חלומות

cha cha cha change(ling)s

חברת משחקי התפקידים White Wolf מוציאה לאור סדרה של משחקים שמתרחשים ב"עולם האפלה". העולם הנ"ל דומה מאוד לעולם שלנו, מלבד היותו מאוכלס במפלצות ויצורים פנטסטים, כמו ערפדים, זאבי-אדם, רוחות רפאים וכו'. השחקנים משחקים דווקא את היצורים, או המפלצות, תלוי את מי שואלים. אחד מהמשחקים הללו, דווקא לא מהמוצלחים בניהם, הוא Changeling.

ב-Changeling השחקנים משחקים פיות, או אנשים שחיים במקביל גם בעולם ה"אמיתי" וגם בממלכת הפיות. לכל אחד מהמשחקים הנ"ל יש איזושהי מיתולוגיה, גירסה של ההיסטוריה של העולם מזווית ראייתם של הייצורים (ערפדים, למשל, מספרים שקין היה הערפד הראשון). בהיסטוריה של Changeling, ככל שהאדם התקדם בשביל הרציונליות והמדע, כך התרחקה ממלכת הפיות הקסומה ממנו, עד שהקשר בניהם ניתק לחלוטין. אבל ב-21 ליולי, 1969, קרה משהו. ניל ארמסטרונג שידר צעד קטן לאדם וצעד גדול לאנושות מהירח, והקשר עם ארקדיה, עם ממלכת החלומות חזר. שידור חי של משהו כל כך מסעיר, כל כך מעורר תקווה, כל כך פותח מחשבה ולב גרם לאנשים להתנתק, לשבור את הקליפה הרציונלית שלהם ולהאמין, גם אם לרגע קט.

עם כל האמונה שלי ביכולת האדם להגשים את חלומותיו, נמנעתי מעשייה ציבורית ישירה, מהתנדבות לאיזשהו גוף, מאז ימי שחרור-אסירי-המצפון שלי, באמנסטי אינטרנשיונל, בגיל 16.
אבל מסתבר שגם אני לא יכול להקיף אישה 365 מעלות. תמיד יש איזה סדק קטן, שדרכו היא יכולה להתגלות.

בעולם של Changeling, הסדק הזה היה הנחיתה על הירח. נראה שבעולם שלנו הסדק הזה היה הבחירה של אובמה. ההשלכות שלה, למרות הכל, נראו אתמול. עיר לכולנו עשתה כאן משהו שלא יכול היה לקרות במציאות הצינית, הרציונלית, מכוסת שמלת הבטון והמלט. למרות שהתוצאות המאכזבות כביכול, בסופו של דבר הן סוג של נס: רשימה שלא הייתה קיימת לפני חודשים ספורים, שבראשה עומד קומוניסט ממפלגה דו-לאומית שנמצא רחוק רחוק מהקונצנזוס מקבלת 5 מושבים במועצה והוא זוכה ל-35% אחוז מהקולות, חברים – זה הזוי!. למרות האכזבה, הסדק הזה נוצר, ברבים. הוא הורגש אתמול על הגג של המטה של עיר לכולנו, הוא הורגש בעשייה, באומץ לחלום. עיר לכולנו היתה, אולי יותר מהמטרה, גם הדרך.

למרות הכל, האכזבה ברורה. השאלה היא מה עושים איתה. דינה כתבה פעם, בפרפרזה משעשעת, ש-"Hope is that thing with feathers, the cat dragged in through my door". אבל מהפכנים אמיתיים, משני עולם, הם אלה שנכשלו שוב ושוב, כל פעם הוטחו יותר חזק לרצפה, ומצאו את האנרגיות לקום ולהמשיך. הם לא אנשים שנתנו את כל מה שיש להם בשביל ה-showdown הגדול בסוף הסרט, שאחריו מנצחים בגדול או מפסידים לנצח. מה שיוכיח לכל העולם שאנחנו הרבה יותר מסתם טרנד תל אביבי, הוא הפיכת התנועה לברת קיימא, לממשיכה בדרך, למרות האכזבה. לא צריך "לנקום" ב"אלה שלא מבינים" או להתייאש מ"כפויי הטובה". צריך להמשיך לעשות, ולא סתם לעשות – להמשיך לעשות בדרך המדהימה והמיוחדת שהתחילה כאן. כל צעד שלנו בהמשך הדרך ההיא מרחיב את אותו סדק, מעודד עוד אנשים להעז לחלום.

וחוץ מזה: להמשיך לקרוא ←

Now we make חנין (או שזה חמין – אני תמיד מתבלבל…)

אחד מהקליפים ש-CNN צילם, בזמן עצרת הניצחון של אובמה, הוא של ג'סי ג'יימס ג'קסון, האב, בוכה. במשך דקה וחצי או 2, פשוט רואים גבר שחור בגיל העמידה, עם דמעות זולגות מהעיניים. באותה מידה היו יכולים לצלם אותי היום בבוקר. עוד מקריאת נאום הניצחון של אובמה ונאום ההפסד של מקיין בעיתון, הרגשתי את עצמי מוצף, וכשראיתי את הנאום של אובמה לא יכולתי שלא לבכות מהתרגשות, כפי שראוי לעשות לנוכח חלומות, בלתי אפשריים כביכול בעולם ה"אמיתי", שמתגשמים גם אחרי שהתעוררת.

ועכשיו כל שנותר הוא להעיר דובים ממרבצם, ב-11 לנובמבר. 

סקטופיליה וקת’ולו

אזכור של קולגה או שניים הוביל אותי שוב להזכר בכתבה הנהדרת של אסף אביר, הלא הוא "לייף האקר", בנושא אג'ל. מאז הוא המשיך בעוד פולו-אפ קטן, שהוביל לדיון הצפוי בקרב ה"מתנגדים".

בשבילי, זה כמו יום בלונה-פארק. אני לא יודע למה, אבל יש לי חיבה בלתי רגילה לנבירה בדברים שאני יודע שהם שקריים ומניפולטיביים. אני אהב להאזין לערוצי הקודש, הישראלים והאמריקאים (אין כמו תסכיתי רדיו שמלמדים אותך על בריאתנות, סליחה – intelligent design, כדי להעביר את הנסיעה הארוכה מסיאטל לוואלה-וואלה, וואשינגטון).לא בתמונה: נרגילה

אני חולה על infomercials, אני ממש אוהב לקרוא דברים של סיינטולוגים, ומאמצי שיווק ומכירה של אנשים מתחום השיווק הרשתי. אני יודע שהכל שטויות, אל תדאגו. אני יודע שזה הרשע.

בפראפרזה על מאיר אריאל: מאחורי כל פמפלט של חברות ויטמין, מסתתר קת'ולו עם נרגילה.

מלבד עיקצוץ קטן להזמין איזה מכשיר לחיטוב הבטן, אי שם ברגע של חולשה – אין לזה שום השפעה עלי מלבד הנאה צרופה.יש לתופעה הזאת שם. סקטופיליה. אם מישהו תהה, אז כן – זה מוגבל לשיווק בלבד. ואני מנסה להבין למה, למה זה טוב. למה זה כל כך מושך אותי? אני חושב שזה מחולק ל-2 חלקים – הראשון קטן, והשני גדול. 10 אחוז מזה זו איזושהי תקווה של הילד בתוכי, שעוד יש ניסים ונפלאות. מבחינתי הנאה שאני מקבל  מקריאת תכנים כאלה היא כמו שאנשים אחרים מקבלים מ-Freak Shows – לא הלעג לשונה, אלא התקווה שבאמת יש עוד דברים פלאיים בעולם. שבאמת יש שיטה שמאפשרת לכולם להתעשר, בלי לקום מהמיטה. היכולת הזאת להשעות את הספק, לשנייה, היא כיפית.                                                         (לא בתמונה – נרגילה)

אבל זה רק החלק הקטן. החלק השני הוא האתגר הרטורי. למכור מוצר טוב, שכולם רוצים – ובכן, זה די קל. אפילו למכור מוצר טוב שיש לו הרבה מתחרים זה קל. אבל כמה קשה זה למכור משהו שכולם יודעים מראש שהוא בולשיט, משהו שאתה צריך לטפס מכזה בור רק כדי שקהל היעד שלך יתחיל לקחת אותך ברצינות. וזה עובד – לא על כולם, תודה לאל, אבל עובדה – אני בטוח שלכולכם יש מספיק מכרים מבריקים, רציונליים, וכו', שחזרו בתשובה/נכנסו לשיווק רשתי/עשו סדנא ששינתה להם את החיים ולא מפסיקים לנג'ז לכם לבוא גם.

בתור מישהו שמתעסק עם שיווק, שכנוע, רטוריקה –  עם כתיבה וההשפעה של מילים – יש פה קייס סטאדי מדהים. אמנם זה מלוכלכך, אבל היי – יש לי משהו חשוב ביותר שעשוי לשנות לכם את כל החיים, ולשחרר אותכם כלכלית לנצח. מעוניינים?

לכתוב פרא

בסוף השבוע הזה, 28-30 לאוגוסט, תתקים לה ב"אשרם במדבר" סדנת כתיבה בהנחיית גבי ניצן, "לכתוב פרא" שמה. העולם מתחלק לאלה שקראו את באדולינה ושנאו אותו, לאלה שקראו אותו ומתו עליו, ואלה שלא קראו אותו בכלל, אבל קראו את "פרא", ומתים על הספר הזה. ייתכן והוא מתחלק לעוד חלקים, וייתכן ודרוזים וצ'רקסים נכללים איפשהו בחלוקה הזאת, אבל מאחר ואני עונה על הגדרת ה"קראו את פרא", נתמקד בה.

יש משהו מאוד ממכר במנטליות העדר האליטיסטית, זו שגורמת לנו לצדד אוטומטית בגדי טאוב ושלי יחימוביץ', כי הם הרי "משלנו" ו"נכונים".  בגלל דברים כאלה לא שמעתי מייקל ג'קסון עד גיל 27, וחבל. מה לעשות – האיש ידע לעשות מוזיקה טובה, לפרקים. איזה כיף שאני מספיק גדול כדי להנות בפומבי משירים של הג'אקסון פייב. גם הממשים, וגם המטאפורים.

הסדנא עם גבי מתקיימת, כאמור, בשיטים – זה רחוק, וזה במדבר, אבל זה יפה וכיף. היה מעניין מאוד לחוות את החוויה הזאת – הכניסה ללב הקלישאה של הניו אייג' השנטי הישראלי, שהתפתח כל כך יפה מאז שביקרתי אותו בשנטיפי הראשון, ב-97.

למי שחושב, כמו שאני חשבתי, שהוא ייכנס לסדנא טכנית ויקבל כלים עמוקים לפיתוח נראטיב וכו' – ובכן, לא. הסדנא הזאת מקבילה לחומר שהאיטלקים קוראים לו Amaro. Amaro זה סוג של משקה שהמטרה שלו זה לפתוח סתימות, כדי שהכל יזרום כמו שצריך. אותו דבר כאן – אנחנו בעצם מספרים סיפורים באופן טבעי, אבל עסוקים יותר מדי בלעצור את עצמנו. יומיים-שלושה של היכולת להרפות, הופכת אנשים לכותבים מדהימים. כל הסבר אחר לשינוי העצום בכתיבה שאנשים עברו בסדנא שבה אני השתתפתי, לא מתקבל על הדעת. (אני יודע שזה נשמע כמו אוסף רמיזות היסטריות לסדנת חוקן, אך לדעתי זה רק הראש המלוכלך שלכם).

שני הסיפורים שפרסמתי בבלוג לאחרונה, "אבק" ו"פרא", נכתבו שם, בשיטים – "פרא" בנשימה אחת, ו"אבק" התחיל שם, לאחר שהתבשל אצלי בראש שלוש שנים. אחרי זה לקח לי עוד חודשיים לסיים אותו.

לשם הגילוי הנאות – כן, הגעתי לסדנא עם המון נסיון בכתיבה, ועם מעט, יחסית, מחסומים. בכל זאת קיבלתי ממנה המון – הן בתחום החוויתי (היה ממש כיף), ובעיקר בתרומה לכתיבה שלי.

בקיצור: אם אתם רוצים לכתוב, ונראה לכם שתוכלו להעביר שלושה ימים באשרם במדבר מבלי לחנוק מישהו עקב מנת יתר של שנטי – אין דרך נפלאה ומומלצת יותר לעבור את סוף השבוע הזה, מאשר בשיטים. תמסור לגבי ד"ש מהדב. לא חנין – השני.

שירים לאישה

אם את מחייכת,
מתעייפים הרעיונות הרציניים.

בלילה שותקים ההרים לידך,
בבוקר החול הולך איתך לים.

אם את עושה לי דברים טובים
כל התעשיות הכבדות נסגרות.

שעתיים וקצת מהחיים שלכם ובאטמן

יש דברים מסויימים, שמצליחים לעמוד בהייפ שלהם – לא משנה כמה הוא גדול. כמו הבאטמן האחרון, שהוא יותר מגניב מהאפיפיור. בהמון. או יותר מעניין – כמו ההרצאה האחרונה. כתבו על זה כבר מספיק, אבל להלן תמצית הסיפור: מרצה מבריק, צעיר וכריזמטי מאוניברסיטת קרנגי מלון, ראנדי פאוש שמו, מגלה שיש לו סרטן בלבלב, ושהוא הולך למות בעוד מספר חודשים. הוא מעביר הרצאה, במסורת שהתגבשה לה באקדמיה האמריקאית – ה"הרצאה האחרונה" שלו, שבה הוא מדבר על הגשמת חלומות הילדות שלו, וחלומות הילדות של אחרים. כשקוראים דברים כאלה בעיתון, אני מגיב באמביוולנטיות, אותה אמביוולנטיות ששמורה אצלי גם ל"הסוד".

אני מאמין גדול בהגשמת חלומות הילדות, והגשמת חלומות בכלל. אני מגשים חלומות סדרתי, ואין לי שום כוונה לעצור. אני עובד בארגון ששם לעצמו כמטרה לדחוף לכמה שיותר ילדים ומבוגרים את הרעיון ששום דבר לא צריך לעצור אותם מלהגשים את החלום שלהם, יהיה אשר יהיה. ה"סוד" עצבן אותי בגלל העטיפה שלו – השיווקית והמטאפיסית, שהיתה נלעגת. ראנדי עושה את זה מקסים. הוא מבריק, לא מזיין את השכל, וכל דקה בהרצאה הזאת ממלאת אותך בחוכמה. שווה להשקיע בזה שעה וקצת מהחיים שלכם. באחריות.

אבל כמו שאומר ארלו גת'רי, ב"Alice's Restaurant", אחרי רבע שעה של שיר – לא על זה רציתי לדבר איתכם. רציתי לדבר איתכם על ניהול זמן. לאותו רנדי פאוש, יש גם הרצאה נהדרת על ניהול זמן. ניהול זמן הוא אולי הכישור חיים החשוב ביותר, או ללא ספק מהחשובים, שאפשר ללמוד, ויש מעט מקומות שמלמדים אותו. במערכת החינוך לא מלמדים אותו, יחד עם כל שאר כישורי החיים. במיכא"ל, דרך אגב, מלמדים אותו הייטב – כל אחד מחברי ממיכא"ל שיראה את ההרצאה של רנדי על ניהול זמן, לא ילמד כמעט דברים חדשים, לפחות במישור התיאורטי. למרות זאת, קיבלתי המון מההרצאה שלו, ומומלץ לראות אותה. יש את המצגת להורדה באתר שלו. מה שעניין אותי שם במיוחד, הוא הסבר קצר שקצת קיבלתי על החיים שלי.

כשאנשים רק מכירים אותי, בשלב מסויים הם שואלים, בביישנות מסויימת, את השאלה הבאה, או ווריאנט שלה: "תגיד, איך אתה מספיק לעשות כל כך הרבה דברים?". (לעיתים זה מנוסח ב"תגיד, אתה ישן לפעמים?"). עכשיו, ניהול הזמן שלי הוא סביר פלוס מינוס, לאדם שיש לו מודעות לניהול זמן. אבל אני לא מהתותחים הכבדים. התשובה לשאלה הזאת, או חלק מהתשובה, הופיעה לי לקראת העשר דקות האחרונות בהרצאה של רנדי. אין לי טלוויזיה בבית. אין לי טלוויזיה בבית כבר 8 שנים כמעט – מהרגע שעזבתי את בית הורי. רנדי מתאר את הטלוויזיה בתור אוכל הזמן מספר אחד, והוא צודק. הוא מספר שהאמריקאי הממוצע מבלה 28 שעות בשבוע (בשבוע?!) בצפייה בטלוויזיה. גם אם המספר הזה נשמע לי מופרך, ובכל מקרה לא ממש היה מתאים לי או לחוג מכרי, אין ספק שהעוד שעה, שעה ורבע, שעתיים שהטלוויזיה לא לוקחת ממני – ובכן – ייתכן ושם מתחבא לו הזמן לכל הפעילויות האחרות שאי עושה. כמו טיפוס על קירות, או אימון נבחרת היו-יו של פלורנטין.

רק כדי לעשות נחת לאמא… (ולרצוח את אבא?)

הביקורת הראשונה שלי ב"הארץ ספרים". היה מוזר, ואף אדיפלי משהו, לכתוב ביקורת פושרת על טולקין…

אוהל אינדיאני בסלון

אחד מהזכרונות השמורים ביותר שלי, הוא ההתנחלויות האינדיאניות שהיינו מקימים בסלון ברחוב הרצל, בכפר סבא. גרנו בבניה מאוד לא טיפוסית לאיזור – בקומה השישית בבניין בן 8 וקמות על ראש גבעה, עם חלונות גדולים שהשקיפו מזרחה.

זה היה בניין גדול, מלא בילדים באותה שכבת גיל. בעולם התל אביבי של היום אני כמעט שלא רואה אותם, את החבורות של הילדים הקטנים מאותה שכונה.

מדי פעם, היינו בונים אוהל – כמה שמיכות פיקה או צמר בין כמה כיסאות, וישנים בו את הלילה.  אני קלסטרופיל לא קטן – יש לי ממש חיבה למקומות קטנים. אני חובב מחילות, ולאוו דווקא מהסוג של יום כיפור.

יש משהו נפלא בשבירת השיגרה הזאת, נפלא ומוזר. שבוע שעבר ביליתי לילה במלון באזל, ברחוב הירקון בתל אביב, בגלל עבודה. יצאנו לפולה, והיה כל כך מוזר לחזור… לא לבית שלי.

אז החלטתי לעשות לי אוהל בבית גם עכשיו. לשחק עם שבירת השגרה הזאת. ביומיים האחרונים, ישנתי בחדר אחר מהחדר שלי. פרשתי מיטה בחדר העבודה, העברתי כרית או שתיים, ושם ישנתי. מוזר להתעורר, מוזר לישון. מרגיש ממש כמו מסיבת פיג'מות – תחושה של בית, אבל קצת אחרת.

היום הגיע הזמן לחזור, אני חושב.

When real things happen to imaginary people

אזהרה: מכיל ספויילרים לסידרת סאנדמן המשובחת של ניל גיימן. אם לא קראתם, כדאי לוותר על ההודעה, וכדאי עוד יותר לקרוא.
מלך החלומות מת. הוא מת מספר פעמים, כמספר הפעמים שקראתי את הסדרה. המוות שלו מוזר. הוא מוחלף באופן מיידי, ואפילו העולם שלו לא מת. בסוף ספרים אהובים, שיצרו עולם ראוי, "אדון האור" לדוגמא, או "שר הטבעות" הסיום מצער לא רק כי הסיפור נגמר ,אלא כי אתה יודע שהטיסה ממריאה, והגיע הזמן לעזוב את העולם, באם הוא מאוכלס בהוביטים או אנשים שלוקחים על עצמם תפקידים של אלים מהמיתולוגיה ההודית.

במקרה של העולם של סאנדמן, הוא ממשיך. יש עוד כמה ספרים בהמשך הסדרה, יש ספין-אופים. אפשר להמשיך לבקר בעולם הזה. המוות של מורפיאוס עצמו הוא מה שעצוב.

המוות של מורפיאוס הוא טרגדיה קלאסית. מה שהופך את המוות לכל כך טראגי, הוא אלמנט הבחירה, האלטרנטיבה שהיתה קיימת לאורך כל המחזה, שהיתה יכולה, עם קצת חריקת שיניים, לפתור את האיום, הדילמה. לתת לכולם לשרוד.

גם אנטיגונה וגם מורפיוס בוחרים במוות. מנקודת מבטו של יוסאריאן, שניהם אהבלים. מנקודת המבט של הסיגוריסטה, מההודעה למטה, אולי אפשר להבין אותם. אני נשאר, למרות הפעם השמינית או התשיעית שאני חווה את המוות הזה, בעיקר עצוב, ונפעם.

Disarm

 

 

It is not often that I vividly remember dreams. I have no doubt that I dream – mostly because thats what all the books say. Most of the time, however, I remember shards and fragments. It is also not often that I cry in dreams. When I do, it is seldom out of sadness, but usually from that overflow of emotions, different emotions, that makes my eyes swell.

I dreamed, tonight, about seeing a man killed. We were sitting in an open-air cafe', when a fight broke out, involving sticks. a long stick, a Bo or a Jo, was drawn out, and used to beat on the original aggressor, repeatedly, until he was dead.

when I came back, me and my flatmate (I live alone), both looked at each other and burst into tears. It was just too much.

 

When she came back, the killer, who was my new flatmate, was obviously very upset. No one said anything about it.