The clowns are demolishing the circus. The elephants have run off to India;
tigers sell, on the sidewalk, their stripes and hoops;
under the leaky cupola, there is hanging, off the trapeze,
as in a wardrobe, the limp tuxedo
of a disillusioned magician;
and little horses, casting off their embroidered blankets, pose
for a portrait of the new engine. In the arena,
knee-deep in sawdust, clowns, wildly wielding
sledgehammers, demolish the circus.
The public is either absent or doesn't clap.
Only a miniature shaggy poodle
still yelps incessantly, feeling she's getting closer
to her sugar lump: feeling that any second
she'll be hitting nineteen ninety-five.
.

(Joseph Brodsky, 1995)

היינליין, בציטוט שחביב על חברי NRA, אמר פעם ש"חברה חמושה היא חברה מנומסת". הבעיה של היינליין, כמו גם של איין רנד ועוד כל מני אידיאולוגים חלקלקים כאלה, היא שהם כותבים כל כך טוב, שיש אנשים שממשיכים לצטט ולהאמין שהרעיונות שלהם עובדים גם מחוץ לסיפורים.

כל מי שמכיר אותי אישית מגיע לשלב שבו, במבוכה קלה, הוא שואל אותי מה זה הדבר הפאלי הזה שמחובר למחזיק המפתחות שלי. ההסבר שמדובר בדילדו לשעת חירום התקבל, באופן מפתיע, על ידי גברים, אך האישה הראשונה שסיפרתי לה את זה הרימה גבה, והפטירה "זה די קטן, אתה יודע.". אני מתאמן בארניס, אמנות לחימה פיליפינית שאף אחד לא מכיר ולכן תכונה להלן "מכות", מאוגוסט 2002, ומסתובב חמוש מסביבות ינואר 2003. הלא-דילדו-לשעת-חירום הוא קובוטן, אלת כיס יעילה ונוחה לנשיאה.

התגובה של אנשים לידיעה שאני מסתובב חמוש, כמעט תמיד, נעה לרוב בין משיכת כתפיים, ובין זעזוע והפתעה. רוב התגובות ממוקמות יותר לכיוון האופציה השניה, אם כי לא בקיצוניות. השאלה ששואלים אותי תמיד, היא "למה". אני בחור גדול למדי, נורמטיבי, לא יוצא למועדונים או מקומות מועדים לפורענות, בעל מודעות סביבתית ורגישות לצרות, וכישורים בינאישיים ומספיק אינטיליגנציה רגשית כדי לנטרל את רוב העימותים הפוטנציאלים שאני עשוי להקלע אליהם.  מעולם לא נקלעתי לסיטואציה אלימה כאדם בוגר, וגם אם כן, ייתכן ואפילו אדע ללכת מכות בידיים ריקות.  אז למה לעזאזל אני מסתובב חמוש?

אתמול יצאנו – אני, ליאת והורי, לארוחת צהריים במסעדה על הטיילת. השיפוץ שנעשה באיזור צ'ארלס קלור, ובכלל בטיילת, יפה מאוד. ליאת הציעה שנעשה טיול אחר הצהריים, לאורך החוף. זה לא יצא בסוף. נכון, זה לא כמו לאחר לטיסה שהתרסקה, או לא לעלות לאוטו שהתפוצץ, אבל בנסיבות אחרות, יכולתי להיות במקום של משפחת קרפ. ועם כל הכבוד לידיים ריקות, מחוץ למטריקס, אף אחד לא יכול לנצח להקה צמאת דם שמתנפלת עליו. את זה למדתי ב"מלך האריות". :-).

עורכי דין צריך כשדברים לא מסתדרים. במקומות שבהם התרבות מתפוררת ויש חורים שרואים דרכם את מה שמתחת, כשזה מגיע לאלימות אקראית, להקתית, כשאין אף אחד שיעזור לך, שום מילים או צעקות, אני רוצה לדעת שיש לי בחירה. פציפיסט אמיתי הוא זה שיש לו את האופציה להלחם, ובוחר שלא. ואם אני בוחר שכן, אני רוצה להגיע הביתה בשלום. נכון, הסיכוי להקלע לתקיפה שכזאת הוא נמוך סטטיסטית, ויותר מסוכן לנהוג. אני נוהג בזהירות ומנסה לשמור על הרכב שלי במצב תקין ובטיחותי. אם להגיע הביתה בשלום, אם להיות זה שמסוגל לקבל את הבחירה משמעותו להסתובב חמוש, זה מחיר שאני מוכן לשלם.

תקציב האירועים הפרקים הקודמים: אני מפרסם את הפוסט הזה, גם אצל עידוק. ג'וני כותב תגובה מפולפלת, ועכשיו אני לא נשאר חייב.

אחד הדברים שעוררו הכי הרבה אנטגוניזם במה שכתבתי, גם בקרב אנשים שמסכימים עם דעתי, היה השימוש במושג “תוכן”. מאחר ואני רק טובל את זרתי בכל הז’רגון הברנז’אי, לא ידעתי ש”תוכן באינטרנט” זה מעליב. לצורך העניין, כשאני כותב תוכן, אני מתכוון לתוכן, ולא ל”תוכן”. בסדר?

נתחיל, תוך חזרה מסויימת על התגובה הראשונית שלי, באחריותי האישית למצב. נכון, אני לא מנוי לאף עיתון יומי, אך הסיבה לכך היא לא המנעותי מלשלם על תוכן. אני פשוט לא רוצה שהבית שלי יתמלא בעיתונים. כשהמגזין המשובח “אודיסאה” יצא לאוויר העולם, עשיתי עליו מנוי. אני אפילו קורא את גרסת הפרינט שלו. כל זאת למרות שאודיסאה מאפשר לקרוא ולהוריד את כל כתבותיו מהאתר בחינם. עשיתי את זה בדיוק כי אני מאמין שצריך לתמוך בתוכן איכותי, ושאני מעוניין לעשות זאת. אני לא יודע מאיפה יהונתן זילבר הביא את הסטטיסטיקה לגבי כמות מנויי העיתונים אל מול כמות מנויי הטלוויזיה בכבלים. מפשפוש קליל באינטרנט עולה שליס והוט יש ביחד כ-1.2 מיליון מנויים, שזה כמעט כל בית אב רלוונטי (ללא חרדים, וכו’). אני לא יודע כמה מנויים יש לעיתון, אבל גם אם יש יותר מנויים מספרית, אני בטוח שהם מוציאים פחות כסף. לאנשים אין בעיה להוציא כסף על תוכן. היתה להם בעיה להוציא כסף על תוכן באינטרנט, אבל אם נסתכל על זה לשניה, יש הבדל יחסית מועט בין ה-VOD של הוט, ובין מנוי חודשי לג’יגהניוז. ההבדל הוא בחוקיות (ה-VOD חוקי, ג’יגהניוז פיראטי), אבל בסופו של דבר זה ביטים שמגיעים לי לטלוויזיה, וזה ביטים שמגיעים לי לטלוויזיה. ברגע שנשברת, ואתה מוכן לשלם על התוכן שלך אז זה רק, כפי שהדגיש אוסקר ווילד/ג’ורג’ ברנרד שואו/איש אחר שמיוחסות לו אמרות שנונות, עניין של מחיר.

לגבי לעמוד רחוק ממני כשאציע לעורכים שלך להפוך את מקו לאתר בתשלום? נראה כמו רעיון חכם. מצד שני, אם היו מחליטים להשיק אתר סגור ובתשלום לבלייזר, זה גם היה נשמע מגוחך באותה מידה?

תגיד, מה בעצם השתנה? למה פעם אפשר היה להעסיק מקצוענים (”מגיהים חדי עין ועורכות שראו הכל”), והיום לא? איך פתאום נגמר הכסף? אנשים קוראים פחות עיתונים? זה מה שהשתנה?

הניו יורק טיימס ועיתוני הפרינט גוועים. מה שאני לא כל כך מבין זה למה. אם אני מבין נכון, עיתון עושה את רוב הכסף שלו מפרסומות גם כך. אם הדבר נכון, אז אני באמת לא מבין מאיפה הצרות הכלכליות של הניו יורק טיימס. מאז שעלה לאינטרנט ופתח את שעריו לעולם, אני מניח שיותר עיניים שוזפות תוכן שיוצר על ידי הניו יורק טיימס מאשר שזפו לפני שני עשורים. אם זכור לי נכון, עולם הפרסום עובד, בין השאר, על פי כמה זוגות עיניים צפו בפרסומת. אם שיעור החשיפה של הניו יורק טיימס עלה (כפי שקרה כשכל העולם התחיל לקרוא אותו), אני לא מבין כיצד נכשל העיתון לתרגם את זה להכנסות מוגדלות מפרסומות. כפי שאני רואה את זה, מדובר בבעיה במודל הפרסומי. להוציא עיתון בפרינט זה יקר? אז ותרו עליו – אתם יכולים לעשות את זה עכשיו מבחירה, ולראות איך כל המתחרים שלכם נחנקים מעולו של הדפוס, או שבעוד שלוש, חמש, עשר שנים, מישהו (ג’ף בזוס? יורשו של סטיב ג’ובס?) יחליט בשבילכם.

עיקר הטיעון שלי היה שבמודל הכלכלי של היום, תוכן הפך לסחורה. בין אם זו סחורה שמרפדת פרסומות, או ספרים שנמכרים על פי הקילו, כמו סחורות אמיתיות. מה שמבדיל סחורה (commodity) ממוצרים, הוא שהסחורה היא אחידה באיכותה (סוכר, מלח, קפה בדרגה מוגדרת מראש), וכל מה שקובע זה המחיר. בניגוד, למשל, למכוניות משומשות, או מכוניות בכלל, שם כל מכונית שונה מרעותה. מן הרגע שהפרנסים הבינו שמדובר בסך הכל בסחורה, ושאין טעם להקפיד על איכותה, כי השוק קונה הכל, חל תהליך שבו איכפת להם פחות ופחות מה יש שם באמת, במוצר הסופי, כל עוד אפשר לשים בזה פרסומות. המעמד של להיות כלי תקשורת כבר לא מחייב, ומאחר והיצע הספקים גדול, אפשר לקחת את הזול ביותר, לשלם שכר רעב, לחתוך פינות – זה בסדר. לאף אחד לא איכפת. יכול להיות שהאשם הוא בנו, הקוראים, שבולעים הכל. יכול להיות שאנחנו מעדיפים לשלם בצורה עקיפה על התוכן שלנו (פרסומות), בלי לחשוב על ההשלכות של הבחירה הזו.

אף אחד לא משתיק את הבלוגרים שנואמים בכיכר העיר, רהוטים או עילגים. הבעיה היא שהנואמים נבלעים על ידי מערכת הכריזה. עד לא מזמן זה היה ממש בסדר, כי מערכת הכריזה דיברה דברי טעם והיתה בעלת דיקציה מושלמת ועברית דן-כנרית. אבל בזמן האחרון מערכת הכריזה מתחילה לחפף, ולא משנה שהבלוגר מימין נואם ממש יפה – היא עדיין משדרת חזק יותר ממנו.

חדי העין שבניכם בוודאי שמו לב שאני… ובכן, שאני לא כאן. יתרה מזאת, גם לא ממש ביקרתי בבלוגיספרה בחודשים האחרונים. הדברים קשורים, כמובן, זה לזה.

הסיבה העיקרית להעדר הכתיבה שלי, היא, פור לאק אוף בטר וורדס, שינוי כיוון זרימת האנרגיה. אם נרשה לעצמנו להיות מעט ניו אייג'יסטים ופשטנים במטאפורות שלנו, התנופה האמיתית של הבלוג הזה נתקבלה לאחר תקופה גדולה שבה תשומת הלב שלי הופנתה פנימה. זה התחיל בשתיקה שלי, ונמשך בכל מני דברים אחרים. לאחר התצברות של מסה קריטית "בפנים", החלו דברים לזרום "החוצה".

החודשיים האחרונים, בהם בעצם נעלמתי מהבלוגוספירה, היו נהדרים. הם בעיקר הופנו פנימה, חזק מאוד. ירדתי 15 קילו, ועוד 15 בדרך, קניתי משקפיים חדשים, כתבתי מחשבות והגיגים, הייתי עם עצמי. אנשים שפוגשים אותי טוענים שאני זורח. הפנים התמלא שוב, והגיע הזמן לצאת שוב לעולם.

אני עדיין מתלבט לגבי איפה למקם את הכתיבה שלי, על הציר שבו בצד אחד כתיבה אישית, ובצד שניה כתיבה "מגזינית", אוניברסלית. אני מניח שאשחק עם זה עוד קצת, עד שאמצא את האיזון, אבל בעיקר ארשה לעצמי, לכאן ולכאן.

בספטמבר, אם אסד ונאסרללה יהיו נחמדים, תפתח כיתת ארניס ברחובות.

ארניס – אמנות לחימה פיליפינית המשלבת בצורה מרתקת סכין, מקל וידיים ריקות ליצירת שיטת הגנה עצמית חכמה ויעילה. התנועות בארניס זורמות ואפקטיביות, ואינן דורשות כוח מיוחד על מנת להגיע לנטרול אפקטיבי של התוקף. במקביל להגנה עצמית, נלמד גם הפן המסורתי יותר של השיטה, כולל עבודה עם נשק כפול – שני מקלות, שתי סכינים, חרבות ו-Espada y Dagga – חרב ופגיון.

אמנות ייחודית זו מהווה אמצעי יעיל ומקיף להגנה עצמית לאנשים בוגרים, גברים ונשים כאחד. האימונים מתקיימים באווירה ידידותית, נעימה ומקצועית. הלימודים מגיל 18 ומעלה.

מיקום: מרכז אוקטגון, רחוב המנופים 6, רחובות
זמן: ימי שלישי, מ-20:30 עד 22:00
מדריך: עבדכם הנאמן, חגורה שחורה דאן אחד ב- CSSD ARNIS מטעם נציגי השיטה בישראל, יובל נחמקין וגיא רפאלי. הנציג הישראלי של שיטת Tabimina Balintawak.
לפרטים נוספים: כאן, או בטלפון 0544600131

הפיצו את הבשורה!

They don't make 'em like they used to…

(ותודה ל-K)

הננס האדום עמד באיומו ופרסם את הדיאלוג החד צדדי שניהלתי עימו, בוקר אביבי אחד.

להנאתכם.