MCMXCV

The clowns are demolishing the circus. The elephants have run off to India;
tigers sell, on the sidewalk, their stripes and hoops;
under the leaky cupola, there is hanging, off the trapeze,
as in a wardrobe, the limp tuxedo
of a disillusioned magician;
and little horses, casting off their embroidered blankets, pose
for a portrait of the new engine. In the arena,
knee-deep in sawdust, clowns, wildly wielding
sledgehammers, demolish the circus.
The public is either absent or doesn't clap.
Only a miniature shaggy poodle
still yelps incessantly, feeling she's getting closer
to her sugar lump: feeling that any second
she'll be hitting nineteen ninety-five.
.

(Joseph Brodsky, 1995)

למה אני מסתובב חמוש

היינליין, בציטוט שחביב על חברי NRA, אמר פעם ש"חברה חמושה היא חברה מנומסת". הבעיה של היינליין, כמו גם של איין רנד ועוד כל מני אידיאולוגים חלקלקים כאלה, היא שהם כותבים כל כך טוב, שיש אנשים שממשיכים לצטט ולהאמין שהרעיונות שלהם עובדים גם מחוץ לסיפורים.

כל מי שמכיר אותי אישית מגיע לשלב שבו, במבוכה קלה, הוא שואל אותי מה זה הדבר הפאלי הזה שמחובר למחזיק המפתחות שלי. ההסבר שמדובר בדילדו לשעת חירום התקבל, באופן מפתיע, על ידי גברים, אך האישה הראשונה שסיפרתי לה את זה הרימה גבה, והפטירה "זה די קטן, אתה יודע.". אני מתאמן בארניס, אמנות לחימה פיליפינית שאף אחד לא מכיר ולכן תכונה להלן "מכות", מאוגוסט 2002, ומסתובב חמוש מסביבות ינואר 2003. הלא-דילדו-לשעת-חירום הוא קובוטן, אלת כיס יעילה ונוחה לנשיאה.

התגובה של אנשים לידיעה שאני מסתובב חמוש, כמעט תמיד, נעה לרוב בין משיכת כתפיים, ובין זעזוע והפתעה. רוב התגובות ממוקמות יותר לכיוון האופציה השניה, אם כי לא בקיצוניות. השאלה ששואלים אותי תמיד, היא "למה". אני בחור גדול למדי, נורמטיבי, לא יוצא למועדונים או מקומות מועדים לפורענות, בעל מודעות סביבתית ורגישות לצרות, וכישורים בינאישיים ומספיק אינטיליגנציה רגשית כדי לנטרל את רוב העימותים הפוטנציאלים שאני עשוי להקלע אליהם.  מעולם לא נקלעתי לסיטואציה אלימה כאדם בוגר, וגם אם כן, ייתכן ואפילו אדע ללכת מכות בידיים ריקות.  אז למה לעזאזל אני מסתובב חמוש?

אתמול יצאנו – אני, ליאת והורי, לארוחת צהריים במסעדה על הטיילת. השיפוץ שנעשה באיזור צ'ארלס קלור, ובכלל בטיילת, יפה מאוד. ליאת הציעה שנעשה טיול אחר הצהריים, לאורך החוף. זה לא יצא בסוף. נכון, זה לא כמו לאחר לטיסה שהתרסקה, או לא לעלות לאוטו שהתפוצץ, אבל בנסיבות אחרות, יכולתי להיות במקום של משפחת קרפ. ועם כל הכבוד לידיים ריקות, מחוץ למטריקס, אף אחד לא יכול לנצח להקה צמאת דם שמתנפלת עליו. את זה למדתי ב"מלך האריות". :-).

עורכי דין צריך כשדברים לא מסתדרים. במקומות שבהם התרבות מתפוררת ויש חורים שרואים דרכם את מה שמתחת, כשזה מגיע לאלימות אקראית, להקתית, כשאין אף אחד שיעזור לך, שום מילים או צעקות, אני רוצה לדעת שיש לי בחירה. פציפיסט אמיתי הוא זה שיש לו את האופציה להלחם, ובוחר שלא. ואם אני בוחר שכן, אני רוצה להגיע הביתה בשלום. נכון, הסיכוי להקלע לתקיפה שכזאת הוא נמוך סטטיסטית, ויותר מסוכן לנהוג. אני נוהג בזהירות ומנסה לשמור על הרכב שלי במצב תקין ובטיחותי. אם להגיע הביתה בשלום, אם להיות זה שמסוגל לקבל את הבחירה משמעותו להסתובב חמוש, זה מחיר שאני מוכן לשלם.

למה אני לא אחראי אישית להתדרדרות התוכן בישראל (וגם המודל העסקי לא משהו)

תקציב האירועים הפרקים הקודמים: אני מפרסם את הפוסט הזה, גם אצל עידוק. ג'וני כותב תגובה מפולפלת, ועכשיו אני לא נשאר חייב.

אחד הדברים שעוררו הכי הרבה אנטגוניזם במה שכתבתי, גם בקרב אנשים שמסכימים עם דעתי, היה השימוש במושג “תוכן”. מאחר ואני רק טובל את זרתי בכל הז’רגון הברנז’אי, לא ידעתי ש”תוכן באינטרנט” זה מעליב. לצורך העניין, כשאני כותב תוכן, אני מתכוון לתוכן, ולא ל”תוכן”. בסדר?

נתחיל, תוך חזרה מסויימת על התגובה הראשונית שלי, באחריותי האישית למצב. נכון, אני לא מנוי לאף עיתון יומי, אך הסיבה לכך היא לא המנעותי מלשלם על תוכן. אני פשוט לא רוצה שהבית שלי יתמלא בעיתונים. כשהמגזין המשובח “אודיסאה” יצא לאוויר העולם, עשיתי עליו מנוי. אני אפילו קורא את גרסת הפרינט שלו. כל זאת למרות שאודיסאה מאפשר לקרוא ולהוריד את כל כתבותיו מהאתר בחינם. עשיתי את זה בדיוק כי אני מאמין שצריך לתמוך בתוכן איכותי, ושאני מעוניין לעשות זאת. אני לא יודע מאיפה יהונתן זילבר הביא את הסטטיסטיקה לגבי כמות מנויי העיתונים אל מול כמות מנויי הטלוויזיה בכבלים. מפשפוש קליל באינטרנט עולה שליס והוט יש ביחד כ-1.2 מיליון מנויים, שזה כמעט כל בית אב רלוונטי (ללא חרדים, וכו’). אני לא יודע כמה מנויים יש לעיתון, אבל גם אם יש יותר מנויים מספרית, אני בטוח שהם מוציאים פחות כסף. לאנשים אין בעיה להוציא כסף על תוכן. היתה להם בעיה להוציא כסף על תוכן באינטרנט, אבל אם נסתכל על זה לשניה, יש הבדל יחסית מועט בין ה-VOD של הוט, ובין מנוי חודשי לג’יגהניוז. ההבדל הוא בחוקיות (ה-VOD חוקי, ג’יגהניוז פיראטי), אבל בסופו של דבר זה ביטים שמגיעים לי לטלוויזיה, וזה ביטים שמגיעים לי לטלוויזיה. ברגע שנשברת, ואתה מוכן לשלם על התוכן שלך אז זה רק, כפי שהדגיש אוסקר ווילד/ג’ורג’ ברנרד שואו/איש אחר שמיוחסות לו אמרות שנונות, עניין של מחיר.

לגבי לעמוד רחוק ממני כשאציע לעורכים שלך להפוך את מקו לאתר בתשלום? נראה כמו רעיון חכם. מצד שני, אם היו מחליטים להשיק אתר סגור ובתשלום לבלייזר, זה גם היה נשמע מגוחך באותה מידה?

תגיד, מה בעצם השתנה? למה פעם אפשר היה להעסיק מקצוענים (”מגיהים חדי עין ועורכות שראו הכל”), והיום לא? איך פתאום נגמר הכסף? אנשים קוראים פחות עיתונים? זה מה שהשתנה?

הניו יורק טיימס ועיתוני הפרינט גוועים. מה שאני לא כל כך מבין זה למה. אם אני מבין נכון, עיתון עושה את רוב הכסף שלו מפרסומות גם כך. אם הדבר נכון, אז אני באמת לא מבין מאיפה הצרות הכלכליות של הניו יורק טיימס. מאז שעלה לאינטרנט ופתח את שעריו לעולם, אני מניח שיותר עיניים שוזפות תוכן שיוצר על ידי הניו יורק טיימס מאשר שזפו לפני שני עשורים. אם זכור לי נכון, עולם הפרסום עובד, בין השאר, על פי כמה זוגות עיניים צפו בפרסומת. אם שיעור החשיפה של הניו יורק טיימס עלה (כפי שקרה כשכל העולם התחיל לקרוא אותו), אני לא מבין כיצד נכשל העיתון לתרגם את זה להכנסות מוגדלות מפרסומות. כפי שאני רואה את זה, מדובר בבעיה במודל הפרסומי. להוציא עיתון בפרינט זה יקר? אז ותרו עליו – אתם יכולים לעשות את זה עכשיו מבחירה, ולראות איך כל המתחרים שלכם נחנקים מעולו של הדפוס, או שבעוד שלוש, חמש, עשר שנים, מישהו (ג’ף בזוס? יורשו של סטיב ג’ובס?) יחליט בשבילכם.

עיקר הטיעון שלי היה שבמודל הכלכלי של היום, תוכן הפך לסחורה. בין אם זו סחורה שמרפדת פרסומות, או ספרים שנמכרים על פי הקילו, כמו סחורות אמיתיות. מה שמבדיל סחורה (commodity) ממוצרים, הוא שהסחורה היא אחידה באיכותה (סוכר, מלח, קפה בדרגה מוגדרת מראש), וכל מה שקובע זה המחיר. בניגוד, למשל, למכוניות משומשות, או מכוניות בכלל, שם כל מכונית שונה מרעותה. מן הרגע שהפרנסים הבינו שמדובר בסך הכל בסחורה, ושאין טעם להקפיד על איכותה, כי השוק קונה הכל, חל תהליך שבו איכפת להם פחות ופחות מה יש שם באמת, במוצר הסופי, כל עוד אפשר לשים בזה פרסומות. המעמד של להיות כלי תקשורת כבר לא מחייב, ומאחר והיצע הספקים גדול, אפשר לקחת את הזול ביותר, לשלם שכר רעב, לחתוך פינות – זה בסדר. לאף אחד לא איכפת. יכול להיות שהאשם הוא בנו, הקוראים, שבולעים הכל. יכול להיות שאנחנו מעדיפים לשלם בצורה עקיפה על התוכן שלנו (פרסומות), בלי לחשוב על ההשלכות של הבחירה הזו.

אף אחד לא משתיק את הבלוגרים שנואמים בכיכר העיר, רהוטים או עילגים. הבעיה היא שהנואמים נבלעים על ידי מערכת הכריזה. עד לא מזמן זה היה ממש בסדר, כי מערכת הכריזה דיברה דברי טעם והיתה בעלת דיקציה מושלמת ועברית דן-כנרית. אבל בזמן האחרון מערכת הכריזה מתחילה לחפף, ולא משנה שהבלוגר מימין נואם ממש יפה – היא עדיין משדרת חזק יותר ממנו.

יוממות

גם כשטסתי המון, והיו תקופות שזה קרה כמעט כל שבוע, תמיד נסיעה לשדה התעופה היתה דבר יוצא דופן מבחינתי, משהו מרגש. שדות תעופה הם תמיד החלל שבין העולמות, אקס-טריטוריה שכזאת. דווקא בגלל האיכות הזאת שלהם, עוצמת החוויה שבלחזור מהשדה (ל. רוסו הוקפצה לשם, בדרכה לריו) ולהצטרף לפקק של כביש אחד, היתה מעניינת במיוחד. באנגלית קוראים לזה commuting. בעברית "יוממות", או "המס שאתה משלם על זה שאתה מפריד בין החיים שלך ובין העבודה שלך". נכון, לא כולם יכולים לגור בעיר, ונכון, חלקנו מעדיפים לגור בפרברים, ולטפח בית עם גינה, מטרז' סביר ובלי זיהום אוויר. זו בחירה לגיטימית. בדיוק כמו הבחירה בעבודה בה אנו לא נהנים, כדי שנוכל לפרנס את החיים שלנו, שמתחילים מהרגע שאנחנו חוזרים הביתה. אבל על זה אנו נשלם מיסים. המס של לבלות יותר מחצי מהחיים שלך בלעשות דברים שאתה לא מגדיר כ"חיים". החיים, כך ממלמל אדם רוטשילד, הם מה שוקרה לי. ואם אתה בוחר לגור במודיעין, אז שעתיים ביום מהחיים שלך תעביר בדרכים. 

"הארץ", מעוז התל אביביות המאוהבת בעצמה כתמיד, הקדיש כתבה לנושא. הנושא הרשמי היה אחוז הגירושים הגבוה במודיעין, עיר העתיד. אך הנושא האמיתי היה "כמה משעמם לגור בפרברים – הנה, גם לנו יש אגרסטיק".

מודיעין ודומותיה (בדיוק הבנתי, לפני כמה ימים שבהלסינקי הייתי כ-5 פעמים, אבל מעולם לא ביקרתי במודיעין, או בשוהם, ובלא מעט קריות אחרות בישראל) הן צורת ביטוי אחת לנסיון להפריד בין החיים ה"אמיתיים", לבין מה שאנחנו חיים ביום יום. אותם אנשים שחיים בשביל החופשה שלהם, שהמחשבה של לחזור הביתה מהטיול הגדול מבעיתה אותם.

קובץ הסיפורים הקצרים של אסף ציפור, "מחוננים", שייך לז'אנר שאני לא כל כך מחבב. ז'אנר הצילום. אתגר קרת עושה את זה גם – מצלם מצבים, אנשים. מצלם בזווית מעניינת, מצלם בזווית ישרה, אבל מצלם, במילים. פחות דואג לנראטיב. אחת מהתמונות המעניינות ביותר ב"מחוננים", לפחות ממבט ראשון, מופיעה ב"גיימרים". "גיימרים" מתאר את קורותיה של חבורת D&D (מה שנקרא בז'רגון – פארטי), ברגעיה האחרונים. בסשן שבו הכל מתפרק. בניגוד לדוד גרוסמן, שגם הוא משתמש ב-D&D ומשחקי תפקידים אחרים כדי לתת לאסף את הטאצ' החנוני הזה ב"מישהו לרוץ איתו", אבל מסתפק בלא יותר מאשר ניימדרופינג זריז, ציפור שולט לחלוטין בז'רגון ובהוויה. אני אופתע מאוד לגלות שהוא לא שיחק, או משחק עדיין. תוך ספוילר קל – חלק ניכר מהדמויות ב"גיימרים" מרגישות שמיצו את המשחק בדמיון. שהם צריכים להתחיל את ה"חיים האמיתיים" שלהם, אלא שכוללים צבא, או מה שעושים כשלא מתגייסים לצבא. שבגיל 18 צריך להפסיק לשחק.

אותם אנשים שבורחים מהחיים שלהם לטיולים, יכולים לברוח למשחקי תפקידים. זה קל ופשוט. והדמויות של ציפור (אם לא ציפור עצמו), מרגישות שזה בדיוק מה שהן עושות – שה-D&D הוא בריחה, ושבשלב מסויים חייבים להפסיק לברוח. העניין הוא שמשחקי תפקידים יכולים להיות בריחה, בדיוק כמו שטיול יכול להיות בריחה. אבל הם לא חייבים להיות. המשחק הוא חלק מהחיים, והזהות שלנו כשחקנים היא חלק ממי שאנחנו. וזה מעולה. אנחנו מספיק מגוונים כדי שנהיה מסוגלים להכיל את עצמנו גם כאנשים שמשחקים משחק, וגם כאנשים שהולכים ללמוד, גם כבני זוג וגם כבוסים. זה לא כאילו יש את ה"אני האמיתי" שלי, שאותו אני חי במשך שעתיים ביום, אחרי שחזרתי מהפקק היוממותי. המסכות האלה, שבאיזו סדנה מישהו ניסה בכל הכוח להוריד מהאנשים, הם החבר הכי טוב שלי – לא כי אני מפחד להיות עצמי – אלא כי ככה אני יכול להיות עצמי. כל הזמן. רק כל פעם קצת אחרת.

ריו סמבה

בעקבות ההופעה המשובחת של עלמה קלמה אתמול…

ריו סמבה

בוא לריו, הו בוא לריו.
גדל שפם ושנה ת'ביו.
כאן העני מתענה, העשיר מתעשר,
כאן כל דוד זקן הוא שטורמבאנפיהרר

בוא לריו, הו בוא לריו.
אין עוד עיר עם כזאת אנרג'יו.
יש טלפונים של סימנס ואפילו יהודים
נוהגים בפולקסוואגן כמו משוגעים.

בוא לריו, הו בוא לריו.
כאן שולטת אוראניה, בלי שמץ קליאו.
הבתים סטייל קרבוזיה – כוורת-עם-וופלה,
רק שאי אפשר להאשים שוב את הלופטוואפה.

בוא לריו, הו בוא לריו.
כאן כל ציפור שיר שרה "הו-סולו-מיו."
וגם דגים שנתפסים, גם אווזי-שלג גאים
בפורטוגזית, כאן, בימות הגשמים

בוא לריו, הו בוא לריו.
כאן העולם השלישי אז עדיין קוראים ליאו
טרוצקי, גאוורה ושאר סירנות;
אבל עדין, הפיגור חוסך טילים בממגורות

בוא לריו, הו בוא לריו.
אם תבואו בדואו אולי תלכו טריו.
אם תבוא לבדך תעזוב עם "כאילו"
במחשבותיך, כערכו של קורזרו.

(יוסף ברודצקי, 1978. תרגום: ט. גוטמן). למי שמעוניין במקור

להמשיך לקרוא

דיבורים, ג’ייסון בורן, לונדון, מכוניות מעופפות, כבלים, כותרות מגניבות עוד יותר

בעקבות הוויכוח שהיה לי עם ג'וני על הג'יימס בונד האחרון, ראיתי לא מזמן שוהמממ... גם פה יש שוט על השעון ג'וני...ב את הסרט השלישי בסדרת ג'ייסון בורן, The Bourne Ultimatum. אני חייב להודות שהסדרה הנ"ל חביבה עלי מאוד, בגלל הקצב שלה, האפלוליות שלה, והבחירה שלה באומנויות לחימה פיליפיניות לכוריאוגרפית הלחימה. הרעים הם בדרך כלל ה-CIA, והטובים הם ג'ייסון בורן, ולעיתים בחורה מזדמנת.

בסרט השלישי, יש סצינה שבה מנסים לעקוב אחר עיתונאי ואחרי ג'ייסון בורן. הרעים יושבים בניו יורק, והטובים נפגשים בלונדון, בתחנת רכבת. בסרט, כמו בחיים האמיתיים, כל סנטימטר של לונדון, מכוסה במצלמות אבטחה, שמשמשות את כוחות הבטחון שם לדברים טובים, או כך יש לקוות לפחות. מה שהיה לא אמין בסרט לא היה הכיסוי, אלא הקלות שבה אנשים במשרד של ה-CIA התממשקו ל-feed של המצלמות הבריטיות. כמה לחיצות כפתור, והנה – המערכות שלנו מדברים עם המערכות של הבריטים, והכל סבבה. ועל זה נאמר: מיי טוכעס. כי המכונות שלנו, מה לעשות, לא מדברות אחת עם השניה. זיו קיטרו הסביר לפני כמה זמן בכתבה שהוא רוצה מכונית מעופפת. את האמת, שגם אני, אני פשוט לא בטוח אם זה רעיון טוב כמו שהוא מגניב. מה שאני כן רוצה, זה שדברים יתחילו לדבר אחד עם השני, בכל המישורים. בקלות. תמיד.

האייפוד שלי,למשל: אני רוצה שהוא ידבר עם הרדיו של האוטו שלי, ועם רמקולים של בית שאני מתארח בו, ועם הפלאפון שלי. אני לא רוצה לעשות שום דבר בשביל שזה יקרה, לא יותר מנפנוף ולחיצה על כפתור או שניים. תיאורטית אני יודע איך לגרום לאייפון לנגן מהרמקולים שלי בבית – קוראים לזה כבל PL ל-RCA (ללא ספק הכבל השימושי ביותר בתולדות האדם). אבל כדי לגרום לו לדבר עם הרדיו באוטו כבר צריך כבל אחר, ועם הפלאפון כבל שלישי, וכן הלאה. הפלאפון שלי יכול, תיאורטית, לדבר עם המחשב שלי, או עם המזגן שלי, אבל זה בערך כמו להגיד שאני יכול להעביר מסרים בכל שפה, כל עוד אני מסתובב עם צבא של מתורגמנים. או כבלים.
עכשיו, אני לא הראשון שאיתר את הבעיה הזאת. בארכיון ההיסטורי הנפלא שנקרא "גליונות Wired משנות התשעים", שאני משום מה אוהב לקרוא תוך כדי אכילת חביתה, נתקלתי בכתבה מדצמבר 95, שמתארת את ההשקה ותהליך ההתממשות של "הדבר החם הבא" – ג'אווה. ג'אווה התחילה כספין אוף של פרוייקט של סאן שאמור היה לעשות משהו ממש כזה – לגרום לכולם לדבר אחד עם השני, פרוייקט שנקרא אז Oak. אלון או יאווה – עדיין המכשירים שלי לא מדברים אחד עם השני.

כשהתחלתי לחשוב על זה, ניסיתי להבין למה בעצם לא. הרי יש מיליון תקני תקשורת. למה אין נדידה, לאורך הזמן, לכיוון של התכנסות, ובמקום זה רק כל הזמן התפצלות לתתי תקנים למיניהם? איפה הזמנהוף המקומי שיעשה סדר? שאל את זה יפה אהרון אמיר ניל סטיבנסון ב-Snow Crash, כשגיבור הספר הירו פרוטגוניסט מנסה להבין, תוך כדי היותו supreme ninja mage hacker lord, למה לשפות יש נטייה להתרחק זו מזו, להשבר לרסיסים, ולא להתקרב. צרפתית, איטלקית, פורטוגלית, רומנית, ספרדית – זה הכל לטינית שנשברה, כל אחת בדרכה שלה. למה זה? ואיך מתמודדים עם זה?
אז פתרון אחד הוא באמת תרגום, כשכבה מתווכת. אבל זה פתרון שעובד טוב למקרים ספציפיים, הוא לא פתרון כללי, לפחות עד שנמציא את ה-Bable fish, ונדרס במעבר חציה. הנסיון מראה שהתשובה לזה, לפחות בשדה שפת בני האנוש, הוא כינון של Lingua Franca, שפה שכווולם מדברים, או אמורים לדבר. כפי שהשם רומז, פעם זה היה צרפתית. היום זה אנגלית. מחר סינית אולי, מי יודע. במשך מאות שנים, עד המאה ה-18 בערך, יכלו כל מלומדי אירופה להתכתב זה עם זה על נושאים משותפים, כי היה ברור שכל בן תרבות יודע לטינית, וכותב בה את ממצאיו. היום רוב המחקרים שמפורסמים מפורסמים באנגלית (מלבד איים בזרם פה ושם).

הבעיה היא, שזה מדכא. זה מדכא בגלל שלמיטב ידיעתי, רוב ה-Linguae Francae הגיעו מאיזשהו אקט של הגמוניה. מזה שמישהו ניצח. לטינית הגיעה בגלל שהרומאים ניצחו ונשארה בגלל הכנסייה וביתה המופרעת, האוניברסיטה. הצרפתית הגיעה בגלל הנורמנים והאליטה הצרפתית. האנגלית של היום היא תוצר של הגמוניה כלכלית תרבותית. אם מייקרוסופט או אפל היו מעצבים את כל המכשירים שלנו, יש סיכוי שהם היו מדברים אחד עם השני. מצד שני, האם היינו רוצים לגור בעולם כזה?

על הכתיבה

חדי העין שבניכם בוודאי שמו לב שאני… ובכן, שאני לא כאן. יתרה מזאת, גם לא ממש ביקרתי בבלוגיספרה בחודשים האחרונים. הדברים קשורים, כמובן, זה לזה.

הסיבה העיקרית להעדר הכתיבה שלי, היא, פור לאק אוף בטר וורדס, שינוי כיוון זרימת האנרגיה. אם נרשה לעצמנו להיות מעט ניו אייג'יסטים ופשטנים במטאפורות שלנו, התנופה האמיתית של הבלוג הזה נתקבלה לאחר תקופה גדולה שבה תשומת הלב שלי הופנתה פנימה. זה התחיל בשתיקה שלי, ונמשך בכל מני דברים אחרים. לאחר התצברות של מסה קריטית "בפנים", החלו דברים לזרום "החוצה".

החודשיים האחרונים, בהם בעצם נעלמתי מהבלוגוספירה, היו נהדרים. הם בעיקר הופנו פנימה, חזק מאוד. ירדתי 15 קילו, ועוד 15 בדרך, קניתי משקפיים חדשים, כתבתי מחשבות והגיגים, הייתי עם עצמי. אנשים שפוגשים אותי טוענים שאני זורח. הפנים התמלא שוב, והגיע הזמן לצאת שוב לעולם.

אני עדיין מתלבט לגבי איפה למקם את הכתיבה שלי, על הציר שבו בצד אחד כתיבה אישית, ובצד שניה כתיבה "מגזינית", אוניברסלית. אני מניח שאשחק עם זה עוד קצת, עד שאמצא את האיזון, אבל בעיקר ארשה לעצמי, לכאן ולכאן.