לפני כמה זמן פנה אלי י', וביקש שאתחיל לתרום לפרוייקט המדהים שהוא והחברים שלו בונים. הרבה זמן עבר ולא עשיתי את זה עדיין. הסיבה הראשונה היא כמובן חוסר משאבים. הסיבה השנייה, היא שפשוט לא ידעתי איך.
כל הפרוייקט הנ"ל בנוי על פירוק של השיטה למרכיביה השונים, והתיעוד שלהם. אפשר להשוות אותו, אולי, לפרוייקט העצום של אסקופייה (או בגירסה האיטלקית, פלגרינו ארטוזי), שתיעד בספר אחד אלפי מתכונים שונים, לפרטי פרטים. אסקופייה בעצם "פירק" את ההתנהלות של בית מלון עלי, ופרט אותו לספר עם "מתכונים". אם שלטת בכל המתכונים הנ"ל, יש לך אפשרות, תיאורטית לפחות, להיות טבח עילי. גם אם לא שלטת, אתה יכול לעיין בו ולהבין ממה המתכונים מורכבים, מה היחסים בניהם וכו'. כמובן שהפרוייקט של אקבן, עושה הרבה יותר מזה – הוויקי הסמנטי מאפשר לך לחפש גם את כל המתכונים מבוססי שמנת, או את כל הרטבים לסלט. אבל העיקרון הפילוסופי מאחורי שני הפרוייקטים, דומה. לפחות נראה לי.

קל מאוד לצרף מתכונים חדשים לספר של אקב"ן. קל טכנית, זאת אומרת. גם תוכנית קל, אם כבר יש לך את המתכונים ביד. אם הם קיימים, בצורת קאטות (נגיד סט הקאטות הקבועות של איידו) או טכניקות "רשמיות" (כמו 67 ההטלות של הקודוקאן ג'ודו).

אבל מה עושים כשאין לך ספר מתכונים? מה עושים אם כל השיטה שלך בנוייה על להכשיר אותך להיות מעין אמא מרוקאית/פרסייה/איטלקית, שמבשלת "לפי העין"? האוכל יוצא טעים לאללה, אל תטעו. ברמה גבוהה באמת – מסוג התבשילים שאחר כך חיים כהן או רפי כהן מגיעים, טועמים ועושים פרצוף של גן עדן. אבל עדיין – אם תנסו לשאול את המאמא כמה מלח לשים, או כמה עגבניות, היא תענה "נו, כמה שצריך…".

זה לא שבשיטה שלי אין תרגולים – יש, אבל אני מרגיש שהם לא "לב העניין". זה לא שכשאני מלמד אני לא מראה תרגיל – אני מראה. אבל זה תרגיל שחשבתי עליו באותו יום. הוא מתבסס על זה שהוא "נראה לי" – על איזושהי ידיעה פנימית שהוחדרה בי בתהליך הלימוד. בדיוק כמו שאני יודע שכשאני מבשל רוטב עגבניות לפסטה, אז זיתים אפשר להוסיף, אבל חסה לא.

חדי העין שבניכם, והעוקבים אחרי טורי הקט, בוודאי ידעו שבשבועיים האחרונים התארח בביתי מורי המהולל מהפיליפינים, גראנדמאסטר (או "רב אמן", כפי שמישהו מרעננה כתב על השלט של המכון שלו) בוב סילבר טבימינה. הסילבר בשם, למי שתהה, הוא על סוסו של ה-lone ranger. זה נותן משמעות חדשה לדיאלוג בין אינדיאנה ג'ונס לאביו, כאשר הלז מגלה שהוא נקרא על שם הכלב.

האירוח של בובי היה חוויה מורכבת מאין כמוה. האיש בן 57, אחד ממוחות הלחימה המבריקים של זמננו, פיליפיני, שיצא לראשונה את ארצו לפני כשנה. מצד אחד, זה כבוד והזדמנות גדולה מאוד לארח מישהו כזה בבית. המטאפורה הכי טובה שאני מבין היא שאם הייתי נגן גיטרה, זה היה כמו לארח את ג'ימי הנדריקס בבית.

מצד שני, אני לא חושב שיצא לי לחוות חוויה דומה יותר להורות מאשר השבועיים האחרונים. המחשבה שיש מישהו שפשוט לא… דואג לעצמו, שגר איתך בבית, ואתה צריך לדאוג לו – היא די הבסיס של מחשבה הורית. התבדחתי לא מזמן שבובי הוא הפיליפיני היחיד במדינת ישראל שיש לו ישראלי. בשבועיים האחרונים ניקיתי, בישלתי, כיבסתי וכו' – הכל מתוך כבוד, הערכה ואהבה, והרבה קשר מורה-תלמיד-אומנויות לחימה קלאסי. עדיין, לא פשוט. גרתי עם אנשים במשך שנים – לרוב מבחירה, אבל כולם היו אנשים אוטרקיים, שדאגו לעצמם, והיה להם עוד משהו לעשות ביום מלבד ללמד אותי אמנויות לחימה.

מה שזה הבהיר לי בצורה חד משמעית זה בדיוק עד כמה אני זקוק להארקה. ליכולת, גם אם לא ממומשת, להיות מסוגל ללבוש את תחתוני על ראשי, ולרקוד ריקודים חסידיים בסלון, ללא הרמת גבה של אף אחד אחר.  כשההארקה הזאת נעדרת, אני נכנס לדכאון. חד וחלק.

זה מצחיק, כי לא מזמן גיליתי שבביתי אין הארקה. הכבלים ישנים ונושנים, והחלפת הכבלים בכל הבית תדרוש כמה אלפי שקלים טובים, וכמה שבועות טובים של עבודה. אני מקבל זרמים ממכשירי חשמל שונים (השיא היה כאשר התחשמלתי ממים רותחים שיצאו ממסנן המים. מה שנקרא – שתים במחיר אחד!). מכשירי האודיו שלי, בהעדר ההארקה, מתפקדים כראוי (אני מקווה), אך רוטטים, ומדי פעם, כאמור, מחשמלים. השבועיים האחרונים עברו ברטטיטה ומדי פעם חשמול. מי ייתן והשבועיים הקרובים, אותם יעביר בובי אצל ידידי ג', יעברו בשיקום המרחב הפנימי.

למרות כותרות העיתונים הזועקות על פרץ האלימות ששוטף את מדינת ישראל, בסופו של דבר, רובינו לא נתקלים באלימות באופן יום יומי. דווקא דיווח כמו זה, של יואב, על תקרית לא נעימה ביפו, מעלה בי את הצורך לדבר על הגנה עצמית.

ישנם מספר קונספציות שגויות לגבי הנושא של הגנה עצמית, הן לנשים, והן לגברים. אצל נשים, למשל, תרחיש האימים הוא האנס-הקופץ-מהשיחים, אה-לה בני סלע, בעוד שלפי הסטטיסטיקה, בשבעים אחוז ממקרי האונס מתק, הנאנסת הכירה קודם את האנס.

רוב הגברים, חושבים על הגנה עצמית כפעולה שבה הם "מנצחים" את התוקף, ומקשרים אותה למני אימונים באומנויות לחימה – לבעיטות לאשכים, לאגרופים מעופפים, לבריחי ידיים ורגליים.

בדיוק כמו שכשאתה האיש בסביבה שמבין במחשבים כל הזמן שואלים אותך "איזה מחשב לקנות", כך גם בתור אמן לחימה, מדי פעם מבקשים ממני את דעתי לגבי "מה ללמוד בשביל הגנה עצמית". והתשובה שלי כמעט תמיד זהה: כישורי חיים, ותרסיס פלפל.

טוני בלאור, אחד מכוהני ההגנה העצמית הגדולים, מגדיר את זה מאוד יפה בתור שלושת ה-Dים:

Detect, Defuse, Defend. אבחן, נטרל, הגן. מדובר על שלושה מעגלי הגנה, אחד בתוך השני. מעגל האבחון, בסופו של דבר, ימנע ממך תשעים אחוז מהבעיות. רואים קבוצה של שיכורים משועממים בהמשך הרחוב? עיברו את הכביש. השעה שעת לילה מאוחרת ואת בחורה לבד באיזור לא סימפטי? אולי עדיף לא לשמוע Ipod – כי זה מסמן אותך כטרף פוטנציאלי.

ניטרול/פיזור האיום קורה אחרי שכבר ברור שיש איזשהו פוטנציאל סכנה. מקרים שדורשים הגנה עצמית לעיתים נדירות כוללים התקפה הקראית, ללא שום שיחה לפני. חלק מהאנשים קוראים לזה "ריקוד הקוף" כשמדובר ב"מכות", ובחלק מהמקרים התוקף הפוטנציאלי בודק את השטח.  יואב, בתקרית שלו, עשה ניטרול מצוין. בדיוק באותה מידה, גם לוותר על חנייה, או להגיד "סליחה, אחי, לא מעשן" כשמישהו מבקש ממך סיגריה או אש זה ניטרול. לפעמים זה מסובך יותר מזה. אנשים שגדלים בשכונות קצת פחות "סבוניות", מסוגלים לעיתים לעשות זאת באופן אינטואיטיבי. צריך להפגין בטחון, אבל לא אגרסיביות, להפוך את העוינות ל"אחוקיות", וכל זה מבלי לצאת חלש.

במקרה של נשים, פעמים רבות, הנטרול הוא פשוט היכולת להגיד "לא!" באופן תקיף מאוד. ידידה שלי, שמדריכה הגנה עצמית ב"אל הלב", ארגון אומנויות לחימה לנשים, מתרגלת עם התלמידות שלה את זה, והרבה.
החלק של ה"הגן" – זה מה שרוב האנשים חושבים עליו כ"אמנות לחימה". אבל גם הקשר שם, הוא רופף. יש לי בבית מכשיר שיורה תרסיס פלפל – מדובר על חומר שמבדיקה (מצערת) שערכו חברים שלי איתו, עולה כי לקבל כזה דבר בפנים מניע אותך מלחשוב על כל דבר מלבד בכי, שיעול וגורלך המר, לחצי שעה-שעה הקרובה. כשאנשים שואלים אותי על לימודי הגנה עצמית, אני אומר להם לרכוש תרסיס פלפל ולהתאמן בשליפות. להערכתי, האפקטיביות של זה, הן ברמה האובייקטיבית, ובמיוחד כשמביאים בחשבון את כמות הזמן המושקעת, גבוהה כמעט מאימון בכל אומנות לחימה.

עם מעט אימון ותרגול, רוב האנשים בחברה נורמטיבית לא צריכים להגיע למצב שבו הם במגע פיזי עם מישהו. אז למה אני מסתובב חמוש, בכל זאת? אני מסתובב חמוש מאחר ואני מודע לנזק האדיר שתקיפה יכולה לגרום לנתקף, הן פיזית והן פסיכולוגית. ואני בוחר לבטח את עצמי כנגד האפשרות הזאת, קטנה ככל שתהיה. בדיוק כמו שהדירה שלי מבוטחת נגד רעידות אדמה.

בעקיפין, בהכל אשם בובי טבימינה. טבימינה הוא המורה הפיליפיני שלי לאומנויות לחימה, אשר הגיע לכאן במאי לביקור של שבועיים. האיש, בן 57, ובכושר שאני מעולם לא הייתי בו. הוא התרה בי שעד שובו לכאן (בעוד כשבועיים), הוא מצפה לראות אותי עם בטן שטוחה, ואפילו זרק איזה תרגיל או שתיים שהוא טען שעלי לעשות מדי בוקר. נשבעתי בהן צדקי שכך יהיה. כי כשאתה בתחילת חודש מאי, אוקטובר נראה רחוק מאוד.

ובכן.

בוא נאמר שאני עושה דיאטות כבר בערך 18 שנה. אני יודע ערך קלורי של כל דבר שזז, החל מיוגורט דיאט וכלה בצמיגי משאיות של מישלן.  אבל, כמו שמישהו אמר פעם – להפסיק לעשן זה קל. אני עושה את זה לפחות עשרים פעם ביום. צריך פשוט לרצות מספיק חזק. או להרגיש מאויים מזה שמתנקש פיליפיני שמותר לו להרביץ לך יביע את חוסר שביעות רצונו ממצבך.

בתחילת יולי, פתאום הבנתי שלכל שבת יש מוצאי שבת, ושצריך להתחיל לעבוד על הפרוייקט. המטרה הראשונה היתה לרדת 15 קילו, עד ה-15 לספטמבר. לעזרת הפרוייקט, גוייס מישל מונטיניאק. מונטיניאק כתב ספר דיאטה מאוד מצחיק. זה ספר דיאטה שכתב צרפתי, ולכן יש בו כל מני ציטוטים כמו "מומלץ לקנח את הארוחה במגש גבינות. ניתן לאכול כל גבינה שתחפצו, כל עוד היא אינה מכיל יותר מ-40% שומן.". יש פרקים שלמים בספר הזה, שמסבירים כיצד יש להתמודד עם מסיבות אירוח וקוקטיילים, כולל טיפים בסגנון "החזק את המשקה בידך, וכשהמארח לא מסתכל, דאג "לאבד אותו" ליד מישהו שכוסו התרוקנה. הוא יקח את המשקה ללא היסוס. אם הדבר לא עובד, אל תהסס לרוקן את תכולת כוסך בעציץ הקרוב".

מעבר לגרגרנות הצרפתית הבסיסית, מונטיניאק גם לא חוסך בספרו חתרנות צרפתית קלאסית – נגד דיאטנים אחרים, נגד האמריקאים, נגד תרבות הצריכה. ייתכן וזה מה שהמיס את ליבי הניאו-מרכסיסטי-המוכה.
זו הדיאטה שבה יש מאמרים על איך פואה גרה זה בעצם מאכל מאוד מאוד בריא ודיאטתי.שבה מותר לאכול שוקולד, אבל רק אם הוא מכיל 70% מוצקי קקאו. בקיצור, זה לא אמור לעבוד.

מצד שני,  ב-15 לספטמבר, הייתי 13.5 קילו פחות, והיום, להערכתי, זה כבר עלה ל-15. גוף האדם. Go Figure. ה-15 קילו הבאים, בדרך. שמישהו יפרוס לי עוד פרוסה של קממבר בבקשה.

מזמן הבנתי שאני שה האלוהים. קודם כל, אני אוהב כבש. ומלבד זה, מאוד ברור שיש מידה מסויימת של חטאים שעליהם אני אמור לכפר, וכפי שהדברים נראים בזמן האחרון, הם יותר מאשר סך כל חטאי, מכובדים ככל שיהיו. ולכן, ילדים וילדות, כשאתם ישנים בבטחה במיטתכם, והבורא מחזיר נשמתכם לאפכם בבוקר, תדעו לכם שזה בגלל שאני סובל.
האמת, שהסבל הזה הוא נפלא. הוא סבל ממוקד, בחזית אחת, ובתמורה, אתה מקבל כל מני יכולות כמו החייאת מתים, ריבוי דגים ולחם, ותפקוד בצורה יוצאת מן הכלל בכל תחום מתחומי החיים.

הפונטיוס פילאטוס שלי הוא האיש אשר כונה בשנות השישים והשבעים "The Man" – יש לו משהו נגדי. הסטיגמטה (סטיגמטות?)שלי – מפולת בירוקרטית שהיתה קוברת גם את המעכר המשופשף ביותר. בשבוע אחד אני נאלץ להתמודד עם:
1. צנרת שיש לי מתחת לבלטות (ידעתם שיש כזה דבר בכלל?), שהוביל לכך שצוות של שלושה אינסטלטורים פרסיים הגיעו אלי הביתה, אחד כדי לעבוד, אחד כדי לפקח, ואחד כדי לשבת איתי, לשתות קפה ולדבר על השקעות במעו"ף. ברוטציה.
2. ביהמ"ש לתביעות קטנות ע"ש יוסאריאן, שמסרב להביא לי עותק של כתב התביעה שלי, שהם איבדו, כי הוא ארוך מדי, ואומר שהוא יוכל לעזור לי רק אם אני אביא לו את כתב התביעה, שהוא מסרב לתת לי.
3. משרד הרישוי, אשר מסרב בכל תוקף לשלוח את האגרה לטסט-שהייתי-צריך-לעשות-לפני-די-הרבה-זמן לכתובת מלבד הכתובת העלומה של אחותי, אשר נמצאת בהודו.
יו גט דה פיקצ'ר.
אבל מה זה לעומת היכולת להרבות דגים ולחם…

מצד שני, כאמור, כל **שאר** הדברים, נפלאים. אני כותב כמו מטורף, יוזם יוזמות מבריקות, מתקדם בכל מקומות העבודה שלי, פותח כיתת ארניס ברחובות בספטמבר, ואם הייתי לובש רק מעט יותר שחור, ייתכן ואנשים מהרחוב היו חושבים שאני נינג'ת-על ביונית.*

ככה זה כשאתה שה האלוהים.

* מיותר לציין שהמשפט הנ"ל הינו הטעיה לחדי העיין שבכם. אם אכן הייתי נינג'ת-על ביונית, אף אחד לא היה רואה אותי. ככה זה עם נינג'ות. (וכן, האתר הזה מצחיק בטירוף)

1. בפארק הירקון, עדיין דרומית לנחל, באיזור בבלי רבתי, מתקיימת לה בנחת ובשלווה ממלכת "סין הקטנה". ללכת שם, בעיקר ביום שישי בבוקר, מזכיר לך את התמונות שאנשים מצלמים מערים בסין. רק בלי הסינים. המון המון אנשים עושים אומנויות לחימה, משלל סוגים שונים. בין השאר, מתאמנת שם גם הקבוצה שלי. חוויה אורבנית, בסגנון קצת אחר.

2. היום התקיים לו ביה"ס הלילי הרביעי. מדובר באירוע קהילתי שמתקיים בביה"ס הפתוח והדמוקרטי "קהילה" בתל אביב, וכולל ארוחת ערב, הופעה וסדנאות בנושאים שונים. כדאי ומומלץ להרשם לאירועים הבאים.

3.  מישהו צריך לדבר עם החנות הזאת. ייתכן והם מתמחים בשמלות מכוערות וגיליוטינות?

(למען האמת, השמלה די משתלבת עם האובססיית Life On Mars שפיתחתי בשבועות האחרונים).

4. הלילה הלבן, ובכן… הרגשתי פספוס. אולי הנעליים הלא נכונות, אולי החום הכבד, אולי בגלל שמישהו החליט שלשים כתוביות באנגלית או עברית בסרט האילם הגרמני יהיה משעמם.

טעימה קצרה מהדגמה להורים שלי, לסיום השבועיים עם המתנקש הפיליפיני. הכל אקראי, הכל מהיר. אם תרצו, ינתנו הסברים.

"אתה חייב להיות סיגוריסטה, בכל מה שאתה עושה. במיוחד בלחימה. אבל לא רק!" – את זה, ואת "אתה חייב להוריד את הכרס הזאת" שמעתי כל יום, מספר פעמים ביום, מהאורח הפיליפיני שלי.

סיגוריסטה… קשה לתרגם. בטוח בעצמך? קצת מאצ'ו? לא מפחד? מהמילה "בטוח" בספרדית. עבר כל מני פיתולים בדרכו לטאגאלו, או ויזאיאן. בובי טבימינה, לו אני קורה Sir, ושאותו אני מציג בפני הסלקטור בנתב"ג בתור המורה שלי, הוא סיגוריסטה. לא כל יום רואים מישהו עם נוכחות כל כך חזקה, שמאמין כל כך חזק באמת שלו, ולא מפחד להוכיח אותה. לחימה, כמו גוף, היא מין מקום פוסט מודרני להחריד כזה. יש כל כך הרבה מערכות אמת לגבי מה "נכון" לעשות ואיך צריך להגיב – וכולן נכונות. גם אילו שאומרים "תכנס פנימה" וגם אילו שאומרים "תברח הצידה".

אני לא איש מאמין. מעולם לא הייתי. היכולת להתמסר למערכת אמת אחת אף פעם לא היתה בגנים שלי – תמיד אפשר לראות את הערך שיש באמת השניה, השלישית. אולי קוראים לזה אמפתיה?

בדרך לאחד הסמינרים, עצרתי בארומה בבית ינאי. כריך טוניסאי אחד מאוחר יותר, אני חוזר לאוטו, ומגלה שחלומי הרטוב התגשם: הזוג שהחנה את מכוניתו בצורה חזירית כל כך שנאלצתי לתמרן כמו לוליין בקירקס הסיני על מנת להכנס – הזוג הזה בדיוק חזר לאוטו במקביל אלי.

"חניתם בצורה חזירית", סיננתי לעברם. הם הביטו בי בהלם מסויים. לזה הם לא ציפו.

"אהה… אבל זה גם לא יפה להגיד חזירי. זה מאוד פוגע".

כאן עמדו בפני שתי אופציות. להגיד "נכון, סליחה, לא התכוונתי לפגוע". ולהגיד "לא רוצים שיקראו לכם חזירים, אל תחנו כמוהם". אני בחרתי את הראשונה. כי האמת שלהם, גם היא שרירה.

סיגוריסטה.

שבועיים רצופים, כמעט 24 שעות ביום, עם מישהו שהסיגוריסטה שלו כל כך חזק – משהו בזה עובר עלייך. המוכנות לנטוש את האמת האבסלוטית, הלא קיימת בעצם (בדיוק כמו שבקבלה, אחד מהסוגים של ה"אין" הוא "אינסוף"), ולטעת את רגלייך בקרקע. To make a stand. זה הכיוון.

זה, ולהרביץ הרבה עם מקלות.