך, עמוצ, ולכן חשוב לי שתדע שהאופציה הזאת תהיה שם, בעתיד, גם אם עכשיו אתה צריך לפנות לאפיקים קצת יותר… מושחתים, כדי להתפרנס".
היה משהו ברצינות שהוא אמר את זה, בשלוות הנפש, שגרם לי לי להבין שאין טעם להתווכח איתו. הכרתי את אלי מספיק שנים (ואכלתי מספיק שיגועים) כדי לדעת מתי הוא עובד עלי. אלי האמין במה שהוא אמר לי, עד כמה שזה נשמע מופרך.
"טוב, אז מה לעשות עכשיו?"
"עכשיו תזמין את הקנלוני שלהם. הוא מעולה. ואחר כך תחזור הביתה, ותמשיך לחיות. רק תדע שגם אם נדמה לך שאתה מוכר את נשמתך לשטן כדי להתפרנס, אז הגאולה נמצאת באופק."
לא דיברנו על הנושא הזה במשך כל שאר ארוחת הערב. בסוף, אחרי הטירמיסו ואספרסו אכזרי, קמתי ללכת, ואלי תפס לי את היד.
"תזכור, אל תדבר על הדוד שלי עם אף אחד. אתה יודע מה, בוא נקבע צופן. נקרא לזה "תוכנית מדיצ'י", בסדר?"
משכתי כתפיים
"אתה מפגר."
"תזכור, 'תוכנית מדיצ'י".

לחלק ב'

Teach your Children well

כנראה שכיוונתי לדעת חכמים כשכתבתי כאן. החצי הראשון של הדברים הנ”ל (בעיקר הקשר שבין ביקורת ואיך היא הורגת את היצירתיות) הוא הדבר הראשון שמנחי מיכא”ל לומדים, ובסיס להתנהלות של כל כיתת מיכא”ל.