1. הייתי, ראיתי, שתקתי, חזרתי. מהר מהצפוי. המקום מקסים, הטכניקה מעניינת, הכל מתוקתק ברמות שנדיר לראות בארץ, לאף אחד אין את חיוך ה"שנטי שנטי" על הפנים. מגיעים למקום הזה כדי לעבוד, ועבודה קשה. זה נכון שאני ועבודה קשה אף פעם לא היינו חברים טובים במיוחד, אבל לא זו הסיבה שהלכתי.
2. הסיבה, מלבד ציווי ה-chercher התמידי, היתה פלאגלנטים. נשארו לי עוד עבודה סמינריונית וחצי לתואר המזויין הזה, אותו אני מצליח בכשרון וחינניות לגרור כבר חמש שנים. העדרו של התואר וחוסר יכולתי לכתוב עבודות אילו מסב לי צער וכאב עמוקים. אחת מהן אמורה להיות על פלאגלנטים, מעין אנשים כאלה שנהנו להתעלל ולהצליף בעצמם בזמן המגיפה השחורה. תוך שאני יושב שם, ומנסה להרגיש את הנשימה נוגעת בקצה אפי (נסו לעשות את זה אתם 28 שעות!), הבנתי שבעשרה ימים האלה הייתי יכול לגמור את אחת מהעבודות הללו, ושאני אמור לכתוב על הפלאגלנטים, לא להיות אחד מהם.
3. ככל שנוסעים דרומה, כך אנשים מאבדים אחריות בכל מה שנוגע לשמות של מקומות וצמתים. זבדיאל? זה לא ההוא שהקים את ספרינגפילד? אוזה, חברים, זה שם של ציפור מבד, לא מקום.
4. מעניין לראות כמה זמן לוקח לך להבין ולהסתגל לטרמינולוגיה של מקום. "בקורס שעבר שירתתי" – "הפעם באתי לשבת" "מי היה המורה?". דברים קטנים. מדהים גם איך השליטה בשלושה-ארבעה מונחים מהז'ארגון הפנימי של מקום מאפשרת לך לפתוח כל מני דלתות, אם רק תרצה. Young social engineers, take note.
5. ההוראה בוויפאסנה מתקיימת בעיקר בשלט רחוק. לכל קורס יש מורה, אשר עיקר תפקידה/ו הוא לשבת על במה קצת מוגבהת וללחוץ על ה-play. מהרמקולים בוקע קולו של המורה. המורה (גואנקה), נשמע קצת כמו גרסא הודית של בארי וויט, עם אוצר מילים נרדפות בלתי סביר ("work diligently, ardently, presistently, patiently"), והנטייה ההודית לחזור על מילים בסוף משפט פעמיים, ולהשתמש ב-So (נגיד: "So naturally, so gracefully" וכו'). הוא מזמרר לו כל בוקר ארוכות בפאלי, שפתם של הלא-עצים, ובערבים מופיע בווידאו.
6. יש משהו מאוד מוזר כשמישהו ניבט אלייך מעבר למסך, ומספר לך משהו על מצבך. גאנקה מסתכל עליינו בעיניים, ומודיע: "The first day is over!". איך הוא יודע? אמאלה! לפני הכל, יש לזה אפקט הארי סלדון/משימה בלתי אפשרית לא נורמלי.
7. מלבד היותו גורו של זרם מדיטציה יוצא דופן, גונאקה נראה כמו הודי גנרי לחלוטין. אחרי שלוחצים על Control-N בתוכנה של ההודים, הוא ישר עולה למסך. הוא לא מרחף באוויר, הדבר שהוא לובש הוא לא בגדי גורו, הוא סתם נראה כמו כל הודי שתפגשו ברחוב. אין לו, למשל, את הלוק של אושו, שכשאני רואה אותו אני תמיד משום מה נזכר ב-Fantastic Mr. Fox של רואל דאל (אם כי קצת יותר בגרסה שלי יצא להתקל בה, כזו שאכלה ילדים קטנים). השילוב הזה של הנורמליות מצד אחד ואוצר המילים הבלתי אפשרי ודברי החוכמה האמיתיים שהאיש מוצא מפיו יוצר מעין דיסוננס שאי אפשר לראות אלא כמבדר, במיוחד אחרי ששותקים כל היום. זה קצת אותו אפקט ש-T-Bag מ-"Prison Break" יוצר, רק שהוא לא נראה נורמלי.
8. Heroes הולך ומשבח מפרק לפרק.
קורות ממלכת עילם 