ἀπορία

ביום שישי יואל מרכוס פירסם בחלק ב' של הארץ טור שכותרתו "איפה הקוטג' הפוליטי". מרכוס מנסה להבין "איפה הוא אותו ציבור היודע להתקומם על כיסו ולכרסו", בהקשרים הפוליטיים. מרכוס מתעלם מהעובדה שמחאת הקוטג' היא היוצא מן הכלל, ולאוו דווקא הכלל, כשזה מגיע להתנהגות צרכנים ישראלית. אבל פה, במובן רב, קבור הכלב. כי הסיבה שהאנשים לא יוצאים לרחובות היא לא כי הם מרגישים שהמצב בסדר, או אפילו כי הם מרגישים שאין פתרון. אנשים לא יוצאים לרחובות כי ההפרטה לימדה אותם שאין טעם.

הפרטה היא המכירה של נכסים של המדינה לידיים פרטיות. בחלק מהמקרים הידיים הפרטיות האלה מתכסות באצטלה שהן חברות ציבוריות אז בעצם הן משרתות את הציבור, אבל טיעונים כאלה עובדים בעיקר על אנשים שמאמינים בסנטה קלאוס ולביבי נתניהו. לאורך השנים יותר ויותר דברים שפעם המדינה היתה אחראית לספק לנו, הולכים ועוברים לידיים פרטיות. בחלק מהמקרים, ההפרטה היתה מוצדקת ועשתה טוב לתחום. בחלק עצם הרעיון שהפריטו את השירות נראה לי מחריד. ההפרטה של שירותי הסעד, לדוגמא, או נסיון ההפרטה (שכשל בינתיים) של בית סוהר או ההפרטה החלקית דה-פאקטו של המשטרה בכל מני מועצות עירוניות. יותר ויותר שירותים שפעם המדינה היתה אחראית לאספקה שלהם, עוברים לידיים פרטיות, לשוק ה"חופשי". כתוצאה מהתהליך הזה, חלק הולך וגדל של הגופים החיצוניים שמשפיע על החיים שלי הוא פרטי. את שירותי המדיה והבידור שלי אני מקבל מהשוק החופשי.  את שירותי התקשורת שלי אני מקבל מהשוק החופשי. מי שיכול להרשות לעצמו אז גם את שירותי החינוך והרפואה. המים מגיעים מגיעים מתאגיד, הכבישים נסללים ומופעלים על ידי חברות פרטיות. ככל שעובר הזמן, התפיסה שלי את המדינה כגוף שעושה… משהו, הולכת וקטנה. אז אם אני לא באמת תופס את המדינה כאחראית למשהו (ולמה שאעשה זאת? מה היא נותנת לי?), אז מה יש לי למחות כנגדה? מחאת הקוטג' לא כוונה נגד המדינה כי למרות שלמדינה היו ויש כלים לעזור לסוגייה הזאת, אף אחד לא חשב שזה באחריותה בכלל.

אבל זה רק חצי מהסיפור. כי אם מישהו היה עורך לפני חודשיים רשימה של עשרים הדברים שהישראלים חושבים שהם יקרים מדי, או שדופקים אותם בהם, ספק אם הקוטג', או חברות המזון בכלל, היו שם. מי שכן היה שם היו חברות הביטוח, והבנקים, וחברות האינטרנט והסלולאר, YES, הוט. מדובר באוסף של חברות שנואות, שאין כמעט ישראלי שלא מרגיש שאחת מהן דפקה אותו באופן אישי. ובכל זאת, לא התארגנה כאן שום מחאה או כלום. כי מצד אחד אי אפשר היום בלי חשבון בנק או טלפון סלולארי, ומצד שני, כי יש כולה שלוש וחצי ספקיות אינטרנט, ושלוש וחצי חברות סלולאר, וכולם אותו חרא, אז אין טעם למחות. אני בספק אם אפשר לחיות היום בישראל, שלא במערה, בלי להיות קשור לאחד מבעלי ההון הגדולים. הקוטג' הוא אירוע סינגולרי: מוצר מאוד בסיסי, שעליית המחירים בו מדגדגת לכל אחד מאיתנו באופן אישי, אבל אפשר לוותר עליו . לרוב האנשים אין את הפריוולגיה הזאת עם, נגיד, דלק. אבל הקוטג', כאמור, הוא יוצא דופן. עם ישראל לא מוחה, כי הריכוזיות במשק לא באמת מאפשרת לו.

הייתם חושבים שממשלה חובבת ניאו-ליברליזם היתה נחרדת מהעניין הזה, ושואפת לשוק חופשי שיווסת את עצמו ויגרד לעצמו את הגב עם יד נעלמה. אבל לא. כי  כשהמדינה מפריטה את חלקיה, כשעוד חתיכת מרגז מושלכת לשקשוקה, היא לא מקבלת רק כסף. הריכוזיות במשק הישראלי היא אינטרס של הממשלה, כי היא מחנכת את הצרכן שאין לו, בתכל'ס שום כוח אל מול התאגיד, לא סליחה, הממשלה, נו, הגוף הגדול הזה שעושה לו דברים שהוא לא אוהב.  וככל שעובר הזמן, אנחנו נהיים פחות ופחות אזרחים, ויותר ויותר צרכנים.

 

העתיד הוא במובינג

Kindle fail by yourcoco (CC BY-ND 2.0)

ככה נראה קינדל שבור

לפני כמה שבועות הצלחתי, באקט מעורר פלצות, להשמיד את הקינדל שלי. מסיבות בטחון שדה לא אוכל להכנס לפרטי האירוע, אבל מיותר לציין שהדבר ביעס אותי עד אימה. אני, למי שפספס את התמונות הסמי-פורנוגרפיות שלי עם הפלא הקטן, מאוד אוהב את הקינדל שלי. הסתובבתי יום שלם עצוב עד מאוד, עד שטונג'ין המליץ לי לדבר עם שירות הלקוחות של אמזון, בטענה שהם מדהימים ואולי יוכלו לעזור לי למצוא דרך לתקן אותו. השיחה עם נציגת השירות הלכה משהו כזה:

 

 

Tal: Hi, maybe you can help me. I dropped or stepped on my kindle. is there anything that can be done?

Amazon Rep: Did you step on it, or did you DROP it?

Tal: Ah, I DROPPED it, of course

Amazon Rep: GOOD, because that's covered by the warranty.

ותוך ארבעה ימים קינדל חדש דנדש הגיע לביתי. לא הייתי צריך אפילו לשלוח את הישן בחזרה (אם כי קיבלתי מכתב שמסביר לי כיצד אפשר למחזר אותו, אם תנוח עלי הרוח). עכשיו, נסו לדמיין את הדיאלוג הזה אל מול נציגי השירות של סלקום, YES, HOT או כל חברה ישראלית אחרת.

נציגת השירות ממש רצתה לעזור לי. היא רצתה לעזור לי כי כנראה אמריקאים הם נחמדים מאוד. אבל היא באמת רצתה לעזור לי, כי זה האינטרס העליון של אמזון שיהיה לי קינדל, ולא נעים להם לחלק אותו בחינם. נכון לעכשיו, ככל שיהיה לי יותר קינדל, כך קטן הסיכוי שאי פעם יהיה לי NOOK, או כל קורא ספרים דיגיטלי אחר. או במילים אחרות – ככל שאני מושקע יותר בקינדל שלי, כך קטן הסיכוי שאי פעם אקנה ספרים במקום שהוא לא אמזון. הספרים שקניתי באמזון יושבים על הקינדל שלי, ויופיעו באופן קסום על כל קינדל שאקנה בעתיד. אבל אין דרך קלה והגיונית להעביר אותם לשום מקום אחר. כגודל ספריית הקינדל שלי, כך גודל המשקולת שכובלת אותי לאמזון. אפשר להאשים אותם בכך שהם חזירי DRM, אבל גם בלי DRM, אמזון לא לבד.

פעם בשנה לערך, אני חווה התקף לב קטן, כשאני שם לב שכל התמונות שלי בפליקר נעלמו. בזמן האחרון התקפי הלב הללו הופכים להיות פחות מפחידים, כי כבר התרגלתי. בעוונותי, עשיתי פעם פליקר פרו, ואחד ההבדלים הגדולים בין פליקר פרו לפליקר רגיל, הוא שבפליקר הרגיל אפשר לראות מקסימום חמישה סטים (אלבומים), ובפליקר פרו אין הגבלה. עבור מישהו שיש לו אלפי תמונות שממויינות בעשרות או מאות סטים, ההגבלה הזאת הופכת את פליקר לחסר ערך.  אל תבינו לא נכון, התמונות עדיין שם, רק שאי אפשר לעשות איתם שום דבר. במילים אחרות – once you go pro אין דרך חזרה. הפעם נמאס לי. התחלתי להרגיש מטופש לשלם כסף (אמנם לא הרבה, 2 דולר בחודש) עבור משהו שמחלקים בחינם מעבר לכביש, בפיקאסה. אבל כאן התבררה לי האמת המרה: פיקאסה אולי מעבר לכביש ובחינם, אבל אין מי שיעביר לי את הארגזים.

זו לא הפעם הראשונה שבה הגירה היא סוגייה. אני זוכר כשמייקרוסופט התחילו עם המסנג'ר שלהם, שלא הבנתי איך ולמה שמישהו יעזוב את רשימת החברים המכובדת שלו ב-ICQ, ויבנה אותה מחדש. אבל ההבדל בין החלפת/הוספת מסנג'ר או אובדן של ספר טלפונים, הוא שהארגזים ההם מכילים בעיקר את המסמנים, את הכתובות. כאן אנחנו מדברים על המידע עצמו, המידע שלי. הוא שלי כי אני כתבתי אותו (כל המסמכים שלי בגוגל דוקס?), או כי אני קניתי אותו (אמזון). ואם אני קשור אליו, ואם אין לי דרך להזיז אותו למקום אחר, אז כנראה שאני אשאר איפה שאני.

המשקיעים שחגים מסביב לפייסבוק משדרים אמון בכך שצוקרברג הולך להרים רשת חברתית של אלף שנים. אבל אם מישהו באמת רוצה לנצח את פייסבוק, הוא צריך לא רק לספק אכסניה אלטרנטיבית מעניינת מספיק. הוא צריך לעזור למשתמשים להביא את התוכן שלהם מהבית הישן, בצורה הכי נוחה שיש. זה נכון לפייסבוק, וזה נכון לכלל שירותי הענן, שזה מילה יפה ל"מידע שלכם שחי באינטרנט". בעולם האמיתי כבר יש אתר שעושה משהו דומה, אבל בחלק עצום מהשימוש שלנו ב"אינטרנט", המידע לא חופשי כמו פרפר, אלא כבד כמו נציגת שימור לקוחות בנטוויז'ן.

כל מה שנדרש עכשיו זה שאיזה בוגר 8200 או ממר"מ יחליט להיענות לאתגר, ולפצוח ביוזמה שתשלב בין שתי מסורות פרנסה עתיקות יומין של ישראלים באמריקה. כי העתיד, חברים, הוא במובינג.

חזירות במרחב הציבורי? סלקום לא לבד באבוס!

אז סלקום קנתה ב-80 אלף ש"ח בלבד את פארק הירקון, ומילאה אותו באלפי דגלים סגולים, דציבלים מחרישי אוזניים של מוזיקת חתונות, ומעט מאוד אנשים פתטיים שבאו כי האח הגדול הסביר להם שיש פיקניק משפחתי. סלקום לא עברה על החוק, עד כמה שאני יודע, או קיבלה אישור מהעירייה לעבור על החוק. אנחנו ניסינו להתאמן בפינה שלנו של הפארק, והיה רועש ומכעיס. אבל מכעיס יותר היתה הדרך לשם. מסתבר שקורונה קנתה מעיריית תל אביב לא רק את חוף גורדון (החלק הצפוני שלו), והקימה בו מגרש כדור-עף חופים ממותג, אלא היא קנתה מעיריית תל אביב אישור להפר את החוק, או להפוך למגיש שירותים עירוניים. באמצע המתחם של קורונה, על החול עצמו, נח לו ג'יפ האמר שחור, שמספרו 8536300, שמשמש עמדת דיג'יי. בישראל אסור לנהוג על החוף. אסור. קוראים לזה חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים, התשנ"ז – 1997. ונקבע בו ש"לא ינהג אדם ברכב בחוף הים.". הסייג היחיד שאולי רלוונטי כאן הוא "מתן שירותים בתחום רשות מקומית – ובלבד שהנוהג ברכב הורשה לכך בכתב על ידי ראש הרשות המקומית הנוגעת בדבר;". עכשיו, אני רוצה להבין – איזה שירותים בתחום הרשות המקומית מספקת חברת קורונה לעיריית תל אביב. התקשרתי למוקד העירוני, שהביטחו לי לטפל בזה. כשביקשתי מהמארגנים להזיז את הרכב, הם טענו ש"הכל באישור, ואני עושה את זה כבר שלוש שנים" (קרי, עובר על החוק/מקבל אישור מהעירייה לעבור על החוק כבר שלוש שנים). חזירים.

ג'יפ האמר על חוף הים, כי לקורונה מותר לעבור על החוק

המארגן מטעם קורונה

אינטרנט השנייה

התחלת המחקר לגבי החתונה, הוביל אותי לשכונה שלא חשבתי שכף רגלי תדרוך בה במרחב הקיברנטי – אתרי חתונות. כמו ההפתעה האמיתית שחשתי, בביקור באילת אי שם בשנות האלפיים שיש עדיין מקום שמגיש קפה בשלושה צבעים, כך גם הסיור באתרי החתונות השונים האלה ממלא אותי בפליאה: חשבתי שכבר עברנו את כל השטויות הללו.

בוא נתחיל במסביב: לא נתקלתי עדיין בנושא שיש סביבו כל כך הרבה SEO Traps כמו חתונות. על כל נושא שקשור לחתונה (קייטרינג, אירוע בטבע, טקסים, שירותים כימיים), תתקלו בעשרות "מאמרים" באתרי "מאמרים", שהולכים משהו כזה:

לינקיםלשטויותלינקיםלשטויותלשטויות שירותים כימיים. מי לא חושב ששרותים זה דבר חשוב. חלק הכרחי מחתונה מוצלחת הוא שלאורחים יהיה נוח גם בשירותים. ולכן באירוע שלכם, גם אם הוא בטבע, ייתכן ותצטרכו שירותים כימיים. השירותים הכימיים הם שירותים, הפועלים בצורה כימית, ולכן יכולים לשרת אותכם בצורה הטובה ביותר – הן בצורה הרגילה, והן בצורה הכימית. השירותים הכימיים נדרשים בעיקר במקומות בטבע, בהם אין שירותים רגילים, ולכן יש צורך להשתמש בשירותים כימיים על מנת לאפשר חתונה מוצלחת וחלומית. לינקיםלשטויותלינקיםלשטויותלשטויות

עכשיו תחליפו את "שירותים כימיים" בכל מילה שהיא, ותתחילו לקבל מעט מחווית הגוגל שאני חווה בימים האחרונים. זה כמעט כמו וויקיפדיה, רק בלי שום מידע שימושי.

המכשול הבא הוא האתרים האמיתיים יותר, אלא שמטרתם היא גם לספק לך מידע ספציפי. בוא נתחיל מזה שלכל דבר חתונות יש לפחות 4 אתרים נפרדים – אחד עצמאי, ושלושה בקטלוגי מתחתנים שונים (שלכולם יש דומיינים מתחכמים בסגנון "zugyonim.com" או "khatankala".). לא משנה לאיזה מהארבעה הגעתם, כולם בנויים ב-100% פלאש (ככה שחס וחלילה אי אפשר יהיה לחפש בהם כמו שצריך) ובכולם, אבל כולם, הגיעו למסקנה שאין דבר שמשמח אנשים יותר מאשר אתרי פלאש שמנגנים בווליום רב מנגינת מעליות מונוטונית, לעיתים בליווי קולות דולפינים וקצף גלים. על מנת שלאנשים לא תהיה את האפשרות להעציב את עצמם, כפתור ה"mute" לא צורף כלל לאתרים האלה – למה שמישהו שפוי ירצה לכבות את לופ המוזיקה בן שש השניות, המלווה באדוות הגלים מהסינתיסייזר בשקל של מעצב האתרים הגרוע שבנה לנו את האתר בפלאש?

בקצה השכונה הזאת במרחב הקיברנטי, באינטרנט השנייה, יש את האיזור שאני עוד מפחד ללכת אליו. שם מסתובבים הקשוחיםות האמיתיים. פורומי החתונת. יכול להיות שהדרך ללא-חופה חייבת לעבור שם, אבל כרגע אני עוד חושש. יש לי תחושה חזקה שלשם לא נכנסים בלי קפה שלוש שכבות.

מסורת, חניבעל לקטר והצעות נישואים

לפני שמונה שנים, נסעתי לפירנצה, ללמוד בישול. הייתי שם כמעט חצי שנה, והסיכום של המסע הקולינרי הזה התפרסם ב"מדריך גוטמן לגרגרן בפירנצה".

המדריך ההוא היה מסמך אישי, מלא בדחקות פנימיות, ולאחר שגיל חובב סרב בנימוס להצעה לקנות אותו ממני, פשוט שלחתי אותו לכל חברי ומכרי. משם הוא התגלגל הלאה, ומדי פעם עדיין אנשים יוצרים קשר לספר לי כמה הם נהנו ממנו.

לפני שבוע וחצי, נסענו לפירנצה, ליאת ואני. התרגשתי מאוד. התרגשתי כי זו היתה הפעם הראשונה שביקרתי בעיר מאז 2002, והתרגשתי מאוד כי תכננתי להציע לליאת נישואים על הפיאצלה מיכלאנג'לו, שמשקיפה על העיר, תכנון שיצא לפועל, לשמחתי הרבה.

One ring to... well, you know

לילה לפני שלח לי מייל עודד, קולגה לשעבר, וביקש את רשותי לפרסם את המדריך בבלוג האוכל החביב שלו, שפונדרה. תבינו – המדריך הזה נכתב לפני שמונה שנים. אם הייתי כותב לפני שמונה שנים את "מדריך גוטמן לגרגרן בתל אביב", אפשר היה להשתמש בו בתור מדריך לצייטגייסט של 2002, אבל ספק אם כמדריך אוכל.

עודד סיפר לי במייל שלו איך לפני שנה או שנתיים, הוא ניווט לפי המדריך, וחברה שלו צחקה עליו שהוא מחפש "חנות של פינוקיואים, שלידה פונים שמאלה", עד שהיא ראתה את החנות, הם פנו בה שמאלה, והגיעו ל-Vivoli, אחת מהגלידריות המשובחות בפירנצה.

בביקור שלי בפירנצה גם אני נתקלתי באותה חנות. כשאכלנו צהריים בטרטוריה השכונתית שלי, המלצרים היו אותם מלצרים. הדפסתי את המדריך, וניסיתי לבדוק מה רלוונטי עדיין. 95% מהדברים היו רלוונטים. כל המסעדות עדיין שם, כל המאפיות עדיין שם. זה מוזר, זה הזוי, זה מסורת.

באיטליה, ובאירופה בכלל, יש מסורות, דפוסים ושורשים כל כך עמוקים שאנחנו, בחברה הנוודית-אמריקאית שלנו, לא מסוגלים להבין. חלק מהמסורת הזאת היא מסורת תרבותית וחברתית, נגיד מעגלי האצולה השונים באנגליה, שלנו נראים כמו סנוביות אינפנטילית. חלק מהמסורת הזאת היא מסורת יצרנית. אומנים (Artisans), שמייצרים את הדברים שהם מייצרים (עור, נקניקים, רהיטי עץ), בצורה מסויימת, כאשר ל"מסורת" יש תפקיד לא פחות חשוב בתהליך הייצור מיעילות למשל, או אופנות.

פעם, ארטיזנים עשו כמעט הכל, כל מה שאנחנו לא רצינו לעשות. כשרצית בגד, הלכת לחייט. כשרצית לחם, הלכת לאופה. אני לא חושב שכל מה שהיה פעם היה טוב יותר. אני בטוח שהיו חייטים מחורבנים. אבל העולם היה מלא בדברים ייחודיים, שנעשו, בגדול, לפי הזמנה.

ב"חניבעל", סרט ההמשך האיום ל"שתיקת הכבשים", יש סצינה שבה דוקטור לקטר הולך לחנות בשמים בפירנצה, כדי לאסוף את הבושם או קרם הידיים הסצפיפי שהוא הזמין. הסצינה הזאת נחקקה בזכרוני, יותר מכל דבר אחר בסרט. יש בה המון כוח. יש בה המון כוח בגלל האקסלוסיביות של המוצר, אבל יותר מזה – יש בה המון כוח בגלל שמישהו מספיק בוטח בעצמו, מספיק מחובר למה הוא רוצה באמת, כדי להכנס ולהזמין משהו שהוא ייחודי לו, בלי שום קביים של מותגים.

אנחנו חיים בעולם שבו אנחנו כל הזמן מפחדים להיות לא בסדר – לטעות, לפשל, לעשות את הבחירה הלא נכונה. ולכן, אנחנו נשענים על תעודות ביטוח – גורמי סמכות קולקטיביים שמבטיחים לנו שלא נפשל. ,למה לי להסתכן שהחייט שאבחר יהיה גרוע – אם אני רוצה את הטופ של הטופ אי פשוט אבחר בפראדה, או ארמני. אני לא יודע מה אני באמת רוצה, אבל חשוב לי שזה יהיה יוקרתי, שכולם ידעו שזה יוקרתי. קניתי רולקס. תעודות הביטוח האלה מגיעות בכל מני צורות – לא רק "יוקרה". חלקם מבטיחים לנו שלא נפשל כי מה שהם מוכרים לנו הוא "טבעי" או "עמיד בכל מצב" או "אותנטי".

הפחד הקמאי הזה, מה"פאשלה", הוא רק חצי אחד מהמשוואה. החצי השני הוא הפחד לדעת מהעצמי, מלדעת מה אני רוצה. אני, ולא המפרסם, המשפחה, הילדים בכיתה.

ברומא

האיום הגדול ביותר על תרבות הצריכה הוא התחזקות הקול הפנימי של אנשים. ברגע שהקול הפנימי של אנשים יהיה מספיק חזק, הם יוכלו להגיד "אני רוצה **כזה**, בדיוק **כזה**, שהוא רק שלי, ולא של אף אחד אחר. אני אדם ייחודי, ומגיע לי משהו שנעשה בשבילי". רולקס מייצרים בסך הכל כתריסר דגמים, ומוציאים מהמפעל כמיליון שעונים בשנה. מתישהו אשים יבינו שמדובר בתעודת ביטוח שהם לא צריכים.

להגיע לשם זה לא פשוט. תבינו, טקסים חשובים לי. אני מאמין בכוח ובהשלכות של סמלים וטקסים על החיים שלנו, ובדיוק בגלל זה, טקס חתונה חשוב לי. יכולתי להמשיך לחיות כל חיי עם ליאת – לעזאזל, אני מתכן לעשות את זה, אבל אני רוצה גם לערוך טקס ולחגוג עם אנשים.

ובנקודה הזאת, אני מבין את הפחד הזה, של לא לדעת מה אני רוצה באמת, ואיך לממש אותו, לנוכח רעיון החתונה. אפשר להכנע ולהזמין טקס מוכן – יהודי, נוצרי, הינדי, בהאי. אבל בדברים שהם מוכנים, אתה מתאים את עצמך למוצר, לא להיפך. מקסימום עושים לך מכפלת קטנה. בגלל שטקסים חשובים לי, אני רוצה אחד שיהיה שלי, אבל גם אני מרגיש את חוסר האונים לגבי "מה הרצונות האמיתיים שלי" שגורם לאנשים לקנות את הבושם של קלווין קליין במקום לרקוח אחד לעצמם.

נ.ב.

ואם במסורת עסקינן, אז היום הבלוג הזה בן 3, ואני מאוד שמח שהוא קיים, וממה שהוא. תודה לכם, הקוראים, שאתם חלק ממנו.

צדיקים, מלאכתם עשית בידי אחרים

חזרתי מרומא, ואני עדיין מעכל את כל מה שקרה שם. בינתיים, הפוגה פרנואידית קלה:

לפני כמה חודשים פירסמתי כאן את הפוסט "Fuck this, We're Going Amish".

חלק מהאנשים שקראו את הפוסט לא הבינו מה אני רוצה, מה החזון שממנו אני מפחד – ההפיכה של כל רגע בחיים שלי לאפיק פרסום.

אז תודה רבה לפרופסור ג'סי של, מאוניברסיטת קרנגי מלון, שפרט את התחושות שלי לחזון מדוקדק להפליא ומפחיד מאוד, למרות הנסיון העלוב לכסות אותו בעלה תאנה מוסרי בדקה האחרונה של ההרצאה. זה מתחיל להיות מפחיד בערך בדקה העשרים.