כמה תובנות בדרך (חזרה) מוויפאסנה

1. הייתי, ראיתי, שתקתי, חזרתי. מהר מהצפוי. המקום מקסים, הטכניקה מעניינת, הכל מתוקתק ברמות שנדיר לראות בארץ, לאף אחד אין את חיוך ה"שנטי שנטי" על הפנים. מגיעים למקום הזה כדי לעבוד, ועבודה קשה. זה נכון שאני ועבודה קשה אף פעם לא היינו חברים טובים במיוחד, אבל לא זו הסיבה שהלכתי.

2. הסיבה, מלבד ציווי ה-chercher התמידי, היתה פלאגלנטים. נשארו לי עוד עבודה סמינריונית וחצי לתואר המזויין הזה, אותו אני מצליח בכשרון וחינניות לגרור כבר חמש שנים. העדרו של התואר וחוסר יכולתי לכתוב עבודות אילו מסב לי צער וכאב עמוקים. אחת מהן אמורה להיות על פלאגלנטים, מעין אנשים כאלה שנהנו להתעלל ולהצליף בעצמם בזמן המגיפה השחורה. תוך שאני יושב שם, ומנסה להרגיש את הנשימה נוגעת בקצה אפי (נסו לעשות את זה אתם 28 שעות!), הבנתי שבעשרה ימים האלה הייתי יכול לגמור את אחת מהעבודות הללו, ושאני אמור לכתוב על הפלאגלנטים, לא להיות אחד מהם.

צילום אליוסטרציה

3. ככל שנוסעים דרומה, כך אנשים מאבדים אחריות בכל מה שנוגע לשמות של מקומות וצמתים. זבדיאל? זה לא ההוא שהקים את ספרינגפילד? אוזה, חברים, זה שם של ציפור מבד, לא מקום.

4. מעניין לראות כמה זמן לוקח לך להבין ולהסתגל לטרמינולוגיה של מקום. "בקורס שעבר שירתתי" – "הפעם באתי לשבת" "מי היה המורה?". דברים קטנים. מדהים גם איך השליטה בשלושה-ארבעה מונחים מהז'ארגון הפנימי של מקום מאפשרת לך לפתוח כל מני דלתות, אם רק תרצה. Young social engineers, take note.

5. ההוראה בוויפאסנה מתקיימת בעיקר בשלט רחוק. לכל קורס יש מורה, אשר עיקר תפקידה/ו הוא לשבת על במה קצת מוגבהת וללחוץ על ה-play. מהרמקולים בוקע קולו של המורה. המורה (גואנקה), נשמע קצת כמו גרסא הודית של בארי וויט, עם אוצר מילים נרדפות בלתי סביר ("work diligently, ardently, presistently, patiently"), והנטייה ההודית לחזור על מילים בסוף משפט פעמיים, ולהשתמש ב-So (נגיד: "So naturally, so gracefully" וכו'). הוא מזמרר לו כל בוקר ארוכות בפאלי, שפתם של הלא-עצים, ובערבים מופיע בווידאו.

6. יש משהו מאוד מוזר כשמישהו ניבט אלייך מעבר למסך, ומספר לך משהו על מצבך. גאנקה מסתכל עליינו בעיניים, ומודיע: "The first day is over!". איך הוא יודע? אמאלה! לפני הכל, יש לזה אפקט הארי סלדון/משימה בלתי אפשרית לא נורמלי.

7. מלבד היותו גורו של זרם מדיטציה יוצא דופן, גונאקה נראה כמו הודי גנרי לחלוטין. אחרי שלוחצים על Control-N בתוכנה של ההודים, הוא ישר עולה למסך. הוא לא מרחף באוויר, הדבר שהוא לובש הוא לא בגדי גורו, הוא סתם נראה כמו כל הודי שתפגשו ברחוב. אין לו, למשל, את הלוק של אושו, שכשאני רואה אותו אני תמיד משום מה נזכר ב-Fantastic Mr. Fox של רואל דאל (אם כי קצת יותר בגרסה שלי יצא להתקל בה, כזו שאכלה ילדים קטנים). השילוב הזה של הנורמליות מצד אחד ואוצר המילים הבלתי אפשרי ודברי החוכמה האמיתיים שהאיש מוצא מפיו יוצר מעין דיסוננס שאי אפשר לראות אלא כמבדר, במיוחד אחרי ששותקים כל היום. זה קצת אותו אפקט ש-T-Bag מ-"Prison Break" יוצר, רק שהוא לא נראה נורמלי.

8. Heroes הולך ומשבח מפרק לפרק.

 

סיגוריסטה

"אתה חייב להיות סיגוריסטה, בכל מה שאתה עושה. במיוחד בלחימה. אבל לא רק!" – את זה, ואת "אתה חייב להוריד את הכרס הזאת" שמעתי כל יום, מספר פעמים ביום, מהאורח הפיליפיני שלי.

סיגוריסטה… קשה לתרגם. בטוח בעצמך? קצת מאצ'ו? לא מפחד? מהמילה "בטוח" בספרדית. עבר כל מני פיתולים בדרכו לטאגאלו, או ויזאיאן. בובי טבימינה, לו אני קורה Sir, ושאותו אני מציג בפני הסלקטור בנתב"ג בתור המורה שלי, הוא סיגוריסטה. לא כל יום רואים מישהו עם נוכחות כל כך חזקה, שמאמין כל כך חזק באמת שלו, ולא מפחד להוכיח אותה. לחימה, כמו גוף, היא מין מקום פוסט מודרני להחריד כזה. יש כל כך הרבה מערכות אמת לגבי מה "נכון" לעשות ואיך צריך להגיב – וכולן נכונות. גם אילו שאומרים "תכנס פנימה" וגם אילו שאומרים "תברח הצידה".

אני לא איש מאמין. מעולם לא הייתי. היכולת להתמסר למערכת אמת אחת אף פעם לא היתה בגנים שלי – תמיד אפשר לראות את הערך שיש באמת השניה, השלישית. אולי קוראים לזה אמפתיה?

בדרך לאחד הסמינרים, עצרתי בארומה בבית ינאי. כריך טוניסאי אחד מאוחר יותר, אני חוזר לאוטו, ומגלה שחלומי הרטוב התגשם: הזוג שהחנה את מכוניתו בצורה חזירית כל כך שנאלצתי לתמרן כמו לוליין בקירקס הסיני על מנת להכנס – הזוג הזה בדיוק חזר לאוטו במקביל אלי.

"חניתם בצורה חזירית", סיננתי לעברם. הם הביטו בי בהלם מסויים. לזה הם לא ציפו.

"אהה… אבל זה גם לא יפה להגיד חזירי. זה מאוד פוגע".

כאן עמדו בפני שתי אופציות. להגיד "נכון, סליחה, לא התכוונתי לפגוע". ולהגיד "לא רוצים שיקראו לכם חזירים, אל תחנו כמוהם". אני בחרתי את הראשונה. כי האמת שלהם, גם היא שרירה.

סיגוריסטה.

שבועיים רצופים, כמעט 24 שעות ביום, עם מישהו שהסיגוריסטה שלו כל כך חזק – משהו בזה עובר עלייך. המוכנות לנטוש את האמת האבסלוטית, הלא קיימת בעצם (בדיוק כמו שבקבלה, אחד מהסוגים של ה"אין" הוא "אינסוף"), ולטעת את רגלייך בקרקע. To make a stand. זה הכיוון.

זה, ולהרביץ הרבה עם מקלות.

מאחורי הקלעים של המציאות

המאגוס, שמודבק אצלי הן על הדלת של הבלוג והן על דלת ביתי, הוא אחד מקלפי הטארוט איתו אני מזדהה ביותר. אחד מהפירושים שלו, הוא הנסיון לשלוט במציאות, לעצב אותה וללוש אותה כרצונו של המג. על שולחנו של המאגוס מונחים כל ארבעת הסימנים של הטארוט – שרביטים, חרבות, גביעים ומטבעות, אשר מסמנים את ארבעת היסודות שמהם מורכב הייקום. הם שלו.
להיות מלצר זה להיות במאחורי הקלעים של המציאות. להציג בתערוכה זה להיות במאחורי הקלעים של המציאות. את השבוע הזה ביליתי במאחורי הקלעים הכי… עמוק בו הייתי אי פעם. ארבעה ימים שהיווה בערך את מה שפי. טי בארנום כינה "The Greatest Show on Earth".

עבודה מאחורי הקלעים לארגון ששואף, ומצליח לייצר שלמות, זו חוויה מדהימה. היא מדהימה עוד יותר, כאשר שנה לפני זה את היית בקהל. יוצא שאתה מקבל ראיה כפולה, במיוחד בהשוואה לעבר – עד כמה מצד אחד הכל באמת מושלם מעבר למה שהעזת לדמיין, ועד כמה הכל מלא מפאקים קטנים, ודאחקות לא קשורות.

כדי להגיע לשלמות הזו, נדרשת עבודת צוות ברמות שאני לא העזתי לחלום עליהם עד כה. היכולת של 20 איש לתפקד מבצעית כמו גוף אחד זה מסוג הדברים שרואים רק בסרטי משימה בלתי אפשרית. ככה – הן ברמת התפקוד, השלמות והאינטנסיביות, עבר השבוע שלי.

המציאות, עכשיו, שוב מצד הצופה ולא מצד המייצר – נראה כאילו פתאום מזדחלת לה בהילוך איטי.

אלים אמריקאים

בעקבות ההודעה של ואן דר גראף, בנוגע לפנטזיות הקמת מגע מול גורמים נערצים, הרהרתי שוב בכמה מוזר זה להיות מישהו כמו ניל גיימן (או ג'ון לנון, להבדיל). לקרוא את סאנדמן, למשל, או לשמוע אלבומים של הביטלס (או הכניסי כל נכס תרבותי משמעותי שאת מרגישה נוח איתו כאן) היו חוויה מכוננת בשבילי – או לפחות השפיעו עלי, על טעמי, על תפיסת העולם שלי, במידה מסויימת.

וזו חוויה שניל גיימן לעולם לא יחווה. כשחושבים על זה, מדובר במעין סנדרום מינכהוזן שכזה.

אדון האור

עצם הדיבור על המאבק לא להפוך לאל עשוי להשמע כתרגיל פומפוזי באהבה עצמית, אבל אני חושב שרבים יותר מאיתנו נמצאים בצומת הזאת ממה שאנו חושבים. זה מגיע במיוחד בכל מגע שיש לו ניחוח של חינוך והדרכה – עבודה מול צעירים, כגורם כריזמטי, או מבשר בשורה.

סיימתי, זה עתה, מחזור הנחיה ראשון בעבודתי. הילדים, תלמידי י' רגילים לחלוטין בהם אני מאוהב עד קצוות אוזני, התחרו בניהם בסוף מי אומר לי שלום אחרון, מי מחבק אותי אחרון. זה היה לי מביך. לאורך כל הקורס, חשפתי עד כמה רק ניתן היה את חולשותי האנושיות, את הכרס שצמחה לה, את חוסר הסדר הבסיסי וכתב היד האיום. זה עבד, חלקית. הם עדיין לא ממש מתורגלים בהפרדה בין המסר ומוסרו.

התחושה של להסתובב ברחוב ולדעת ששינית לכ-15 ילדים את החיים, ולו בקצת (אבל יש סיכוי שבהרבה) טוב יותר, מבחינת הטריפ, מרוב החומרים הפסיכו-אקטיבים שניסיתי בחיי.

והמילה היא…

זה רק אני, או שייתכן והמילה שחוזרת על עצמה הכי הרבה במגזין "TheMarker" היא: TheMarker?