דאנא

הבראנץ' של אדורה הוא אולי העיסקה הטובה בעיר. 80 שקל לאדם למגוון מנות מושחתות וטעימות. אגז בנדיקט, שקשוקה נהדרת, לחם טוב, סביצ'ה דג, פטה, חצילים, מאפים, קפה. שאלתי את הברמן אם 11:40 זה מוקדם מדי לדרינק, ולאחר קצת מחשבה הוא אמר לי שלא, אז הזמנתי גם ג'ין אנד טוניק. רק הקיץ הזה גיליתי את הג'ין אנד טוניק, להפתעתו הרבה של רובננקו ששטח בפני כמה קשה לדעתו לצלוח את הקיץ בלבאנט בלעדיו. לכל אורך הארוחה היתה תחושה נהדרת של נדיבות. של אירוח אמיתי. לפני שנים רבות מאוד, בפעם הראשונה שהתארחתי אצל מיקה ודורון בקדיתא, הם עוד עשו ארוחות ערב. ישבתי שם ויונתן, הבן שלהם שהיום הוא כבר גבר גבר ואז היה נער גמלוני בן 14 הגיש לי מנה ראשונה של סרטנים. לקח לי כמה זמן להתמודד איתם, והם נגמרו נורא מהר. אני זוכר שהוא ניגש ושאל אם בא לי עוד, כי נראה שאני נהנה. זה לא היה ה"לבריאות" שאנשים זורקים לך כשרואים אותך אוכל, ושתמיד הרגשתי שמסתיר בתוכו סאבטקסט של "יא, איזה שמן אתה שאתה אוכל ככה". זה היה מין שאלה של מארחים, שרואים שהאורח שלהם נהנה מהאוכל ומציעים לו עוד קצת. אני זוכר כמה זה הפתיע אותי אז. במסעדות לא נהוג להציע תוספת לאורח שנראה רעב אחרי המנה. באדורה כן.

ליאת ביקשה לחזור הביתה ברגל, למרות שכבר היה חם. רק היום פתאום שמתי לב כמה דיזנגוף הוא רחוב מוצלח להולכי רגל. המדרכות רחבות, אבל יותר מהכל – הצל. זה חשוב כשהולכים לאט כי יש לך, או לאשתך, תינוק בבטן. ליאת שמה לב אליה ראשונה. זאת אומרת, גם אני ראיתי את ההומלסית שעברה את ליאת ואותי. אפילו שמתי לב שהיא יחפה. אבל ליאת היתה הראשונה שקלטה שהיא רצה מצל לצל, כי הרגליים שלה נשרפות על המדרכה הלוהטת.

ממש יכולתי לראות את המחשבות שלי. את התחושה של החמלה, יחד עם הקול שאומר "אבל מה, עכשיו, בשבת בצהריים תתחיל לדאוג לאישה הזאת? עזוב אותך. היא הסתדרה עד עכשיו, היא תסתדר.", להרגיש את החומות שאנחנו מציבים בנינו ובין שאר האנשים. הסתכלתי עליה שתי דקות, ובסוף לא יכולתי יותר. שאלתי אותה אם היא בסדר. זו היתה שאלה מטופשת. היא הסבירה לי, ברוסית ואז בעברית רצוצה שהיא לא בסדר. שהיא רוצה לשתות משהו ושאלה איפה יש קיוסק. הצבעתי על ה-AMPM הקרוב והיא אמרה ש"לא שם." ליאת הציעה שהיא תלך ותביא לה נעליים מהבית ושאלה אותה מה המידה שלה. 40. הורדתי את הסנדלים שלי, לשמחתה של ליאת, ששנאה אותם, והצעתי אותם לאישה. לקח לה שניה לקחת אותם, למרות שהן גדולות. היא הסבירה לנו שמישהו גנב לה את הנעליים כשהיא ישנה ברחוב. הלכתי, יחף, ל-AMPM לקנות לה משהו לשתות ולאכול. אחרי שנתתי לה את השקית והמשכנו נזכרתי באבינתן שעבד איתי וסיפר לי שהוא תמיד מחזיק באוטו קופסאות שימורים כדי לתת לאנשים שמקבצים נדבות בצמתים, וחשבתי ששימורים זה חכם ושאולי סנדביץ' סלט ביצים זה לא כל כך חכם.

המשכנו הביתה, ליאת עם נעליים, אני בלי. השבח לצל של רחוב דיזנגוף. חם בלעדיו.

 

ללא תיווך

אני אחד מהאנשים ברי המזל האלה, שהוא פחות או יותר אדון לזמנם. זה לא שאין לי אילוצי לו"ז – יש ויש. אבל בגדול אני יכול להגיע לעבודה מתי שאני רוצה. ככל שאני מתבגר והולך אני מבין כמה דברים לגבי איזה סוגי עבודה טובים לי ואיזה לא. עבודות שבהם צריך להגיע בשעה נקובה, למשל, לא טובות לי. אני גם מקפיד לישון. אני לא חזיר-שינה, וגם אין לי כמעט את היכולת לישון שנת צהריים, אבל בממוצע אני ישן 7-8 שעות. ואני מותש. אני מוקף כל הזמן בתחושה שאני נמצא במאמץ אינסופי. החיים שלי אינם נינוחים.יש קול שמלווה אותי, שכל הזמן אומר לי "תקשיב, אתה מתאמץ כל כך כל הזמן, אולי כדאי שתנוח". וזה לא שלנוח זה לא טוב, זה שניסיתי להבין מאיפה הקול הזה מגיע. כי אני לא מנתח או עורך דין שעובד 18 שעות ביום.

ניסיתי לחשוב על מקור התופעה. להבין למה הקול הזה שם. אז מעבר לאינטנסיביות המנטלית, ואולי גם הפיזית של הדברים השונים שאני עושה, גיליתי מקום נוסף: מקום שמרגיש שהחיים קשים לו. איכשהו הצלחתי לשכנע את עצמי, כמו נוח מ"יום הולדת שמח נוח", שכל הדברים הרגילים של החיים הם קשים. ללכת למשרד הפנים, להתקשר למס הכנסה, להזמין אינסטלטור, לעשות טסט לאוטו: כל אלה הם דברים מורכבים, פרוייקטים עצומי מימדים שיש להתמודד עמם, אבל אולי מחר. ואם כבר הצלחת, הקושי העצום שהיה כרוך בכך מחייב מנוחה.

הייתי שמח לכתוב כאן סדרה של חוויות (רישום בלשכת האבטלה, החלפת דרכון, טסט לאוטו) שבעקבותן למדתי שהשד לא כל כך נורא, וכך לאט לאט פיתחתי אומץ לגבי החיים. אבל לא. קודם כל לא בגלל שאם יש גיהנום, הוא נבנה על פי המודל של משרד הפנים בקריית הממשלה בתל אביב (בו יש קדם תור, כדי לקחת מספר לתור!). ודבר שני, שגם כשהצלחתי מדי פעם, וראיתי שהשד לא כל כך נורא, זה עדיין לא שינה לי את התפיסה הכללית שההתמודדות עם החיים זה דבר שעשוי להיות מעבר ליכולתי.

ואז שמעתי ברדיו פרסומת. הפרסומת היתה לקורס מדריכי תינוקות. ודברים התחילו ליפול לי. כי אני לא לבד, אתם מבינים. יש לי חשד שאני לא היחיד שמרגיש, במעמקיו, חסר אונים אל מול המציאות, כאילו היא גדולה ומסובכת מדי מכדי שאני אצרוך אותה בעצמי. כאילו אני מקולקל, לא מספיק טוב. צריך תיקון. צריך טיפול. צריך תיווך.

אחד הדברים המדהימים שהאינטרנט עושה, זה להפוך דברים להרבה יותר בלתי-אמצעיים. הרבה סוכנים, שתיווכו בנינו ובין דברים שונים, הולכים ונעלמים. זה נכון לגבי סוכני נסיעות וביטוח, אבל זה נכון גם לגבי חדשות. אני  כבר לא חייב את התיווך של סוכן התוכן "ידיעות אחרונות", כי אני יכול לגעת בבשר החי של המהפכה במצרים בעצמי, דרך טוויטר. אפשר להסתכל על שתי המגמות הללו בכל מני דרכים. אפשר להסתכל עליהם כסיבה ותוצאה – פתאום נעלמו לי המתווכים לעולם, ולכן אני מוצף בהרבה יותר פרטים, אז קשה לי להתמודד. אבל מעניין גם לנסות להסתכל מי באמת מרוויח מכל העייסק.

האפשור של הבלתי אמצעי ייתר חלק גדול מהמתווכים הישנים. אני בטוח שלא מעט סוכני נסיעות וביטוח איבדו את עבודתם, או הוחלפו בנציגי שירות טלפוני בשכר מינימום. זה סיפור שחיקתו של מעמד הביניים. אנשים עם השכלה ממוצעת פלוס מינוס, שעבדו בעבודות מכובדות פלוס מינוס והרוויחו בסדר פלוס מינוס, פתאום מוצאים את עצמם מיותרים.

עכשיו, זה מדהים לראות איך היד הנעלמה של המציאות עובדת. הבאסו קונטינואו של היצירה הזאת היא מערכת החינוך. מערכת החינוך מצליחה בצורה מרהיבה כמעט לא ללמד שום דבר שמכין את הכלואים בה להתמודדות עם החיים המודרנים. עכשיו לוואקום הזה תוסיפו את הבלאגן שנוצר משינוי העולם, ותוסיפו שכבת מעמד ביניים שמחפשת מה לעשות עם עצמה. ומה קיבלנו? את המרוויחים האמיתיים מכל הסיפור: תעשיית המטפלים, ובעיקר מי שעומד בראשה – מכוני ההכשרה.

מישהו מרוויח מזה שהוא גורם לאנשים לחשוב שהם לא מסוגלים להתמודד עם המציאות. שהם לא יודעים לבד איך לטפל בתינוק שלהם אז הם צריכים "מטפל תינוקות מוסמך". כל היומרה של "אימון" היא לפשט את המורכבות של החיים לחתיכות בליעות, שהמאומן, שלא מסוגל לחתוך לעצמו את האוכל לבד, יוכל לבלוע.

המישהו הזה הוא מי שמבטיח לאותם מתווכים לשעבר להיות שוב מתווכים. דשתי בנושא ההסמכה המון, אבל הנה תקציר: כדי להיות פסיכולוג צריך לעבור מסלול מפרך של כמעט עשור, שבמהלכו אתה נדרש לקפוץ דרך יותר חישוקים בוערים מהמשתתפים בתרגיל של צבא ערבי. כדי להיות "מטפל" – בטנטרה, בשיטת גרינבאום, בתינוקות, באימון הוליסטי או רוחני או מה שלא יהיה, אתה בעיקר צריך סכום כסף חמש ספרתי, וכמות זמן שבדרך כלל לא עולה על שנה. השקעת את מה שצריך? ברכותי. אתה "מטפל", ואתה מוזמן לחזור לתווך בין המציאות ובין אנשים.

כביכול אין פה בעיה – אפילו פתרון! במקום ששכבה גדולה של סוכנים-לשעבר ישבו בבית, הם המציאו את עצמם מחדש, לא? לא. כי קודם כל, כמו מכוני ההייטק השונים שצצו סביב סוף שנות התשעים והבטיחו באורים ותומים תעסוקה לכל אחד מבוגרי קורס הסיסטם או מתכנתים שלהם, מדובר בתעשיית חלומות. על כל מאמן שמצליח לגרד פרנסה סבירה מאימון, יש עשרים שלא. ואין דבר עצוב יותר מאשר מישהו שמדבר על איך הוא יכול לעזור לאנשים להגשים את עצמם ולהצליח בחיים, שבקושי מצליח עם עצמו. אבל הבעיה השניה היא בעיית היומרה. כשקורס מטפלים דומה בהיקפו לקורס  שנועד לאפשר לאנשים להבין בביטוח מספיק כדי לתווך את התחום להדיוטות, אתה בבעיה. כי ביטוח, תחום רחב ועמוק ככל שיהיה, הוא פחות רחב ועמוק מ… החיים, או נפש האדם.

יש לי רגישות להתפשטות של ממים. מתי ביטוי סלנג מתחיל להתפשט, לדוגמא. עקבתי בעניין אחרי הכניסה של המילים "מאמן" "קואצ'ר", ו"אימון", מאזכורים בודדים פה ושם למושג שנכנס הביתה לכולנו בפריים-טיים. ועכשיו, תנו לחלוק אתכם סקופ: "מנטור" זה ה"קואצ'ר" הבא. על פניו – אותה גברת בשינוי אדרת. מישהו שהולכים אליו כדי ללמוד מה לעשות כי לבד אנחנו לא יודעים. אבל למנטור אמור להיות טוויסט – המנטור הוא מנטור בגלל שהוא זקן וחכם, כמו המנטור המקורי, זה ששמר על טלמכוס כשאודיסיאוס יצא לרילוקיישן שלו לטורקיה. מישהו עם נסיון ללמוד ממנו על מקצוע – זה נשמע טוב, כמו פעם – כשאנשים היו שוליות והיה להם מאסטר. אני באמת מאמין במודל הלימוד הזה. אבל אני סקרן לאללה לדעת מתי נראה את קורס המנטורים הראשון, איך תעשיית החלומות תצליח לדלג מעל עניין ה"נסיון חיים" המעצבן הזה, בדרכה לייצור המונים של דור המתווכים בשקל הבא.

עדכון: הנה, זה כבר מתחיל.

 

קפיצת הדרך

לאחרונה, התחלתי לעשות יוגה. כאילו המעבר לדירה-של-גדולים במרכז העיר לא מספיקה, עכשיו אני גם צריך להמשיך להחיות את הקלישאה התל אביבית על ידי הסתובבות עם המזרון המגולגל הזה, שכולו אומר "אני בדרכי לראות בחורות חטובות בפוזיציות על גבול החוקיות". קוראי באמת. דוב עושה יוגה. הוותיקים בוודאי זוכרים שכבר ניסיתי פעם לעשות יוגה, חוויה שהתוצאה החיובית היחידה שיצאה ממנה זה שחיפשתי ומצאתי תמונה של דוב עושה יוגה. מלבד מעמד הקלישאה התל אביבית, הסיבה המרכזית לכך שאני מנסה שוב לעשות יוגה, היא הנסיון לנצח את רחוב סומסום.

בשנה האחרונה, שהיכולת שלי להיות נוכח באירוע, כל אירוע, הולכת ופוחתת. לא משנה אם אני במפגש עם חברים, או צופה בסרט שאני בחרתי, מהר מאוד, נשמע קול קטן שרוצה להיות במקום אחר, שרוצה להיות שם. זה יכול להתבטא בלגלוש במקביל, או להושיט יד לאייפון ולבדוק מייל, למרות שבדקת אותו לפני דקה. חלק מזה זה ה-ADD. אבל ADD יש לי הרבה זמן, ואין לי ספק שבזמן האחרון זה הולך ונהיה חריף יותר. וזה מפחיד, כי לחיות במצב אינסופי של "אני רוצה להיות שם" משמעו לחיות במצב אינסופי של חוסר סיפוק, כמו ג'אנקי ששום מנה כבר לא מרגשת אותו.

יוגה, לפחות מהמעט שיצא לי לחוות, קשה לעשות בלי להיות נוכח. בניגוד למדיטציה, שבה אתה יכול לשבת ולהתבדר עם המחשבות עד אינסוף, ביוגה יש פרקטיקה פיזית מאוד מאתגרת, וצריך (לפחות אני צריך) לשים כל הזמן לשים לב למה מבקשים ממך לעשות. וגם איכשהו אופציית הלחשוב על דברים אחרים פחות קורצת כשאתה מאזן את עצמך על כף יד שמאל ותנוך ימין, בתנוחת "נער הגלידה". יוגה, למי שתהה, זה קשה. יוגה היא רק חלק מהמאמץ. בשבועות האחרונים אני מנסה להיות פחות מול המחשב בשעות הפנאי, יותר לבהות בחלל.

תוך כדי עמידה על הראש, נפל לי עוד אסימון: זה לא המפגש הראשון שלי עם יוגה. אבל עד עכשיו יוגה תיפקדה ככתפי ענקים, ועכשיו אני זוכה לפגוש את כל הענק. חלקים ממכם אולי זוכרים את החיבה שלי לענפי ספורט מוזרים, שמתבטאת בין השאר באימון הקומקומים הרמת השרוני שלי. הקומקומים, או Kettlebells הם במקור צורה של אימון משקולות שמגיע מרוסיה. אבל אורי הירש, שמלמד את זה ברמת השרון, עירבב את זה עם כל הדברים שהוא יודע – פילאטיס, אימון פונקציונלי, וגם יוגה. מבחינת אורי, הוא מגיש לנו את המוץ, אחרי שסילק את התבן, זיקק את כל מה שהכי רלוונטי, הכי נכון, בלי כל הצעדים המיותרים והמקדימים שמסביב.

ותוך כדי שהאסימון נפל לי, הבנתי שאורי לא לבד. נזכרתי איך בראם פראנק היה מגיע להעביר סמינרי אומנויות לחימה פיליפיניות כאן בארץ, ומלמד מודולת לחימה פשוטה, שוב ושוב. מבחינתו – זה כל מה שהיה צריך, בגדול. אנחנו היינו משתגעים איך מישהו עם עשרות שנות נסיון באומנויות לחימה, לעומק וגם לרוחב, מחליט להתעסק רק עם השטות הזאת. זיהיתי את זה עכשיו, גם אצל גבי ניצן. גבי ניצן, שמעביר סדנאות כתיבה נהדרות, מתעקש לא להעביר שום ידע דידקטי – שום דיבור על "קצב" או "קונפליקט" או משהו כזה – מבחינתו הוא מצא את השיטה שלו, והוא לא רואה טעם ללמד את כל מה שמסביב.

העניין הוא, שכל אחת מהפיגורות הללו הם אנשים שאני מעריך מאוד. אני מעריך אותם לא רק כי הם מוכשרים, אלא כי הם עשו את המסע שלהם – מסע ארוך, מפרך. זה לא שהם הסתכלו על יוגה מהצד אמרו "זה בושליט, שלי יותר טוב". הם עשו יוגה, המון זמן, נהיו טובים בזה, ואז אמרו לעצמם "נראה לי שאפשר לקחת רק את החלק הזה והזה, ולהגיע לאפקט טוב יותר". והם צודקים, במובן מסוים: עקומת הלמידה בארניס היא מהירה יותר מבהרבה אומנויות לחימה אחרות. הסדנא של גבי היא סוג של נס – איך בשלושה ימים בלי משוב ובלי דיבורים על טכניקה, הכתיבה של אנשים משתפרת באופן פלאי.

אני לא יכול שלא לתהות, האם אני באמת יכול לקבל רק את הכתפיים של הענק? כל המורים האלה – האם הם מסוגלים לגרום לכתפיים לעבוד בגלל שהם עצמם טיפסו על כל הענק? האם אפשר, בסופו של דבר, להתחיל מהכתפיים? אני יודע שאחרי כמה שנים טובות בארניס, יש אנשים שמדגדג להם ללמוד משהו בסיסי כמו אגרוף. עכשיו שהתחלתי לעשות יוגה, אני רואה עוד צדדים של הענק מלבד הכתפיים, ויש בהם משהו. האם זה אומר שבשלב מסויים, אם נעמיק מספיק במשהו, נצטרך ללכת אחורה, לחזור למקורות? מצד אחד יש בזה משהו רומנטי. לחזור לעמידות הבסיס. לחזור להומרוס, לתנ"ך, לאפוסים השומריים. מצד שני, יש בזה גם קצת משהו פנדמטליסטי. זה אומר שסינתזה של ידע לא יכולה באמת ליצור ידע חדש שיחזיק מעמד בזכות עצמו. שבשלב מסויים הסינתזה תאלץ להשבר למרכיביה הראשוניים, ולכן אי אפשר להתמקצע באמת במשהו בלי לגעת באטומים שלו. אבל אם זה נכון, אז איך נוכל להתקדם קדימה? אם אנחנו לא יכולים להשען אלא על הקרקע, כנראה שיש גבול לכמה גבוה נגיע.

ואם באמת אין לנו ברירה אלא, בסופו של דבר להכיר את כל הענק ולא רק הכתפיים, אז מה הסדר הנכון? האם להתחיל מלמעלה זה טעות, כי אני לעולם לא אוכל לגשת אל היסודות נקי? או אולי להתחיל מלמטה זה טעות, כי עד שנתפס למעלה יעברו שנים?

נס קטן

זה יהיה יומרני להגיד שחוויתי הארה היום. בכלל, נראה לי שסימן ברור לזה שלא חווית הארה, זה אם בא לך להגיד "חוויתי הארה". אבל היתה תחושה מאוד ברורה, כמו כשמסתכלים בתמונות התלת מימדיות המעצבנות הללו, ופתאום אוסף הקווים הרנדומלים הופך לספינה, או דולפין, או מעדן חלב (אם כי יש לציין שאני מעולם לא הצלחתי לראות שום דבור בתמונות הללו, ולדעתי מדובר בהונאה אחת גדולה, ווריאציה נפלאה על בגדי המלך החדשים).

ישבתי בחדר ישיבות, ומסביבי התנהל רב שיח – מבולבל – עשרה אנשים, שכל אחד מהם מושך לכיוון שלו. ואז, ברגע אחד בהיר, הבטתי מעלה, והבנתי שאני מוקף בנס. הסתכלתי מסביבי, וניסיתי לחשוב על המורכבות הבלתי נתפסת של הסביבה שלי. חדר פגישות: כמה ארונות, כמה מדפים, כמה תמונות, לא משהו יוצא דופן. משרד. אבל פתאום המצלמה כאילו זזה, והתחילה לעשות זום אין. הסתכלתי על הארון, ממש מקרוב. חתיכות של MDF, מצופות בפורמייקה, צבועה בדמוי עץ חום, עם ידיות מברזל, צבוע בצבע אחר. פתאום ניסיתי לדמיין את כל רשימת חומרי הגלם של הדבר הזה, הקטן והפשוט. איך ארון אחד, מורכב, בסופו של דבר, מחמישים פרטים שונים, שכל אחד מהם יוצר בעשרות צעדים שונים, ממאות חומרי גלם שונים, שאת חלקם היה צריך לייצר גם. רק התהליך שהברגים עברו מהברזל באדמה ועד הבורג הזה הוא מופלא, והבורג הזה הוא, הוא רק הבורג הקטן בארון. ארון חסר כל חשיבות בחדר דיונים סתמי במרכז הארץ, שמורכב מחומרים שהגיעו מאלפי קילומטרים, ושמאות, אולי אלפי אנשים היו מעורבים, בצורה זו או אחרת במסלול שלהם.

התחושה היתה של ורטיגו. אני יודע שמסחר זה לא דבר חדש. כבר בימי הביניים הבדים היו יכולים להיארג באנגליה, להיצבע בהולנד, ולהמכר באיטליה. בקנוסוס, הארמון המינואי מהאלף השני לפנה"ס מצאו לפיז לזולי, אבן חן שנמצאת, במקור, רק באפגניסטן וברזיל, ובכל זאת הצליחה לנדוד עד לכרתים. אבל אלה היו יוצאי דופן קיצוניים, והחלק שלהם בעוגה היה קטן מאוד. לפני שלוש-מאות שנה, בחדר שלנו היה בממוצע מעט דברים, וקרובים.

אם הייתי מנסה לעשות לזה וויזואליזציה, לשרטט מעין מפה שמתארת את המסע שכל רכיב של חפץ בחדר הישיבות האקראי הזה עשה משלב חומר הגלם ועד היום בצהריים, היינו מקבלים שרטוט כל כך מורכב, שייתכן שכדי לקרוא אותו, לספר את הסיפור שלו, ייתכן והיינו צריכים להקדיש ימים, שבועות, אולי אפילו חודשים, כדי לגרוק את הכל במלאות. ובתוך הנס הזה, אנחנו חיים יום יום.

גרעין קטן

אזהרה: אפשר להגיד על הפוסט הזה שהוא נפוח, סנובי, מעיד על עיסתו, אימפריליסטי-תרבותית, וכו'. מי שבקטע שלא ישכח להעלב ולהתרגז לפני שהוא עוזב.

בגיל 16, היתה לי סוג של התגלות, נפילת חומות הומניסטית שהייתי צעיר מכדי להבין. הייתי צעיר ויהיר כמו שרק חנון יכול להיות, מלא במנגנוני הגנה שדיברו על "הם" ו"אנחנו", על איך יש את ה"Mundanes", ואת ה"מיוחדים" (קראתי הרבה Xanth באותה תקופה), ואיך כמובן אני והחברים החכמים שלי הם במיוחדים, וה"הם" הם כל שאר בית הספר, הערסים-לייט שלמדו בתיכון העיוני בכפר סבא. ואז, באירוע בית ספרי כזה או אחר, היתה שניה כזאת, שבה התמוטטה כל "אגדת האני" שלי. ראיתי מישהו, אני אפילו לא זוכר אם זו היתה בחורה או בחור, והבנתי שעמוק עמוק, מתחת לכל האינטלקט והשכבות העליונות, את המציאות הרגשית אנחנו חווים אותו דבר. אולי לי היו יותר מילים לתאר את האיכויות המדוייקות של להיות מדוכא כי אני מאוהב במישהי שלא מחזירה לי אהבה, אבל זה לא ממש משנה. הרגש שלי והרגש של האיש שעד לפני שניה סיווגתי כ"בהמה" הוא אותו רגש, נחווה באותו עומק, בלי קשר לשכל או למילים.

ההבזק הזה ערער אותי. חלק כל כך גדול מהזהות שלי פתאום נסדק, וכשיש סדק, אז דברים עוברים בין החומות, מתערבבים.

תוך פרק זמן מסויים מהרגע שאני מגיע למקום חדש, כמעט תמיד קורה אותו דבר: אני מתוייג כסוג של גאון/חכם/ידען/מוזר/שונה/בולט. אני לא גאון. אני אומר את זה לא מתוך נסיון לשמר שמץ צניעות. פשוט פגשתי בחיי גאונים, ואני לא אחד מהם. אבל זה לא משנה. כי זה גם לא כיף כזה גדול להיות מתוייג כ"גאון". "גאון" זה דרך אחרת להגיד "שונה ממני", יש במושג הזה איזשהו זרות בסיסית, הכתבה של מערך הכוחות שלי מול המתייג. פעם התלוננתי בפני ליאת על התופעה הזאת. התגובה שלה היתה "זה מאוד פשוט להמנע מזה: פשוט תפסיק לצטט כל כך הרבה". במקום מסויים היא צודקת. יש לי נטייה לדחוף רפרנסים לכל מני דברים כשאני רואה את הקשרים, ולפעמים אני רואה קשרים שאנשים אחרים לא רואים. אם כבר, זו התכונה הבאמת יוצאת דופן שלי, אבל לא זה מה שגורם לאנשים לתייג אותי כ"ידען" או "גאון". פשוט, לידע שאני נחשפתי אליו יש יותר הון סימבולי מקדם פלצנות גבוה יותר, ולכן הוא נחשב יותר. ניסיתי פעם אחר פעם להסביר לאנשים שזה שאני יודע מי היה איזידור מסיביליה זה לא מרשים יותר מזה שמישהו אחר יודע מי משחק בכל נבחרת כדורגל באירופה. ואני מאמין בזה. אני לא כופר במושג הגאונות, אני פשוט חושב שמה שנתפס היום כ"גאונות" על ידי המון אנשים הוא סוג של משחק אשכנזי חסר ערך, ושאנשים יכולים להיות יוצאי דופן גם בלי לדעת על מאבק האינווסטיטורה.

אבל יש בי, מה לעשות, גם את השאריות של האלטיזם החנוני, זה שמקשיב בנימוס לקול ההומניסט, שחושב שכולם יכולים, נד בראש ואומר "כן, כולם יכולים: חלק יותר, וחלק פחות". רוב הזמן הוא רדום.

ליד ביתי-לשבועיים-הקרובים בונים מפלצת. המפלצת הזו מכונה "מגדל העיר הלבנה" – מגדל ענק, שנבנה על חצי מרחוב יצחק אלחנן. ממול זה כבר נווה צדק. הבנייה מתקדמת לה בעצלתיים מחרישות אוזניים (כולל עבודה לעיתים עד שלוש בלילה!) כבר שנתיים, ועוד לא גמרנו עם היסודות. אבל בשבועות האחרונים, התחילו יזמי המפלצת לפרסם. סביב אתר הבניה יש פוסטרים, שמראים את המפלצת מתנוססת, גבוה גבוה מעל הבניינים הנמוכים שמקיפים אותה מנווה צדק וכרם-שלום. ואני בוהה במפלצת הזאת, והפער הזה נפער שוב. אני לא מסוגל להבין איך מישהו יכול לראות כזה דבר, ולהרגיש משהו שהוא לא זוועה. אני מניח שיש אנשים כאלה – היזמים, למשל, או האנשים שיקנו שם דירות. קשה לי להאמין שאני שייך לאותה משפחה של אנשים שחושבת שהתמונה הזאת של המגדל היא משהו יפה, או לצורך העניין אותם אנשים שעומדים שעות בתור למועדונים במתחם יד חרוצים ביום שישי בלילה, כדי להכנס לתופת רועשת עם אלכוהול יקר. אני לא חושב שהאנשים האלה הם אנשים רעים. וזה לא ממקום של התנשאות. להיפך, זה ממקום של אמפתיה – אני מנסה להכניס את עצמי לנעלייהם, וכמו שאני לא מבין למה שמישהו ירצה לאכול צמיג גומי, אני לא מבין למה שמישהו יחשוב שזה יפה/כיף.

ערכים, אידיאולוגיה – זה דברים שב-High Level. שם זה היה מטריד מאוד אם כולם היו חושבים כמוני. שם אני מסוגל גם להבין את המנגנונים האלה, של השנאה, שהופכים אנשים לגזעניים, חשוכים. אבל משום מה אני מפנטז שיש גרעין של אנושיות אם לא אוניברסלית אז אולי קרוב, לא במובן ה"חומל" של המילה, אלא במובן ה"מקום שכולנו אותו דבר" של המילה. יתכן והמקום הזה קיים. ייתכן. אבל גם אם כן, הוא כנראה נגמר מהר יותר שחשבתי או קיוויתי. אולי צריך להמשיך לקוות.

הספינה של תזאוס

יש משהו בדיאטת הקריאה של חנונים (לפחות חנונים מבציר אמצע שנות התשעים), שמעודד נרקיסיזם. השילוב של אנדר וויגין, הילד בן ה-10 אך הגאון מכולם שמציל את האנושות, ורייסטלין, הקוסם האפל-וכל-כך-מגניב-ששונא-את-כולם-כי-הם-צוחקים-עליו-אבל-בעצם-חכם-מהם-ובסוף-נהיה-אל, הוא מתכון מנצח לנרקיסיזם אה-לה-גיק. אצלי זה בא לידי ביטוי בזלזול קל במושג ה"ניסיון". תבינו, מגיל צעיר התחלית קריירה בתור ילד פלא זוטא. לא ניגנתי מוצארט ולא פיצחתי את האטום, אבל עשיתי כל מני דברים שבדרך כלל מבוגרים עושים. וזה גרם לי להאמין עוד יותר ב"אין חכם כבעל נסיון כמישהו ממש חכם". בשביל מה אני צריך ניסיון של אחרים כדי להסביר לי את המציאות? אני מספיק אינטיליגנטי כדי להתמודד איתה לבד, בכוח שכלי.

לשמחתי ושמחתם של הסובבים אותי, זה עבר לי. פגשתי אנשים – בוס מנוסה שגרם לי להרגיש כמו פאדואוון צעיר, עמית לעבודה שעורר השראה לא בכך שהיה מבריק גרידא, אלא שהרגישו את הליטוש של המחשבה ודרכי הפעולה שלו. מצאתי כתפי ענקים, והבנתי את הייתרונות שבלעמוד עליהם.

ביום רביעי שעבר  התחתנו, ליאת ואני. למרות שליאת צוחקת עלי שאני בריידזילה, לא היה לשנינו מושג מה זה אומר להתחתן, או מה אנחנו רוצים. היה חשוב לי להתחתן. הרגשתי שיש, בעניין החתונה הזה, איזשהו מינוף של אנרגיה שהייתי רוצה שנחווה, כזוג. ידעתי לתאר את זה יפה: הטקס כמגבר, שמשתמש באנשים שלנו, הקהילה שלנו, כמקור כוח, מגביר אותו, ומחבר את האהבה הפרטית שלנו למשהו שגדול מאיתנו. ידעתי שאני צריך לבנות את המגבר הזה, ולא יודע איך. ידעתי גם שהמגברים האחרים שראיתי נראו לי לא מספקים בעליל.

יש משהו בתיאור הזה שקצת שייך לילד-פלא במיל. כשסיפרתי את זה לאנשים, הרגשתי שאני מאוד חכם, שאני מבין את המציאות, שאני לא צריך את המסורת הזאת, את הנסיון הזה. שהצלחתי בניסוח רהוט to nail it. היום, אחרי, אני מבין כמה צדקתי בעקרון, אבל כמה רחוק הייתי מלהבין את המציאות. שום דבר לא הכין אותי למה שחוויתי בחתונה שלי. שום דבר שעברתי בחיי הדי-עשירים-עד-כה לא השתווה לחוויה הזאת. אין טעם לתאר את זה, אבל בוא נגיד שכן – להיות הפוקוס של כל כך הרבה אנרגיית אהבה (ויסלחו לי קוראי הנאמנים על שימוש במונחים כמו "אנרגיית אהבה") זו חוויה שלא משנה כמה אתה חכם או חושב שאתה מבין את המציאות, עד שלא תחווה אותה על בשרך, אין לך אותה. אין דבר שמעצבן יותר ילדים חכמים מכשאומרים להם "עד שלא תחווה, לא תבין", אבל זו האמת. Getting Married is Awesome. וזה גם כוח-על מגניב וגם מקבלים מתנות.

ישר אחרי החתונה, ממש בבוקר שאחרי, נסענו לכרתים. כרתים היא מקום מקסים, שהייתי צריך להגיע אליו (וליוון בכלל), כבר מלפני הרבה זמן. שכרנו שם בית, והסתובבנו לנו ברחבי האי. מדי פעם עברנו בכפרים קטנים, מהסוג שכל בית בהם גורם לך להאנח. למה, בעצם, אנחנו נאנחים אל מול הבתים הקטנים, מוקפי סוכות הגפנים? או מול הכפרים של טוסקנה או דרום צרפת? יש חוט ששזור בהנאה שלנו מהביקור במקומות האלה. אנחנו נהנים ממה שבמידה רבה אין לנו, מהמסורת. הבתים מסויידים בלבן כי ככה נהוג. הגפנים עוטפים את הסוכה כי ככה עושים. באביב שותלים את הצנונית, בקיץ יש פלפלים. ליהודים שגרו בכל מני ארצות בעולם היתה את המסורת שלהם, של איך לחיות. ואז הם מצאו את עצמם בארץ אחרת, ובאה הציונות ואמרה להם "לא, זה גלות". היהודים הערבים חטפו את זה יותר, כי הסבירו להם שהמסורת שלהם זה של האויב הפרימיטיבי, אבל נראה לי שגם האשכנזים שנאלצו להסתובב בחליפות ייקיות בלחות התל אביבית בדרכם לפנטזיית הבן-יהודה-שטראסה שלהם אכלו אותה. כארץ מהגרים, אין לנו כאן שום מסורת אמיתית, מקסימום הצצות גידי-גוב למה שהיה פעם. מה שנשאר לנו, זה מסורת דתית, שהרלוונטיות שלה לחיים שלי, שלנו, נעה בין מטרד ובין צביר רגשות אשמה על איך נטשנו את בית אבא, למרות שהיה מחניק שם.

העניין הוא, שלא משנה כמה מנסים לברוח מזה, חתונה זה דבר מסורתי. עצם הקיום של חתונה, במקום להמשיך לחיות ביחד באושר ועושר. המסורת היא לא רק בטקס הדתי, שבו החתן קונה את הכלה מאביה וכולם מברכים את אלוהים שאסר על הומואים. זה גם  קבבוני הטלה על מצע של טחינה ירוקה בקבלת הפנים, ובופה עם אורז ושקדים ושעועית ירוקה, וסלט חסה עם פקאן וגרסת רמיקס של "It's raining men". זה השיר המזרחי שהדיג'יי שם למרות שהשביעו אותו שלא אבל שבעצם מרקיד את כולם הכי הרבה.

ולמסורת, בהיותה מסורת, יש כוח. גם אם היא לא לחלוטין מתאימה לחיים שלך. הוואו הזה שאנחנו מרגישים בכרתים או בפרובאנס הוא ביטוי של הכוח הזה. אנחנו מרגישים אותו, מתרגשים ממנו, גם אם לא היינו רוצים לחיות לפיו. והבנתי, שלמרות שאריות הנרקיסיזם שעוד נשארו בי, שדירבנו אותי להחרים עולם ישן עדי היסוד, ולבנות תחתיו אחד חדש מופלא, שיש סיכוי שבחתונה שלנו אזדקק לכוח הזה. חתונה לפי מידותיך היא תרגיל מופלא בהקשבה. בהקשבה לעצמך, ולבן או בת הזוג שלך, ולהורים של כל צד וכו'. ומסתבר שגם למסורת.

הדבר המוזר הוא, כשמבינים שכותרת ה"מסורת" היא אלסטית בהרבה מהצפוי. עובדים מודולרי – אפשר לפרק את הכל, ולהרכיב אותו מחדש לטעמך – לערוך, להשמיט, להוסיף. היינו יכולים לעשות את כל הטקס בלי להזכיר את אלוהים במילה אחת, ועדיין היינו מצליחים לקבל את הכוח הזה של "מסורת". הספינה של תזאוס לא רק החזירה אותו מכרתים אחרי שקטל את המינוטאור וברח מהלבירינת. היא גם היתה הכוח הפרדוקסלי שאיפשר את החתונה שלנו.

(נספחי לוגיסטיקות והמלצות, בפוסט נפרד)

גורדייף vs פייסבוק

אז חזרתי לפייסבוק. רבים מחברי מתחרים בניהם על מי ישנון את השנינה החריפה ביותר על הסיפור הזה, ובצדק. זו לא הפעם הראשונה שאני מנסה חזור. פייסבוק הוא הרי כמו הוטל קליפורניה – You can check out anytime you like, but you can never leave, ולכן פעם בחצי שנה, לערך, הייתי טובל את זרתי בלוג-אין, רק כדי לראות אם כבר נסבל שם. כל פעם התשובה היתה "לא", כולל עכשיו. ההבדל בין אז ועכשיו הוא, שהובהר לי שזה קצת מגוחך שאני עושה כל מני יעוצי אינטרנט בלי לדעת איך פייסבוק נראה היום, ושהצלחתי לסתום את האף למספיק זמן כדי לעשות ניקוי יסודי במאות החברים שלי, ולהביא אותם למצב שבו אני מכיר, פחות או יותר, את כל מי שנמצא שם, ואפילו שתיתי איתו בירה מתישהו.

בפעם הקודמת שחזרתי, הדבר הראשון שעשיתי היה להציע חברות לליאת, ולשנות את סטטוס מערכת היחסים שלי. תוך דקה לערך, פלוני, מישהו שהחלפתי איתו אולי 3 מילים כל חיי, הגיב ב"לייק" על שינוי הסטטוס. זה הבעית אותי כל כך שבאותו רגע סגרתי את החשבון. במשך המון זמן ניסיתי להבין למה. זה לא עניין הפרטיות. פעם היה נורא איכפת לי מפרטיות – הייתי מצפין את הכל, ואפילו כאן לא ממש הזדהתי בשמי. אבל לאט לאט זה עבר לי. הרבה מזה בזכות אידיאולוגיית הסודות של פראנק ווראן, מ-Post Secret. אנשים מכל העולם מציירים גלויות עם הסודות שלהם, ושולחים לפראנק בעילום שם. הוא מפרסם אותם – לרוב בבלוג המקסים שלו, ולפעמים בספרים שהוא מוציא לאור. החשיפה לכל כך הרבה סודות של כל כך הרבה אנשים מבהירה לך כמה רוב הסודות שאנחנו שומרים הם מטופשים, עד כמה מדובר בדברים אקראיים שאנחנו החלטנו שאנחנו צריכים להתבייש בהם, כמה כוח מיותר ועודף אנחנו נותנים לסודות האלה. הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עם סוד זה לשחרר אותו, להבין עד כמה המצב האנושי הוא זהה. הדאגות שלי מגוגל, למשל, הם מזמן לא בתחום הפרטיות, אלא ביכולת שלה לקבוע את המציאות (וגם זה).

מה שהטריד, ועדיין מטריד אותי בפייסבוק, היא העובדה שכל פעולה שלך במרחב הזה היא יישות עם כותרת, אובייקט בזכות עצמו. כל דבר שעשית, כל תגובה, כל שיעול, היא אובייקט שנמצא שם בחלל – מפורסם, מתועד, ובר אינטראקציות. השהות בפייסבוק מצמצמת את מרחב האפשרויות שלך לאותם פעולות אטומיות. זה כמו ההבדל בין משחק תפקידים ממוחשב, טוב ככל שיהיה, למשחק תפקידים שולחני. במשחק תפקידים ממוחשב הדמות שלך תוכל לעשות רק את הפעולות שמעצבי המשחק בנו לתוך הממשק. זהו. במשחק תפקידים שולחני, הדמות שלך יכולה לעשות הכל. זה לא תמיד יצליח לה, אבל אתה יכול להגיד שהדמות שלך מחטטת בנחיר שמאל עם זרת ימין. טווח הפעולה במציאות הוא בלתי מוגבל.

קראתי היכנשהו שבני נוער התחילו לכתוב את סימן השאלה בתחילת המשפט, מאחר ופייסבוק לא מסתדר הייטב עם סימני פיסוק בעברית. הפעפוע של החיים המקוונים אל החיים שמחוץ למחשב הוא עובדה שקיימת. מה שמפחיד אותי, זה שלאט לאט נראה שאנחנו מגבילים את עצמנו רק לפעולות שתוכנתו מראש, שיש להם קיום קטגורי ומוגדר, שאפשר לעשות עליהם לייק.

מצד שני, אולי אפשר להסתכל על זה באופן קצת יותר חיובי, מזווית רוחנית. כבר טענתי בעבר שפייסבוק הוא אנטי-בודהיסטי. אבל יכול להיות שדווקא האטומיזציה של השהות בו, יכולה להיות דבר מועיל, לפי משנתם של גורדייף ואוספנסקי. אני לא מומחה לדרך הרביעית אבל אני זוכר שקראתי מאמר מסויים, שבו התלונן אוספנסקי (או גורדייף – תמיד דמיינתי אותם כזוג הזקנים מהחבובות) על כך שאנשים מבצעים את רוב הפעולות שלהם בצורה מכנית, מתוך שינה. אם תשאל מישהו מה הוא עשה כדי להגיע מנקודה א' לנקודה ב', תגלה שהוא היה עיוור או ישן לרוב התהליך – לא מודע לקימה מהכיסא, לא מודע לשליחת הרגל, לא מודע לפתיחת הדלת וכו'. דווקא העובדה שכל פעולה שלנו בפייסבוק מצויינת – אולי זה מה שבסופו של דבר יתרום להתעוררות המודעות הגדולה שלנו.

נראה כמה זמן אני אחזיק הפעם. אבל אני מבטיח שאם זה יהפוך אותי לאדם מודע ורוחני יותר, בטח תשמוע על זה בטוויטר שלי.