בעלי דירות יקרים שלום,

מכתב זה נכתב לבעלי דירות אשר בוחרים להשכיר את דירותיהם, בתל אביב ובסביבתה. אני, למרבה האירוניה, לא גר בשכירות. בהחלטה נבונה שאני שמח עליה מאוד, נרכשה דירה לפני מספר שנים, אבל רבים מחברי מתמודדים היום עם הבעיה הבלתי אפשרית ששמה "שכירת דירה בתל אביב".

מצאי הדירות קטן ולכן, לפי החוקים הקלאסיים של כלכלת שוק, המחירים קופצים. קופצים ברמות מטורפות. דירות שלושה חדרים שלפני שנה או שנה וחצי היו מושכורת ב-700 או 800 דולר טיפסו היום לאיזור ה-1300-1400 דולר, במקרים רעים.

חברים וחברות, מדובר בגזל. בעושק. קפטיליזם חזירי זה לא רק sweatshops בסין, זה בדיוק זה – לקחת כמה שרק אפשר, תוך התעלמות כללית ממה שזה עושה לסביבה.

זה נובע, בין השאר, מאובדן הסולידריות, ההסתכלות מסביב. אני דואג קודם לעצמי, גם אם זה על חשבון האחר, וכן – לנפח ככה את המחירים, או להנות ממנו, זה אומר שמישהו אחר משלם. זה גם אומר שאתם משלמים, כי חלק ממשכירי הדירות גרים בעצמם בדירה שכורה, והעובדה ששכר דירה כה גבוהה מקובל, חוזרת גם אליכם.

זו בדיוק הנקודה שבה אנחנו יכולים לבדל את עצמינו – להיות אור לגויים.

אני לא אוהב להכנס לאנשים לכיס. אני יודע שעוד 500 דולר בחודש זה הרבה כסף. אבל אני גם יודע שעד לפני שנה רובנו הסתדרנו בלעדייהם. אפשר להשכיר דירה בתל אביב ולעשות את זה בתום לב. אפשר להרוויח, אבל השאלה היא מתי הרווח הזה הופך להיות חזירי. לא כל מה שאפשר לעשות, צריך לעשות. לא כל רווח שווה את זה.

הסתכלות של "רווחים זה הכי חשוב" היא האתוס שמביא חברות לנתק את החשמל בבית של מישהי שמחוברת למכונת חמצן. זה מה שמוליד סווטשופס. זה מוליד את הפל-קל. כל אותם דברים שאנחנו מסתכלים עליהם ומפלבלים עיניים, ואומרים "אני לא מאמין איך אנשים עושים דברים כאלה".

זה חלק המציאות הקטן שלנו. זו האפשרות שלנו לשנות, בקטן, ובתקווה לעודד אחרים לעשות כמונו. זה הזמן להסתכל על המרקם הזה שנקרא כלכלה, שוק, ולהבין שהוא מלא באנשים שמזיעים ועובדים קשה, ולאוו דווקא חייבים לתרום לשיעבוד שלהם עוד קצת.

לא הייתי רוצה לגור בתל אביב של עשירים בלבד.

תמיד היה לי יחס אמביוולנטי לרחוב בן יהודה.

מצד אחד, זה איזור בתל אביב שמשום מה אני לא מרגיש בו נוח. קשה לי לשים על זה את האצבע, אבל הכל… גדול מדי. חסרה בו אינטימיות מסויימת, שממנה מתפתח אופי של איזור.

מצד שני, יש לו אופי. בן יהודה, למרבה האירוניה, הוא אחד הרחובות הבין-לאומיים ביותר בתל אביב. בקצה הדרומי, יש את השרידים של האכסניות שפעם, בשנות התשעים, איכלסו את כל ה-Travelers שהגיעו לישראל, ניקו פה בתים ומילאו את הפאבים, וכיום מאכלסות ילדי תגלית וקצת עובדים זרים.

בואכה צפון, יש את האיזור של השגרירויות.

ובאמצע, התפתחה לה "איטליה הקטנה", עם ארנסטו, דולצ'י מלודי, פיציולו, וכמובן, פיורלה, כולם די קרובים אחד לשני. (כן, יש המון נציגים איטלקיים בסביבה, כמו אייסברג, או מל ומישל הנפלאה, אבל ארבעת המוסדות הללו נוסדו על ידי איטלקים אסליים…)

הערב, טיול לאייסברג הפך לצעדה בעקבות הקיבה, לפיורלה. לא הייתי שם קרוב ל-4 שנים, בלי קשר למסעדה עצמה. המסעדה עמדה די ריקה, כאשר רק אנשי המשפחה ישבו וסעדו את ליבם. זה היה פשוט נפלא. משפחה איטלקית כמו בסרטים, פיורלה יפהיפיה מתמיד, מעט פיטפוטים באיטלקית ותלונות על ישראלים שמזמינים פסטה ברוטב שמנת ופטריות. נפלא. אוכל משגע, ואותי, אחרי חצי שנה בפירנצה, קשה מאוד מאוד לקנות באוכל איטלקי. כשחזרתי מאיטליה חשבתי לעבוד קצת במטבח שלהם. יכול להיות שזה עוד יקרה.

למרות שיש תחושה מאוד עזה שכן.

1. מפגש הבלוגרים היה נפלא. הייתי בכמה כאלה, בעבר, והם היו דלוחים כמו תה… דלוח מאוד. זה היה שונה. יש לי נסיון לא קטן עם מפגשים עם אנשים מה"אינטרנטים", חלקו הגיע מכל מני מפגשי פורום, דוגמאת פורום אומנויות לחימה של תפוז. במקרה הזה, לכולם יש נושא משותף, ולפעמים אפילו תוכנית (במקרה של הפורום שלי – להרביץ אחד לשני). מאחר ולמפגש בלוגרים אין ממש נושא משותף, היכולת של כולם לתקשר להפליא, בחברה מעניינת, ואווירה נהדרת, היא לא משהו שצריך לקחת כמובן מאליו. אנשים טובים. נהדר. כיף לפגוש את טיף, כרמל, שרון, אח”י דקר, כוסית עם אובסיית שואה, מורין, אטאלנטה, טל, ואן דר גראף אחותך, יהונתן, שוקי, אפי פוקס, עירא, עומר, כמעט 30, לרמן, Islay, מרק, עידו קינן, עידן, יוסי, eln ליאור הנר, רוני יניב וכמובן, גם את יוחאי (שנשכח כי גנבתי את הרשימה ממנו) ותודה לצדיקים שהקלידו את כל השמות והלינקים, וללורנס ג' טסלר שהמציא את הקופי פייסט (מישהו היה צריך!).

The cat doll was just freaky.

2. מדרחוב נווה שאנן מזמן הפך להיות הדבר הכי קרוב שיש לתל אביב לצ'אינהטאון. יצא לי לבקר בו בעיקר בימי שישי, כשכל העובדים הזרים שותים בירה ו-"עדן" ו-"קשת", שתי המסעדות הפרסיות החביבות עלי, פתוחות ואפשר לאכול עש וסבזי. הטיול בלילה רק מקצין את המוזרות האורבנית הנפלאה של המקום. החללים הקטנים שבהם אנשים יושבים ושותים בירה וצופים במשחק, כשבחוץ מישהו שם שיפודים על המנגל, הזכירו לי את מנילה. החרדי שריקד לו לצלילי מחיאות הכפיים הקצובות של חבריו לשולחן, כאשר חנות לפני וחנות אחרי מפרסמות "סקס" ו"פיפ שואו", הזכיר לי יותר מכל את השיר הזה.

ערב חג, שעות אחר הצהריים – עוד יש שמש, אבל החנויות סגורות כבר. איכשהו הצלחתי לפספס את העובדה שהכל סגור עד שהגעתי למחוז חפצי. על אופניים הכל קרוב, אך מורגש יותר. רוב האנשים מסביבי הם עובדים זרים, אשר מסתובבים על האופניים שלהם, בהעדר תחבורה אחרת, בין ערים וגבעות. חצי מההרוגים בתאונות אופניים בין עירוניות הם לא רוכבים עטויי לייקרה, אלא עובדים זרים שלא שמים נצנץ ומחליטים לנסוע מגבעתיים לכפר סבא על כביש 4.

החלטתי, לפני כשבועיים, לחזור לנסוע באופניים. לפני כארבע שנים, מכרתי את מכוניתי דאז, והסתובבתי חצי שנה רק על אופניים, כולל נסיעות בין עירוניות. אין ספק שיש שם קסם אדיר. אתה מבין עד כמה אנו מוקפים בדברים שאנחנו הופכים לבלתי נראים. השדות האדירים שמצפון לשוסטר, לדוגמא,  שנראים הייטב בסיבוב איילון של גלילות ומכילים, מלבד מערות קבורה עתיקות, גם פריחה מרהיבה וסוסים שמתהלכים חופשי. רוב האנשים שסיפרתי להם על המקום הזה לא ידעו על מה אני מדבר, למרות העובדה שהם עוברים שם מדי יום.

יש מנהרה תת קרקעית שעוברת מתחת לאיילון, באיזור הזה, למשל.

להסתכל על השלטים הגדולים שנוטעים בשדות בשולי הדרך מקרוב, לראות איך הם בנויים.

אבל אחד הדברים הכי מדהימים באופניים בעיר, זה שוב החיבור הזה לטופוגרפיה. במוזיאון לונדון, אחד החביבים עלי (והפחות מוכרים) היתה פעם תערוכה בשם "London before Londinium", שבה בין השאר דיברו על הטופוגרפיה של עמק התמזה, לפני בני האדם. אנחנו כתושבי עיר מישור-חופית נוטים לשכוח את הגבעות והעמקים, הקטנים אומנם ולכן לא מורגשים כל כך, שמרכיבים את סביבתינו. כשאתה על אופניים, פתאום מובן לך הייטב למה קוראים לגבעתיים גבעתיים, ומאיפה מגיעה הרמה של רמת אביב. אבל גם פתאום מתחבר לך ששדרות רוטשילד נמצאות על גבעה, וקינג ג'ורג' הוא בעצם וואדי.