1. בפארק הירקון, עדיין דרומית לנחל, באיזור בבלי רבתי, מתקיימת לה בנחת ובשלווה ממלכת "סין הקטנה". ללכת שם, בעיקר ביום שישי בבוקר, מזכיר לך את התמונות שאנשים מצלמים מערים בסין. רק בלי הסינים. המון המון אנשים עושים אומנויות לחימה, משלל סוגים שונים. בין השאר, מתאמנת שם גם הקבוצה שלי. חוויה אורבנית, בסגנון קצת אחר.

2. היום התקיים לו ביה"ס הלילי הרביעי. מדובר באירוע קהילתי שמתקיים בביה"ס הפתוח והדמוקרטי "קהילה" בתל אביב, וכולל ארוחת ערב, הופעה וסדנאות בנושאים שונים. כדאי ומומלץ להרשם לאירועים הבאים.

3.  מישהו צריך לדבר עם החנות הזאת. ייתכן והם מתמחים בשמלות מכוערות וגיליוטינות?

(למען האמת, השמלה די משתלבת עם האובססיית Life On Mars שפיתחתי בשבועות האחרונים).

4. הלילה הלבן, ובכן… הרגשתי פספוס. אולי הנעליים הלא נכונות, אולי החום הכבד, אולי בגלל שמישהו החליט שלשים כתוביות באנגלית או עברית בסרט האילם הגרמני יהיה משעמם.

בעלי דירות יקרים שלום,

מכתב זה נכתב לבעלי דירות אשר בוחרים להשכיר את דירותיהם, בתל אביב ובסביבתה. אני, למרבה האירוניה, לא גר בשכירות. בהחלטה נבונה שאני שמח עליה מאוד, נרכשה דירה לפני מספר שנים, אבל רבים מחברי מתמודדים היום עם הבעיה הבלתי אפשרית ששמה "שכירת דירה בתל אביב".

מצאי הדירות קטן ולכן, לפי החוקים הקלאסיים של כלכלת שוק, המחירים קופצים. קופצים ברמות מטורפות. דירות שלושה חדרים שלפני שנה או שנה וחצי היו מושכורת ב-700 או 800 דולר טיפסו היום לאיזור ה-1300-1400 דולר, במקרים רעים.

חברים וחברות, מדובר בגזל. בעושק. קפטיליזם חזירי זה לא רק sweatshops בסין, זה בדיוק זה – לקחת כמה שרק אפשר, תוך התעלמות כללית ממה שזה עושה לסביבה.

זה נובע, בין השאר, מאובדן הסולידריות, ההסתכלות מסביב. אני דואג קודם לעצמי, גם אם זה על חשבון האחר, וכן – לנפח ככה את המחירים, או להנות ממנו, זה אומר שמישהו אחר משלם. זה גם אומר שאתם משלמים, כי חלק ממשכירי הדירות גרים בעצמם בדירה שכורה, והעובדה ששכר דירה כה גבוהה מקובל, חוזרת גם אליכם.

זו בדיוק הנקודה שבה אנחנו יכולים לבדל את עצמינו – להיות אור לגויים.

אני לא אוהב להכנס לאנשים לכיס. אני יודע שעוד 500 דולר בחודש זה הרבה כסף. אבל אני גם יודע שעד לפני שנה רובנו הסתדרנו בלעדייהם. אפשר להשכיר דירה בתל אביב ולעשות את זה בתום לב. אפשר להרוויח, אבל השאלה היא מתי הרווח הזה הופך להיות חזירי. לא כל מה שאפשר לעשות, צריך לעשות. לא כל רווח שווה את זה.

הסתכלות של "רווחים זה הכי חשוב" היא האתוס שמביא חברות לנתק את החשמל בבית של מישהי שמחוברת למכונת חמצן. זה מה שמוליד סווטשופס. זה מוליד את הפל-קל. כל אותם דברים שאנחנו מסתכלים עליהם ומפלבלים עיניים, ואומרים "אני לא מאמין איך אנשים עושים דברים כאלה".

זה חלק המציאות הקטן שלנו. זו האפשרות שלנו לשנות, בקטן, ובתקווה לעודד אחרים לעשות כמונו. זה הזמן להסתכל על המרקם הזה שנקרא כלכלה, שוק, ולהבין שהוא מלא באנשים שמזיעים ועובדים קשה, ולאוו דווקא חייבים לתרום לשיעבוד שלהם עוד קצת.

לא הייתי רוצה לגור בתל אביב של עשירים בלבד.

למרות שיש תחושה מאוד עזה שכן.

1. מפגש הבלוגרים היה נפלא. הייתי בכמה כאלה, בעבר, והם היו דלוחים כמו תה… דלוח מאוד. זה היה שונה. יש לי נסיון לא קטן עם מפגשים עם אנשים מה"אינטרנטים", חלקו הגיע מכל מני מפגשי פורום, דוגמאת פורום אומנויות לחימה של תפוז. במקרה הזה, לכולם יש נושא משותף, ולפעמים אפילו תוכנית (במקרה של הפורום שלי – להרביץ אחד לשני). מאחר ולמפגש בלוגרים אין ממש נושא משותף, היכולת של כולם לתקשר להפליא, בחברה מעניינת, ואווירה נהדרת, היא לא משהו שצריך לקחת כמובן מאליו. אנשים טובים. נהדר. כיף לפגוש את טיף, כרמל, שרון, אח”י דקר, כוסית עם אובסיית שואה, מורין, אטאלנטה, טל, ואן דר גראף אחותך, יהונתן, שוקי, אפי פוקס, עירא, עומר, כמעט 30, לרמן, Islay, מרק, עידו קינן, עידן, יוסי, eln ליאור הנר, רוני יניב וכמובן, גם את יוחאי (שנשכח כי גנבתי את הרשימה ממנו) ותודה לצדיקים שהקלידו את כל השמות והלינקים, וללורנס ג' טסלר שהמציא את הקופי פייסט (מישהו היה צריך!).

The cat doll was just freaky.

2. מדרחוב נווה שאנן מזמן הפך להיות הדבר הכי קרוב שיש לתל אביב לצ'אינהטאון. יצא לי לבקר בו בעיקר בימי שישי, כשכל העובדים הזרים שותים בירה ו-"עדן" ו-"קשת", שתי המסעדות הפרסיות החביבות עלי, פתוחות ואפשר לאכול עש וסבזי. הטיול בלילה רק מקצין את המוזרות האורבנית הנפלאה של המקום. החללים הקטנים שבהם אנשים יושבים ושותים בירה וצופים במשחק, כשבחוץ מישהו שם שיפודים על המנגל, הזכירו לי את מנילה. החרדי שריקד לו לצלילי מחיאות הכפיים הקצובות של חבריו לשולחן, כאשר חנות לפני וחנות אחרי מפרסמות "סקס" ו"פיפ שואו", הזכיר לי יותר מכל את השיר הזה.