חנונים

יוממות

גם כשטסתי המון, והיו תקופות שזה קרה כמעט כל שבוע, תמיד נסיעה לשדה התעופה היתה דבר יוצא דופן מבחינתי, משהו מרגש. שדות תעופה הם תמיד החלל שבין העולמות, אקס-טריטוריה שכזאת. דווקא בגלל האיכות הזאת שלהם, עוצמת החוויה שבלחזור מהשדה (ל. רוסו הוקפצה לשם, בדרכה לריו) ולהצטרף לפקק של כביש אחד, היתה מעניינת במיוחד. באנגלית קוראים לזה commuting. בעברית "יוממות", או "המס שאתה משלם על זה שאתה מפריד בין החיים שלך ובין העבודה שלך". נכון, לא כולם יכולים לגור בעיר, ונכון, חלקנו מעדיפים לגור בפרברים, ולטפח בית עם גינה, מטרז' סביר ובלי זיהום אוויר. זו בחירה לגיטימית. בדיוק כמו הבחירה בעבודה בה אנו לא נהנים, כדי שנוכל לפרנס את החיים שלנו, שמתחילים מהרגע שאנחנו חוזרים הביתה. אבל על זה אנו נשלם מיסים. המס של לבלות יותר מחצי מהחיים שלך בלעשות דברים שאתה לא מגדיר כ"חיים". החיים, כך ממלמל אדם רוטשילד, הם מה שוקרה לי. ואם אתה בוחר לגור במודיעין, אז שעתיים ביום מהחיים שלך תעביר בדרכים. 

"הארץ", מעוז התל אביביות המאוהבת בעצמה כתמיד, הקדיש כתבה לנושא. הנושא הרשמי היה אחוז הגירושים הגבוה במודיעין, עיר העתיד. אך הנושא האמיתי היה "כמה משעמם לגור בפרברים – הנה, גם לנו יש אגרסטיק".

מודיעין ודומותיה (בדיוק הבנתי, לפני כמה ימים שבהלסינקי הייתי כ-5 פעמים, אבל מעולם לא ביקרתי במודיעין, או בשוהם, ובלא מעט קריות אחרות בישראל) הן צורת ביטוי אחת לנסיון להפריד בין החיים ה"אמיתיים", לבין מה שאנחנו חיים ביום יום. אותם אנשים שחיים בשביל החופשה שלהם, שהמחשבה של לחזור הביתה מהטיול הגדול מבעיתה אותם.

קובץ הסיפורים הקצרים של אסף ציפור, "מחוננים", שייך לז'אנר שאני לא כל כך מחבב. ז'אנר הצילום. אתגר קרת עושה את זה גם – מצלם מצבים, אנשים. מצלם בזווית מעניינת, מצלם בזווית ישרה, אבל מצלם, במילים. פחות דואג לנראטיב. אחת מהתמונות המעניינות ביותר ב"מחוננים", לפחות ממבט ראשון, מופיעה ב"גיימרים". "גיימרים" מתאר את קורותיה של חבורת D&D (מה שנקרא בז'רגון – פארטי), ברגעיה האחרונים. בסשן שבו הכל מתפרק. בניגוד לדוד גרוסמן, שגם הוא משתמש ב-D&D ומשחקי תפקידים אחרים כדי לתת לאסף את הטאצ' החנוני הזה ב"מישהו לרוץ איתו", אבל מסתפק בלא יותר מאשר ניימדרופינג זריז, ציפור שולט לחלוטין בז'רגון ובהוויה. אני אופתע מאוד לגלות שהוא לא שיחק, או משחק עדיין. תוך ספוילר קל – חלק ניכר מהדמויות ב"גיימרים" מרגישות שמיצו את המשחק בדמיון. שהם צריכים להתחיל את ה"חיים האמיתיים" שלהם, אלא שכוללים צבא, או מה שעושים כשלא מתגייסים לצבא. שבגיל 18 צריך להפסיק לשחק.

אותם אנשים שבורחים מהחיים שלהם לטיולים, יכולים לברוח למשחקי תפקידים. זה קל ופשוט. והדמויות של ציפור (אם לא ציפור עצמו), מרגישות שזה בדיוק מה שהן עושות – שה-D&D הוא בריחה, ושבשלב מסויים חייבים להפסיק לברוח. העניין הוא שמשחקי תפקידים יכולים להיות בריחה, בדיוק כמו שטיול יכול להיות בריחה. אבל הם לא חייבים להיות. המשחק הוא חלק מהחיים, והזהות שלנו כשחקנים היא חלק ממי שאנחנו. וזה מעולה. אנחנו מספיק מגוונים כדי שנהיה מסוגלים להכיל את עצמנו גם כאנשים שמשחקים משחק, וגם כאנשים שהולכים ללמוד, גם כבני זוג וגם כבוסים. זה לא כאילו יש את ה"אני האמיתי" שלי, שאותו אני חי במשך שעתיים ביום, אחרי שחזרתי מהפקק היוממותי. המסכות האלה, שבאיזו סדנה מישהו ניסה בכל הכוח להוריד מהאנשים, הם החבר הכי טוב שלי – לא כי אני מפחד להיות עצמי – אלא כי ככה אני יכול להיות עצמי. כל הזמן. רק כל פעם קצת אחרת.

למה ללמוד היסטוריה

אחד הדברים החתרנים והמהנים ביותר שיצא לי לעשות בשנה האחרונה, בעזרתו יוצאת הדופן של ג'וני, הוא לכתוב את "קפסולת זמן", במאקו. מאקו הוא אתר שפונה ללא בושה למיינסטרים של המיינסטרים הישראלי. זה האתר שמארח את האח הגדול. "קפסולת זמן" הוא טור היסטורי שלי, במדור הדיגיטל. רק השילוב הזה מסב לי עונג. העובדה שלמעלה מחצי מהטורים שלי עד כה עסקו בימי הביניים או בעולם העתיק, ושבמאגר הטאגים של מאקו יש את המילים "קודקס" או "המלך-כהן יוחנן" גם היא משמחת אותי. בקפסולת זמן אני מנסה להראות כל מני תופעות היסטוריות, שקשורות, למרבה ההפתעה להווה התקשורתי והטכנולוגי של היום. יש שם המון היסטוריה. אבל לא בגלל זה שווה ללמוד היסטוריה.

במסיבה, לפני שנים רבות, חנון אגרסיבי אינטלקטואלית ניסה להרגיש טוב עם עצמו על ידי כך שילעג למישהי בגלל שלא ראתה את הנסיכה הקסומה.  "מה, אני לא מאמין. זו יצירת מופת. איך את יכולה להיות כל כך בורה?" הוא שאל. האינסטיקנט הראשוני שלי היה לגשת אליו ולשאול אותו אם הוא קרא את (הכנס שם או רשימה ארוכה של יצירות מופת), לא כדי להראות לו ששלי ארוך יותר, אלא כדי להדגים לו שיש רשימה אינסופית של יצירות מופת, ושתמיד יש דג גדול יותר – יצירות שלא נכיר או יצא לנו לקרוא/לראות/לשמוע, ושזה בסדר, שבמידה מסויימת, לבסס את האגו שלך על ידע זה מטופש. תמיד יהיה תחום שלא תדע. אנשים שחושבים שהולכים ללמוד היסטוריה כדי לצבור ידע היסטורי עשויים להתאכזב. לא תצליחו לדעת את "הכל". גם אם תדעו את כל הקרבות במלחמה הפונית השניה, אז עדיין מישהו יכול להסתכל עליכם בבוז על כך שאתם לא יודעים את כל הקרבות במלחמת מאה השנים. שלא לדבר על כל אלה מהחוג למזרח אסיה שבטוחים שההיסטוריה התרחשה גם מחוץ לאירופה (!).

אז למה בעצם ללמוד היסטוריה? ומה אפשר לעשות עם זה חוץ מללמד היסטוריה, או תואר מתקדם?

מה שקורה כשלומדים היסטוריה חברים, זה שלומדים לקרוא. היסטוריה, משמעות המילה המקורית, היא חקירה. חוקרים את המציאות, אבל ברטרואקטיבה. כי לא היינו שם כשזה קרה. המציאות היא דבר מורכב להפליא – היא מורכבת מאנשים (פסיכולוגיה, סוציולוגיה), ממקומות (גיאוגרפיה, גיאולוגיה, אגרונומיה), מאינטראקציות (כלכלה, אסטרטגיה, פוליטיקה). אבל איך בכלל נגיע למציאות הזאת אם היא בעבר?

בשביל זה יש מקורות. תעודות. טקסטים. רק שמקור היום הוא כבר מזמן לא רק צו של מלך או בולה של אפיפיור, וטקסט הוא כבר מזמן לא רק משהו שכתוב באותיות. את הטקסטים הללו, את המקורות האלה, קוראים ההיסטוריונים. זה מה שהם עושים. זה השער שלהם למציאות של העבר. מוגבל? מוטה? אולי. אבל זה מה שיש, לפחות עד שהחברה מרפא"ל יתנו גישה למכונת זמן שלהם גם לאקדמיה הישראלית.

ובגלל שזה מה שיש, ולפעמים מה שיש הוא ממש, אבל ממש מעט (פרגמנטים, עמודים בודדים), היסטוריונים נהיו ממש, אבל ממש טובים בלקרוא טקסטים. לא מדובר רק בהבנת הנקרא, אלא גם בבילוש אחר הרמזים, ביכולת לשחזר ולהבין את הקונטקסט, מה שעוטף את הטקסט.

כל זה קפץ לי בעקבות שני ספרים שאני קורא במקביל עכשיו. הראשון הוא "עולם חדש מופלא", שמפליא אותי שוב, שנים אחרי שקראתי אותו. השני הוא "1421 – השנה בה סין גילתה את אמריקה" – ספר היסטוריה/גיאוגרפיה פופולארי על המסעות הסודיים של סין האימפריאלית ברחבי העולם במאה ה-15.

קריאה ועיבוד של מידע הן מהמיומנויות הכי חשובות היום, לחיים. היוכלת להבין מתי מורחים אותך, ואיך, למשל. להבין מתי מצג של אמת הוא רק מצג, ואיך הוא נבנה כדי להיות משכנע. להבין את הרמזים הסמויים. את שני הספרים הללו אני קורא להנאתי, לא כמבקר ולא כהיסטוריון. אבל עדיין הרגישות לטקסט שלימודי ההיסטוריה מפתחים בך גורמת לדברים לקפוץ לעין. סיפור שמוצג כהיסטורי –  טוען לכתר סיני שמתחפש לקבצן במשך שנה כדי לברוח מרודפיו, וממלא את אחד הפארקים בביג'ינג בברווזים על מנת שגעגועיהם יסתירו את קולות החיילים שמתחבאים שם, ידגדג כל מי שמאומן בקריאת היסטוריה.

היכולת לקרוא, לפענח ולנתח טקסטים על מנת לקבל גישה לעבר, והצורך להרגיש בנוח עם ארגז כלים רחב (פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה, ספרות וכו'), שאיתו אפשר להבין את המציאות שמופיעה מהטקסים הללו, מהווים ביחד חבילה די מגניבה של כישורים אינטרדיציפלינריים, בדיוק מהסוג שכל מני עבודות דורשות בתחילת האלף השלישי. ולכן כן, היסטוריה אולי עוסקת בעבר, אבל נותנת לנו כישורים פנטסטיים גם להתמודד עם ההווה.

אודיסיאה בגדול ובקטן

כש"מחשבות" יצא, הייתי בין זיק שובב ומחשבה פוטנציאלית, כך שלא יצא לי לקרוא אותו בזמנו, אבל הדרת הקודש שבה השם הזה נהגה, תמיד היתה לי משעשעת, קצת כמו "פנטזייה 2000", רק של חנונים אחרים. אז לא היתה אלטרנטיבה, אבל היום עדיין קצת מוזר לי שמישהו בוחר להוציא מגזין בדפוס. זה נכון הן לגבי כל מני פאנזינים של מדע בדיוני, וזה נכון גם לגבי הנסיון האחרון ל"מחשבות" החדש – אודיסיאה. בתור מישהו שהיה מעורב בכמה יוזמות להוציא מגזינים כאלה, הדינמיקה מוכרת לי – השנור אחר מפרסמים-שבעצם-עושים-לך-טובה, המאבק בבית הדפוס והתקציב, איזושהי תחושה של שליחות. מצד אחד, אני באמת מאמין שהכרומו משמח בעיקר את המוציאים שלו, שמרגישים תחושה של גאווה. בימינו אנו, אני לא רואה סיבה אמיתי להוציא פאנזין בפרינט. מצד שני, אחד מגאוותי הוא אוסף ה-Wiredים משנות התשעים המוקדמות שתופס לי חלק מהספרייה, ו"בלייזר" מספק לי שעות של הנאה כשאני עושה פיזיותרפיה, אז אולי יש בזה איזה ערך מוסף, בפרינט. הלפטופ לא מסתדר כל כך טוב בשירותים, באמבטיה המוזרה של הטיפולים, אתם מבינים.

אז מתוך הזדהות ורצון לתמוך, עשיתי מנוי ל"אודיסיאה". ברמת ההפקה, מדובר ביופי של דבר. דפי כרומו מלאים וצבעוניים, עריכה יפה. את IBM החליפה "טבע" בתור האבא-סוכר. זה יופי, באמת. התכנים גם הם מרשימים –  אוסף כותבים מגוון ואינטיליגנטי, כתבות ארוכות מספיק כדי לא להיות פופוליסטיות, אבל נהירות מספיק, ברובן, לקהל ההדיוטות. כהיסטוריון, הייתי שמח לראות שם יותר חומרים מהחלק שלי של העולם, אבל אולי זה עוד יקרה.

שני מאמרים שם התחברו לי יחדיו, לתובנה אחת. פרופסור דורית אהרונוב (שגם עושה קונג פו, כך מסתבר!) כתבה על מחשוב קוואנטי, ואריק גלסנר כתב ביקורת על "יש אלוהים?" של ריצ'ארד דוקינס. קודם כל, מרשים לראות שגם בירחון בעל נטייה כה מדעית, מתפרסמת ביקורת ביקורתית למדי על ספרו של דוקינס, ביולוג המתמחה באבולוציה, שמניף גבוה את נס ה"מדע זה אחלה, דת זה בולשיט". גלסנר מדבר על כך שדוקינס לא מבין את הזרמים העמוקים שדוחפים אנשים חזרה לדת, אשר בראשם האכזבה ממה שהוא מכנה "מטא-נראטיבים" – נאורות, סוציאליזם, קומוניזם, קפיטליזם, רציונליזם, בכלל זה גם מדע.

אהרונוב, לפני שהיא נכנסת לפרטים על מחשוב קוואנטי, מצליחה לתת מבוא זריז למה זה בכלל תורת הקוואנטים. הסברים להדיוטות של תורת הקוואנטים מקבלים לעיתים קרובות מדי גוונים פסבדו-מיסטיים ("הסוד", "בליפ"), ולמרבה המזל, לא כך כאן. מעבר למוזרויות של תורת הקוואנטים עצמה (חלקיקים שנמצאים בשני מקומות בו זמנית, וכו'), אחד הדברים שגורם לפיזיקאים לשבור את הראש הכי הרבה, זה שהחוקים של הפיזיקה הקוואנטית עובדים רק בגדלים מאוד מאוד קטנים. כשעובדים עם מערכות גדולות יותר, פתאום חוזרים החוקים השפויים של הפיזיקה הקלאסית לפעול. אם הבנתי נכון, ואני לא פיזיקאי, אז כשמגדילים עוד יותר, פתאום המערכת שוב משתנה, ותורת הייחסות נכנסת לפעולה.

שבר החלום כאן, שתכף גם ייתקשר למה שהרג את המטא-נראטיבים, טמון דווקא באמונה שלנו במתמטיקה. בתיכון לימדו אותנו שאם ניקח משוואה פשוטה כמו  x=y, ונכפול את כל האיברים באותו יחס, נגיד 3, אז המשוואה תשאר, בסופו של דבר, אותו דבר. 3x=3y זה כמו להגיד x=y .הבעיה היא, שמסתבר שבמציאות, הן הפיזיקלית, והן החברתית, זה לא עובד. מטא-נרטיבים ומערכות קוואנטיות שעובדות בקטן, לאוו דווקא יעבדו כשיגדלו.

שיתופיות בניחוח "כל אחד עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו" יכול לעבוד נהדר בקהילה קטנה, בקומונה, בניין או אוסף של אנשים שחולקים בניהם רכוש ואחריות הדדית. כולם מאושרים, כולם שמחים. אז אם זה עובד עלינו, בבניין, למה שלא נגדיל, נכפיל את המשוואה בשלוש? מגדילים את זה לקיבוץ – וואלה, אולי עובד. מגדילים למדינה – טארח. מתרסקים. כשמגדילים מערכות מגודל קוואנטי למשהו גדול יותר, הם חוזרות לניוטון. אבל רגע, לא אמרנו ש- 3x=3y זה אותו דבר כמו x=y? למה הדברים התחרבשו? אבל זה עבד כל כך יפה בקטן, אולי פשוט הביצוע שלנו לא היה טוב, בוא ננסה שוב…

שכפול והגדלה הוא בעצם המהות האמיתית של המהפכה התעשייתית. זה הכוח שמניע את מקדונלדס, את פס הייצור של הפורד מודל T. אבל יש דברים שלא משתכפלים הייטב, שמשתגעים ומשגעים את המתמטיקה. חלקם קשורים באנשים, אבל חלקם, כך מסתבר, קשורים גם בפיזיקה הבסיסית ביותר.

סוף הנדירות

לפני שהתגייסתי חברתי דאז, דנית, הכינה לי אוסף – מה שמכונה היום מיקסטייפ, כמנהג הגויים. אז רק קראו לזה אוסף. דנית היתה, ועודנה, ילדת פרחים, ילדת פרחים מתקדמת, אפילו. גם היא וגם אבא שלה היו אספני מוזיקה, והיא הכירה כל מני להקות נידחות מכל מני תקופות, שאף אחד אחר חוץ ממנה לא שמע עליהם. האוסף של דנית היה מקסים, יוצא דופן. איכשהו הוא התלכד יחדיו ליצירה אחת. אבל לצערי, הוא היה על קסטה, וגורלן של אלה, כידוע, הוא להכחד. היה שם שיר אחד, במיוחד, שהקסים אותי. Sketches of China. שרה אותו גרייס סליק, הזמרת של ג'פרסון איירפליין, אבל אני לא ידעתי עם איזה הרכב בדיוק. למען האמת, לא ידעתי יותר מדי על השיר הזה מלבד שאני אוהב אותו נורא, ושנורא הייתי רוצה למצוא אותו.

Napster בדיוק התחיל לפעול, ואני זוכר איך, עם חיבור Dialup לא מרשים במיוחד, הייתי מבלה לילות מול המחשב, אורב למשתמשים שאולי, אולי יש להם את Sketches of China. מדי פעם היו – לא יותר מאחד או שניים בכל פעם, אבל תמיד היו תורים ארוכים. לקח לי שבועות, אולי חודשים, כדי למצוא ולהוריד את השיר, ואני חייב להודות שבסוף המלאכה הרגשתי סיפוק רב.

כל זה ישמע אולי מוזר למישהו שקורא את זה היום. זה נשמע מוזר לי, כשאני חושב על זה Sketches of China היה אז שיר נדיר – לא היה אותו הרבה. היום אין יותר שירים נדירים. כולם נמצאים ביוטיוב, ב-iTunes, באמאזון. הכל נמצא במרחק כמה קליקים או עשרים דולר ממך.

אבל זה לא נגמר בביטים. בתור צעיר היתה לי אובססיה קלה לחברת המשחקים המעולה סיירה און ליין.    אהבתי נורא, למרות המחיר היקר להחריד שלהם, לקנות משחקים מקוריים שלהם. יש לי עדיין בבית את The Colonel's Bequest, בעטיפה המקורית, עם כל החוברות, דיסקטים, קטלוגים והכל. המשחק יצא ב-89, ואני קניתי אותו ב-90 או 91.אני לא אספן גדול, ככלל, אבל זה מגניב אותי שהוא שם.תמיד הרגשתי שזה נדיר, מיוחד. מי שרוצה להרגיש גם נדיר ומיוחד, מוזמן לקנות אחד ב-ebay, תמורת כ-25 דולר. ebay הוא הנאפסטר של האטומים. בדיוק כמו שכל השירים נמצאים באיטיונז, אז כל החפצים נמצאים ב-ebay. חשבתם שיש לכם משהו נדיר? צעצוע ילדות שאבד לכם? אפשר למצוא אותו באיביי. ואם הוא לא שם היום, הוא יהיה שם מחר. את ה-mp3 ההוא, של sketches of china, עדיין יש לי. פעם, אם הייתי מוחק אותו בטעות, זו היתה טרגדיה. היום, אני לא יודע אם אפילו הייתי טורח לשמור אותו. תמיד אפשר להוריד. איביי עושה את זה פתאום עם חפצים. אם היה נשרף לי הבית מחר, הייתי "מוריד" שוב את The Colonel's Bequest. הנדיר נגמר.

"אה, כן, אבל יש מלאי מוגבל של משחקים כאלה, אז בטח מתישהו זה יגמר, ואז זה יהיה נדיר". המשפט הזה היה נכון, אלמלא חוק האספנים השלובים.

חוק האספנים השלובים – הוכחה (אלגרו וויואצ'ה)

1. יש אספנים לכל דבר שרק תרצו, החל מתקני pez וכלה בכלי מטבח משנות החמישים.

2. אספנים שומרים על הדברים שלהם הייטב.

3. אספנים תמיד רוצים להגדיל את האוסף שלהם.

4. הדרך להשיג פריט חדש עוברת לעיתים בויתור על פריט קיים.

4. ולכן אספנים בשלב מסויים יוותרו על דבר אחד באוסף, כדי להשיג את הדבר הבא.

5. יש הרבה אספנים.

מכאן נובע: תמיד יהיה מישהו שמוכר את הלאנצ'בוקס-אופטימוס-פריים שלו באיביי.

חשוב, דרך אגב, לא לבלבל בין נדירות ובין יוקרה. כביכול יש קשר בניהם, אבל גם דף הנייר שיושב לי ליד המיטה ועליו קישקשתי את שמי הוא נדיר. יש רק אחד ממנו בעולם, אבל אף אחד לא ישלם לי אגורה בשבילו. מצד שני, מי שרוצה לחפש שעון אומגה באיביי, יקבל קרוב לעשרת אלפים תוצאות. דברים הם יוקרתיים כי החלטנו להסכים שהם יוקרתיים. אבל זה סיפור אחר.

בחברה תיאורטית שבה שום דבר לא בחוסר, מה בכל זאת נשאר נדיר? התשובה הברורה, לי לפחות, היא אנחנו. המעשים האישיים שלנו. המכתבים שאנחנו כותבים זה לזה, המשחקים שאנחנו משחקים – כל אותם דברים שלא ניתנים לשיכפול. הנדירים באמת.

סגרו את קולנוע פריז, ומילאו אותו מלט

מגדל צדק היה אחד מהסודות האלה, שכל אחד היה בטח שהם שלו, למרות שהוא התנוסס לו בריש גלי על ראש גבעה. גילינו אותו לפני 10 שנים לערך, כשניסינו להכנס לאנטיפטרוס, שבדיוק הפך להיות גן לאומי, והשומר אמר שאסור וסגור. הסתובבנו מדוכאים, כשפתאום הבחנו במבצר ענק על גבעה לא רחוקה, בראש העין. עצם קיומו של מבצר כל כך ענק אך נטול שם ליד אנטיפטרוס נראה לנו בלתי סביר להפליא. למה את הדבר הזה אנחנו לא מכירים? כשהתקרבנו, ראינו שאין שבילים, אין חנייה. יש כמה מחצבות פוסט אפוקליפטיות מעדות מקס הזועם בדרכים, והרבה סברס פרא. כשטיפסנו במעלה הגבעה היינו בהלם. מבנה ענק, רב קומתי, ונטוש להפליא שנראה יותר כמו טירה באירלנד מאשר משהו ליד ראש העין,  משקיף לו על כל מישור החוף מערבה (היום רואים עד עזריאלי) ולנוף קסום מזרחה.

בכמה חדרים היו תקרות עם פיח ממדורות, באחד מהם היה מזרק או קונדומים. למקום היה ריח של סכנה, של הרפתקאה, כמו שצריך להיות, והעובדה שאף אחד לא הכיר אותו ( "מכירים את המבצר ליד אנטיפטרוס?" "אתה מתכוון לאנטיפטרוס?" "לא…" ) רק הוסיפה לכך. כמו בניינים נטושים בתל אביב, או תושביה של לונדון התחתית, מסתבר שגם מבצרי ענק בראש העין מסוגלים להעלם מן העין.

במשך השנים מגדל צדק הפך להיות מעין "מקום פרטי" שלי, ומסתבר של עוד אנשים. אירגנתי שם 2 ערבי סיפורי אימה, אנשים עשו שם קומזיצים, ארגנו שם משחקי תפקידים. כל מי ששיחק D&D אי פעם בחייו תמיד תהה, בוודאי, מאיפה הגיעו ה"חורבות ליד העיר" שהרפתקנים תמיד הולכים לחפש בהם אוצרות. כל מי שגר בראש העין בטח יודע.

אתמול, שוב הלכנו לבקר שם. וגילינו שסגרו את קולנוע פריז, ומילאו אותו מלט. לא בדיוק סגרו – יש גדר ומחסום, אבל כוחות השוק עקרו אותה במקום נכון ואפשר להסתנן. אבל פתאום יש סורגים על החלונות, ומעברים שסגורים כי  מסוכן, ותקרות בטון עם צינורות חשמל. רשות הטבע והגנים החליטה שצריך לשפץ על ידי הוספת מדרגות גרניט פורצלן ותאורה.

כילד בכפר סבא, ממש ליד הבית, היה מין שדה בור כזה, שבו שיחקנו. קראנו לזה, למרבה האירוניה "השטחים", וכשהתחילו לבנות שם, חשבנו איך אנחנו נלחמים עליהם. זה היה סוף שנות השמונים ורעיונות כאלה היו פופולאריים. מה שהיה קסום ב"שטחים", ומגדל צדק, היה החצי פראיות שלהם, הנוכחות שלהם כמשהו לא מגודר, לא מסומן, מקום שבו אולי עוד יש מפלצות מפחידות בחושך, כי לא הכל מואר. יש מעט מקומות כאלה בעולם שלנו, והם נעלמים.

אנחנו לא לומדים שום דבר מג'ראד דיאמנונד. חיידקים הם שהפכו אותנו למי שאנחנו, לא פחות מניקיון ידיים אובססיבי.

על מגרש חבס, עוד שדה גדול במרכז כפר סבא, בנו את קניון ערים. אתמול איבדנו, כנראה, את מגדל צדק למסלול המהיר לאולם חתונות.

(!השלט החדש. בזה שמעליו, הישן – סכנה)

דיבורים, ג’ייסון בורן, לונדון, מכוניות מעופפות, כבלים, כותרות מגניבות עוד יותר

בעקבות הוויכוח שהיה לי עם ג'וני על הג'יימס בונד האחרון, ראיתי לא מזמן שוהמממ... גם פה יש שוט על השעון ג'וני...ב את הסרט השלישי בסדרת ג'ייסון בורן, The Bourne Ultimatum. אני חייב להודות שהסדרה הנ"ל חביבה עלי מאוד, בגלל הקצב שלה, האפלוליות שלה, והבחירה שלה באומנויות לחימה פיליפיניות לכוריאוגרפית הלחימה. הרעים הם בדרך כלל ה-CIA, והטובים הם ג'ייסון בורן, ולעיתים בחורה מזדמנת.

בסרט השלישי, יש סצינה שבה מנסים לעקוב אחר עיתונאי ואחרי ג'ייסון בורן. הרעים יושבים בניו יורק, והטובים נפגשים בלונדון, בתחנת רכבת. בסרט, כמו בחיים האמיתיים, כל סנטימטר של לונדון, מכוסה במצלמות אבטחה, שמשמשות את כוחות הבטחון שם לדברים טובים, או כך יש לקוות לפחות. מה שהיה לא אמין בסרט לא היה הכיסוי, אלא הקלות שבה אנשים במשרד של ה-CIA התממשקו ל-feed של המצלמות הבריטיות. כמה לחיצות כפתור, והנה – המערכות שלנו מדברים עם המערכות של הבריטים, והכל סבבה. ועל זה נאמר: מיי טוכעס. כי המכונות שלנו, מה לעשות, לא מדברות אחת עם השניה. זיו קיטרו הסביר לפני כמה זמן בכתבה שהוא רוצה מכונית מעופפת. את האמת, שגם אני, אני פשוט לא בטוח אם זה רעיון טוב כמו שהוא מגניב. מה שאני כן רוצה, זה שדברים יתחילו לדבר אחד עם השני, בכל המישורים. בקלות. תמיד.

האייפוד שלי,למשל: אני רוצה שהוא ידבר עם הרדיו של האוטו שלי, ועם רמקולים של בית שאני מתארח בו, ועם הפלאפון שלי. אני לא רוצה לעשות שום דבר בשביל שזה יקרה, לא יותר מנפנוף ולחיצה על כפתור או שניים. תיאורטית אני יודע איך לגרום לאייפון לנגן מהרמקולים שלי בבית – קוראים לזה כבל PL ל-RCA (ללא ספק הכבל השימושי ביותר בתולדות האדם). אבל כדי לגרום לו לדבר עם הרדיו באוטו כבר צריך כבל אחר, ועם הפלאפון כבל שלישי, וכן הלאה. הפלאפון שלי יכול, תיאורטית, לדבר עם המחשב שלי, או עם המזגן שלי, אבל זה בערך כמו להגיד שאני יכול להעביר מסרים בכל שפה, כל עוד אני מסתובב עם צבא של מתורגמנים. או כבלים.
עכשיו, אני לא הראשון שאיתר את הבעיה הזאת. בארכיון ההיסטורי הנפלא שנקרא "גליונות Wired משנות התשעים", שאני משום מה אוהב לקרוא תוך כדי אכילת חביתה, נתקלתי בכתבה מדצמבר 95, שמתארת את ההשקה ותהליך ההתממשות של "הדבר החם הבא" – ג'אווה. ג'אווה התחילה כספין אוף של פרוייקט של סאן שאמור היה לעשות משהו ממש כזה – לגרום לכולם לדבר אחד עם השני, פרוייקט שנקרא אז Oak. אלון או יאווה – עדיין המכשירים שלי לא מדברים אחד עם השני.

כשהתחלתי לחשוב על זה, ניסיתי להבין למה בעצם לא. הרי יש מיליון תקני תקשורת. למה אין נדידה, לאורך הזמן, לכיוון של התכנסות, ובמקום זה רק כל הזמן התפצלות לתתי תקנים למיניהם? איפה הזמנהוף המקומי שיעשה סדר? שאל את זה יפה אהרון אמיר ניל סטיבנסון ב-Snow Crash, כשגיבור הספר הירו פרוטגוניסט מנסה להבין, תוך כדי היותו supreme ninja mage hacker lord, למה לשפות יש נטייה להתרחק זו מזו, להשבר לרסיסים, ולא להתקרב. צרפתית, איטלקית, פורטוגלית, רומנית, ספרדית – זה הכל לטינית שנשברה, כל אחת בדרכה שלה. למה זה? ואיך מתמודדים עם זה?
אז פתרון אחד הוא באמת תרגום, כשכבה מתווכת. אבל זה פתרון שעובד טוב למקרים ספציפיים, הוא לא פתרון כללי, לפחות עד שנמציא את ה-Bable fish, ונדרס במעבר חציה. הנסיון מראה שהתשובה לזה, לפחות בשדה שפת בני האנוש, הוא כינון של Lingua Franca, שפה שכווולם מדברים, או אמורים לדבר. כפי שהשם רומז, פעם זה היה צרפתית. היום זה אנגלית. מחר סינית אולי, מי יודע. במשך מאות שנים, עד המאה ה-18 בערך, יכלו כל מלומדי אירופה להתכתב זה עם זה על נושאים משותפים, כי היה ברור שכל בן תרבות יודע לטינית, וכותב בה את ממצאיו. היום רוב המחקרים שמפורסמים מפורסמים באנגלית (מלבד איים בזרם פה ושם).

הבעיה היא, שזה מדכא. זה מדכא בגלל שלמיטב ידיעתי, רוב ה-Linguae Francae הגיעו מאיזשהו אקט של הגמוניה. מזה שמישהו ניצח. לטינית הגיעה בגלל שהרומאים ניצחו ונשארה בגלל הכנסייה וביתה המופרעת, האוניברסיטה. הצרפתית הגיעה בגלל הנורמנים והאליטה הצרפתית. האנגלית של היום היא תוצר של הגמוניה כלכלית תרבותית. אם מייקרוסופט או אפל היו מעצבים את כל המכשירים שלנו, יש סיכוי שהם היו מדברים אחד עם השני. מצד שני, האם היינו רוצים לגור בעולם כזה?

I’ve seen the Future, It is Murder.

במקביל ללהטוטי העבר שאני מלהטט במאקו, אני חוזר בימים אלה לאוניברסיטה, על מנת לכתוב על העבר. על העתיד. יש פיטצ'ים, שבמשפט אחד מסבירים את הכל. דקסטר, למשל: הוא רוצח סידרתי שרוצח רק רוצחים סדרתיים. זהו. מובן, משכנע, מגניב.גם במקרה שלי, הפיטצ' מאוד פשוט: אני רוצה לכתוב על ההיסטוריה של העתיד. Star Trke בשנות השישים נראה כמו שנות השישים. אני רוצה לכתוב על זה. מדע בדיוני הוא קצה אחד של הספקטרום – הוא קוטלג כ-Fiction. מה שאולי יותר מגניב, זה אנשים שלקחו את עצמם ברצינות.

הבלוג הנפלא Paleo Future, המספק "הצצה לעתיד שלעולם לא היה" יש, לדוגמא, סדרת הדפסים מ-1910 שמתארות את החיים, על גווניהם השונים, בשנת 2000.זה כיף מאוד גדול בשבילי.
כאן ניתן לראות וועידת ווידאו בשנת אלפיים:

או את ילדי בית הספר המאושרים:

וועדות אתיקה ומשחקי תפקידים

אחרי יום כיפור נסענו, ידידה ואני, לאשרם במדבר. יש להם שם מעין תוכנית כזאת שאפשר להתנדב ולעבוד ובתמורה מקבלים מקום לישון ואוכל. יכול להיות שצריך לשלם כמה גרושים. אחד האנשים שפגשנו שם, מדרי המקום, היה איש, לא צעיר, עם פיגור שכלי קל, שאיכשהו התגלגל לשם – מצא עצמו באשרם. נקרא לו "שמעון". למי שתוהה, מלבד מדיטציות בוקר וערב, הנטייה של אנשים להגיד "פרוסס" הרבה, ותמונותיו של אושו, האשרם מזכיר יותר היאחזות נח"ל ממקום רוחני אינדוקטרינטיבי. שמעון היה מבסוט לאללה – הוא הגיע למקום שדי מקבל אותו, נותן לו מקום לישון ואוכל לאכול וחברה לשהות בה. כיף. בתמורה הוא משתתף בנטל העבודה – שוטף כלים,עוזר לבשל – כמו כולם ואולי אפילו קצת יותר.

ואז חשבתי על תסריט משעשע: אי שם בתל אביב מתחילה להסתובב השמועה, בקרב הומלסי העיר, על מקום קסום, אי שם במדבר, שתמורת כמה  שעות עבודה ביום מקבלים 3 ארוחות, מקום לישון, מקלחות. וסטפן דה קלואה של ההומלסים מארגן מסע מופלא מהתחנה המרכזית, דרומה לשיטים, שבסופו הם מגיעים לארץ המובטחת. ופתאום, נוחתים על האשרם 15 הומלסים, מלאי עזוז ומרץ ומוכנות לעבוד, בתמורה אוכל ומקום לינה. תודו שיש פה בסיס לסיטקום לא רע.

מתישהו השבוע, ניהלתי שיחה עם הננס, שותפי לדירה. הננס חובב גדול של "האח הגדול". דיברתי איתו על מה זה בעצם, הדבר הזה. ואז הבנתי כמה זה נורא. ידעתי שהם מנותקים מהעולם, בלי אינטרנט או טלוויזיה (למרות שזה יכול להיות כל כך loop in the space-time continuum אם הם היו רואים טלוויזיה, ורואים את עצמם רואים טלוויזיה ורואים את עצמם רואים טלוויזיה ורואים את Control-C.) אבל לא ידעתי שגם אין להם שם סרטי ווידאו, או חומרי קריאה, או כל הסחה אחרת, מלבד עצמם. רק המחשבה על זה מחרפנת אותי. אם היו שמים אותי בכזה דבר, זה היה הופך תוך מספר ימים קצר מאוד מ"האח הגדול" ל"דקסטר", ולא בגלל הדונאטס. מישהו באימון היום העיר שרוב הסיכוי ש"האח הגדול" לא היה עובר בוועדת האתיקה של החוג לפסיכולוגיה. באמת. יותר מכל, זה הזכיר לי את "הזר", הפרק שהוא מבלה בכלא.

ואז, כמו עם ההומלסים והאשרם, פתאום עלתה במוחי מחשבה. מה היה קורה אם היו מכניסים לווילה של האח הגדול שחקן משחקי תפקידים – מנחה מוכשר, נאמר, שפשוט היה מעביר להם משחקים כל היום. איזה דאחקה זה יכול היה להיות. פתאום האח הגדול הופך להיות אחלה הזדמנות לקמפיין.

cha cha cha change(ling)s

חברת משחקי התפקידים White Wolf מוציאה לאור סדרה של משחקים שמתרחשים ב"עולם האפלה". העולם הנ"ל דומה מאוד לעולם שלנו, מלבד היותו מאוכלס במפלצות ויצורים פנטסטים, כמו ערפדים, זאבי-אדם, רוחות רפאים וכו'. השחקנים משחקים דווקא את היצורים, או המפלצות, תלוי את מי שואלים. אחד מהמשחקים הללו, דווקא לא מהמוצלחים בניהם, הוא Changeling.

ב-Changeling השחקנים משחקים פיות, או אנשים שחיים במקביל גם בעולם ה"אמיתי" וגם בממלכת הפיות. לכל אחד מהמשחקים הנ"ל יש איזושהי מיתולוגיה, גירסה של ההיסטוריה של העולם מזווית ראייתם של הייצורים (ערפדים, למשל, מספרים שקין היה הערפד הראשון). בהיסטוריה של Changeling, ככל שהאדם התקדם בשביל הרציונליות והמדע, כך התרחקה ממלכת הפיות הקסומה ממנו, עד שהקשר בניהם ניתק לחלוטין. אבל ב-21 ליולי, 1969, קרה משהו. ניל ארמסטרונג שידר צעד קטן לאדם וצעד גדול לאנושות מהירח, והקשר עם ארקדיה, עם ממלכת החלומות חזר. שידור חי של משהו כל כך מסעיר, כל כך מעורר תקווה, כל כך פותח מחשבה ולב גרם לאנשים להתנתק, לשבור את הקליפה הרציונלית שלהם ולהאמין, גם אם לרגע קט.

עם כל האמונה שלי ביכולת האדם להגשים את חלומותיו, נמנעתי מעשייה ציבורית ישירה, מהתנדבות לאיזשהו גוף, מאז ימי שחרור-אסירי-המצפון שלי, באמנסטי אינטרנשיונל, בגיל 16.
אבל מסתבר שגם אני לא יכול להקיף אישה 365 מעלות. תמיד יש איזה סדק קטן, שדרכו היא יכולה להתגלות.

בעולם של Changeling, הסדק הזה היה הנחיתה על הירח. נראה שבעולם שלנו הסדק הזה היה הבחירה של אובמה. ההשלכות שלה, למרות הכל, נראו אתמול. עיר לכולנו עשתה כאן משהו שלא יכול היה לקרות במציאות הצינית, הרציונלית, מכוסת שמלת הבטון והמלט. למרות שהתוצאות המאכזבות כביכול, בסופו של דבר הן סוג של נס: רשימה שלא הייתה קיימת לפני חודשים ספורים, שבראשה עומד קומוניסט ממפלגה דו-לאומית שנמצא רחוק רחוק מהקונצנזוס מקבלת 5 מושבים במועצה והוא זוכה ל-35% אחוז מהקולות, חברים – זה הזוי!. למרות האכזבה, הסדק הזה נוצר, ברבים. הוא הורגש אתמול על הגג של המטה של עיר לכולנו, הוא הורגש בעשייה, באומץ לחלום. עיר לכולנו היתה, אולי יותר מהמטרה, גם הדרך.

למרות הכל, האכזבה ברורה. השאלה היא מה עושים איתה. דינה כתבה פעם, בפרפרזה משעשעת, ש-"Hope is that thing with feathers, the cat dragged in through my door". אבל מהפכנים אמיתיים, משני עולם, הם אלה שנכשלו שוב ושוב, כל פעם הוטחו יותר חזק לרצפה, ומצאו את האנרגיות לקום ולהמשיך. הם לא אנשים שנתנו את כל מה שיש להם בשביל ה-showdown הגדול בסוף הסרט, שאחריו מנצחים בגדול או מפסידים לנצח. מה שיוכיח לכל העולם שאנחנו הרבה יותר מסתם טרנד תל אביבי, הוא הפיכת התנועה לברת קיימא, לממשיכה בדרך, למרות האכזבה. לא צריך "לנקום" ב"אלה שלא מבינים" או להתייאש מ"כפויי הטובה". צריך להמשיך לעשות, ולא סתם לעשות – להמשיך לעשות בדרך המדהימה והמיוחדת שהתחילה כאן. כל צעד שלנו בהמשך הדרך ההיא מרחיב את אותו סדק, מעודד עוד אנשים להעז לחלום.

וחוץ מזה: להמשיך לקרוא ←

רשמים מהדרום העמוק, וממעבה העיר

1. בכניסהאוגר אורגני לעין יהב עומד לו שלט בלתי סביר המזמין את הבאים ל"חווית גריל יפני". עין יהב כלל, נראה כמקום תלוש. באמצע הערבה ישנם בתים שנראים כאילו הם מנסים להיות ברמת השרון, עם מדשאה מוריקה וגגי רעפים. לא כל מי שחי במדבר צריך, כמובן, לחיות במבני-בוץ-אקולוגים-עם-קולטני-שמש-ואוגרי-מרעה-טבעי-שמייצרים חשמל, אבל הפרבריות המדברית הזאת, במקום ללא עיר, בולטת לעין כל כך. מה שמחזיר אותנו לחקלאות המדברית ישראל 2008 הם מודעות הנייר, המצולמות על נייר צהוב, וכתובות בתאילנדית, שפתו החדשה של החקלאי העברי.

     (לא בתמונה: חשמל)

2. גמר "היפה והחנון", אליו נקלעתי חצי בטעות, הרגיש יותר מכל, כמו מסיבת סוף קורס. אחווה גדולה שפעמה לה בין משתתפי התוכנית, שפירגנו אחד לשני בטירוף – הזוכים ללא זוכים, הזוכים לצוות התוכניות, והלא זוכים לזוכים, ולכולם. לא ראיתי הרבה תוכניות ריאליטי, כמעט בכלל, אבל אם פירגון בקנה מידה כזה הוא נדיר בישראל בכלל, יש להניח שהוא נדיר בפרט גם בסדרות תחרותיות . כל הכבוד, באמת, לאנשים שיצרו את התוכנית הזאת. אני עדיין לא סגור לחלוטין על למה הסדרה הזאת הצליחה לגעת בי כל כך, למה אני חש אליה כל כך הרבה אמפתיה, אבל עדיין ניגשתי באופן אישי ואמרתי תודה לכמה מהמשתתפים, כי אני מאמין שזה יפה להגיד תודה לאנשים שעשו לך טוב, גם אם הם לא כיוונו אלייך באופן אישי.

3. המדבר יפה מאוד, במיוחד בימים אלה. השהות שלי שם העלתה תובנות מספר. הראשונה בהם היא האופי הקלסטרופובי של טיולים בארצינו הקטנה. כמעט כל טיול שנתי בבי"ס/תנועה/חברה' מגיע בסופו להתקדמות מדודה בוואדי, נקיק, מכתש, ערוץ, או נחל. במילים אחרות, כמעט כל חוויות הטיול שלנו מסתכמות בשהיה בין 2 קירות.

בביקור האחרון שלי בשיטים, באשרם ההזוי, ניסיתי להבין למה דווקא פה אני נמס מהנוף. ברביעי-חמישי שהעברתי במדבר, שוב בוואדיות, הבנתי שהמרחבים הפתוחים של המדבר הם אלה שגרמו לנפשי לשיר.

4. "אינני תלמידו יותר, אני אמן בזכות עצמי", כך ממלמל דקסטר על אביו, ברגע פרוידיאני רווי מודעות עצמית. נכון, גם אמנים, "מאסטר" בלועזית, צריכים להשאר תלמידים נצחיים. כשהם לא, יש סיכון איום להפיכתם למפלצות אגו בלתי נסבלות, לא משנה מה תחומם. אבל איפושהו במהלך המסע שלהם, הם לומדים מה טוב להם יותר, ומה טוב להם פחות. מה עובד יותר נכון בשבילם. תמיד חשוב להשאר פתוח, ללמוד דברים חדשים, לאתגר את ה-comfort zone שלך.  אבל, אם בחרת דרך והלכת בה כברה, חשוב לא פחות לזכור מי אתה, מה הכי מתאים לך, ולדעת לסרב לדברים שלא, לאחר שניסית.