כמעט כל לילה, לפני תחילתה של שנת הלימודים במערכת החינוך, הייתי מתעצב עצב נוראי, לעיתים עד דמעות. לא רציתי לחזור לשגרת הלימודים, לא משנה כמה שוונג סיפק סבב השופינג הקדם-אקדמי. אני זוכר איך תמיד עלתה במוחי אותה מחשבה – כמה זה לא בסדר, המעבר החד הזה, בין חופש ועבדות, ואיך אולי צריך לעשות משהו מדורג, כדי שלא יהיה כזה הלם.

בדרכי חזרה הביתה מקניות המכולת של הבוקר, פגשתי חבר, שחזר מהפקדת בנו, נור, ביום הראשון בלימודים. הבן לא יכל לחכות כבר, ועמד בדלת רבע שעה לפני שהיו אמורים לצאת, ודחק ב"נו כבר, נו כבר". נור לומד בביה"ס הדמוקרטי והפתוח "קהילה", ברחוב ברנר בתל אביב. כשביקרתי שם לפני כשנתיים, נתקלתי במקום שכומתו כמעט לא ראיתי. בית  ספר לא מדכא (מלשון דיכוי) – לא מדכא במבנה שלו, לא מדכא באווירה שלו. הילדים שם היו ילדים (כתות א-ג) שמחים ומאושרים, שרצו ללכת לשם. שארגנו לעצמם שיעורים על ההיסטוריה שעיניינה אותם (של מלחמת העולם הראשונה, ניל"י), בנגינה בדרבוקה, ושהסתובבו והיו מבסוטים מאוד.

נזכרתי בכמה מדכאת היתה חווית ביה"ס שלי. כמה מתסכלת. ונפעמתי.

תמיד יש את התחושה ההיא, מצקצקים המצקצקים, שילדים של חינוך דמוקרטי לא לומדים שום דבר באמת, ורק עושים שיגועים וברדקים. התחושה הזאת היא, כמובן, שגויה – כמה מהאנשים המשכילים ובעלי ההשגים ביותר שאני מכיר יצאו ממסגרות חינוך דמוקרטיות. אבל היא גם שגויה בגלל שהיא מניחה שילדים בחינוך לא דמוקרטי (דיקטטורי?) לומדים משהו. 12 שנה ביליתי במערכת החינוך, ואני מוכן להשבע שאין לי מושג מה קרה שם. מלבד קרוא וכתוב, אריתמטיקה וטיפה אלגברה, אני לא זוכר שום דבר ממה שלמדתי. כשאני נוסע לכינרת אני נזכר שמרמלדוב, משפחה רחומה מ"החטא ועונשו" זה כפר נחום ברוסית. יכול להיות ש"למדתי" מבחינת "הייתי נוכח בתהליך שבה הדבר לומד". אבל אם הידע לא חדר, אז לא למדתי.

אם לא היה לי את מקרה המבחן של האוניברסיטה, יכול להיות שאפשר היה להאשים את טפשותי הטבעית. אבל יצאתי מהאוניברסיטה עם כל כך הרבה ידע, עם כל כך הרבה כלים שמשמשים אותי בכל מקום בחיי, שכנראה שטפשותי הטבעית מתבטאת במקומות אחרים.

זה שבית הספר של היום הוא מיותר, לדעתי זו עובדה ידועה, על גבול הקלישאה. אני לא בטוח שאני מספיק חכם כדי להגיד איך הוא צריך להיות, אבל אני כן מספיק חכם כדי לדעת מתי אני רואה דברים שעובדים, כמו חינוך דמוקרטי בבי"ס קהילה, או קורס שמחולל למידה עצמית, כמו מיכא"ל.

חמש וקצת בבוקר. תל אביב עוד לא מתעוררת. יוצא מהמונית, זורק את המזוודות בבית, וממשיך עם הרבה טקס בישבן לאיציק ורותי, הקדושים הרשמיים של בלייני הבוקר, נודדי השינה, והנוחתים מטיסות-הזוועה-חזרה-מאירופה. אוכלים שוקרוט, אוכל שקרוב יותר במוצאו למוצאי באותו ערב, מאשר ללחות מישור-החופית שמתכוננת להסתער על העיר בעוד מספר שעות. בדרך חזרה, ברחוב רש"י, צועד לו חרדי, עטוי טלית ותפילין, באמצע הרחוב. ידיים מונפות אל-על – לא בטוח למה בדיוק, אבל הוא צועד בצעדים מדודים ואיטיים, אדיש לעולם. מאחוריו עומדת/גולשת מונית, שמתנהגת בנימוס מופלג. בוקר טוב, תל אביב.

לילה. עלמה קלמה מנגנים סמבה שמחה להפליא בלבונטין שבע. המקצבים מריו, המילים בעברית. דיקציה מעט יהודית רביץ-ית, אפילו – נסו להזכר ב"מי לאהבה" מ"באופן קבוע וחד פעמי". בשירותים של מועדון בו מתנגנת מוזיקה ברזילאית, באיזור בניית באוהוס, בארץ הקודש, במקום שקוראים לו לבונטין, בשירותים גם של הגברים וגם של הנשים, נביא אלמוני טרח לשרבט, יחד עם כל שירובטי הקיר הרגילים, מילים מהחלל.

לילה טוב, תל אביב.

"אל תבהל אם תראה גברת עם ציצים וזקן על הארלי דיווידסון", זו הייתה האזהרה שקיבלתי מנטע אביב לגבי סיאטל. "הם כולם יצורים שם", היא טענה בתוקף. וייתכן והיא צודקת. למען האמת, סביר מאוד להניח שהיא צודקת. בסיאטל יש יותר מכוני קעקועים ו-Body-Mod מאשר מקומות שמוכרים פיסטוק חלבי בתל אביב. פשוט כדי להבהיר את הנושא: למקבילה הסיאטלית ל"העיר" קוראים "The Stranger". בעוד ש"העיר" מארגן פסטיבלי אוכל, "הזר" מארגן תחרויות פורנו.

אז סיאטל עיר משונה. הבה נעשה לנו רגע של עברית, בהנחיית הבאבא-באפי. משונה, מלשון – שינוי (כן, אני יודע שמלשון שונה, אבל זה לא מתאים לסיפור). שינוי, כידוע באנגלית זה Transform, או, בגירסה המקובלת יותר – Transformer. הטראנספורמרים, הם הרובוטריקים, הם זן מאוד מיוחד של רובוטים שגרים באינטרטרון, וייחודם הוא שבדומה לגיבור כל סרט אנימה שראיתי אי פעם, הם מסוגלים לשנות את צורתם. בניגוד לגיבור האנימה, שנוטה להיות גם נער, גם דרקון, גם דולפין וגם מעדן חלב, הרובוטריקים נוהגים להיות גם רובוטים, וגם כלי רכב, כאלה או אחרים. סוגייה מעניינת, שמן הסתם עמדה אל מול עיניו של המתרגם בטלוויזיה החינוכית, היא ש"טריק", זה שבא אחרי ה"רובו", משמעותו בסלנג אנגלי אינטראקציה בין זונה ללקוח – To turn a trick. מהתלה אינטר-טקסטואלית זו אינה מקרית, מן הסתם, מאחר וגם אלבומו הגדול של לו ריד, המזכיר גם הוא אינטראקציות דומות, נקרא Transformer.

אם כך, סיאטל היא עירם של הרובוטריקים. במה הדבר מתבטא? ובכן, קודם כל, כפי שציינתי, ברצון האנושי להפוך מדבר אחד לדבר אחר. נגיד, מדבר שאין לו נזם בגודל של הארלם באף, לדבר שיש לו. מדבר שאין לו נקודת-חן-שעשויה-מיהלום-מזוייף-באמצע-החזה, לאדם שיש. הם מאוד חזקים פה, ברובוטריקיה.

מלבד זה, הנטייה לשלוט גם במרחב מעדן החלב וגם במרחב הדולפינים מוצאת לה ביטוי, כאן בסיאטל, גם בתחום הקמעונאי. זה נכון שהשילוב, למשל, של חנות ספרים שהיא גם בית קפה הוא לא חדש, אבל בסיאטל החליטו לקחת את זה צעד אחד קדימה. לדוגמא, גלרייה שבה מוכרים גם מכוניות על שלט רחוק. או גלרייה שבה מוכרים גם נעליים. או גלריה שבה מוכרים גם ספרוני הדרכה קטנים על איך לתקן את האוטו על שלט רחוק. כדי להיות גלריה בסיאטל, מסתבר, רצוי שיהיו באמתכתכם כמה עצמות או דברים מפחידים. ברוב הגלריות שנכנסתי אליהם כאן, יש אוסף לא ברור של פוחלצים ועצמות לבנות, או כל מני עורבים מפוסלים מגומי-מרעה-טבעי-אורגני. זה עובד. זה באמת עובד, זה פשוט לאו דווקא מלבה את הייצר לרכוש מכונית על שלט רחוק.

עוד סימפטום של השינוי הנ"ל, הוא הרצון לשנות את הגובה. בבאזל ייסד הרצל את מדינת היהודים, בסיאטל קיבלתי את חיידק הטיפוסים. לא, הטיפוס הוא לא מהסוג שצריך לייבש ביצות כנגדו, אלא מהסוג שעושים על הקירות. כמו איתמר. תבינו – החצי השני של סיאטל, זה שלא עסוק בלדחוף לעצמו נזם מטורף לעין, עסוק עד אימה בכל סוג של ספורט אתגרי שרק אפשר לחשוב עליו. סיאטל היא עיר נהדרת לזה – שבילי אופניים והמון ירוק והרים וים ומה שלא תרצו. גם אין פה יותר מדי שרב, אבל יש גשם. כשרק נחתתי בסיאטל, המארחים שלי, ששניהם מטפסים, הפגישו אותי עם כמה חברים שלהם, שגם הם כולם מטפסים. בערך ארבע פעמים בשבוע. הקשבתי להם, ופסקתי חד משמעית שמדובר בקבוצה של אנשים חולי נפש.

עכשיו, דמיינו שהפריים מתהפך, ואני, עם ריתמה ונעלי טיפוס, עולה במעלה הקיר, בטיפוס הרביעי שלי באותו שבוע (ולא האחרון!). אומרים שכל הדברים הטובים בחיים הם או משמינים, או יקרים, או לא מוסריים. אני שמח לבשר שגיליתי משהו שהוא מרזה, זול, ומוסרי (עד כמה שידוע לי. ייתכן והקירות שטיפסתי עליהם אינם קירות סחר הוגן). זה מדהים. זה רוב מה שעשיתי כאן, למען האמת, זה ולשתות בירה מדהימה. יש כאן כמות בלתי נתספת של מיקרו-מבשלות, שעושות בירה טעימה מאוד. הסוג השולטטטט כאן הוא אייל, בירה אדמדמה, בדיוק כמו שאני אוהב.

היום אני עוזב, וממשיך לעיר בעלת השם הבלתי סביר "וואלה וואלה". למרות שזה נשמע כאילו אני נוסע להשתתף בסרט מצוייר, אני בעצם הולך לפגוש את אחד האנשים המסוכנים ביותר בעולם. מזל שהוא לצידי.

אם הייתי משרטט גרף של רמת האינטנסיביות של המסע שלי באמריקה, הוא היה נראה כמו פרבולה. משהו דומה לזה:

וייתכן והמדקדקים שבכם יטענו שהגרף לא מכויל באופן מדויק, אבל נתעלם מהם באופן אלגנטי. הגרף די מסביר את עצמו, אבל לאלה ממכם בעלי דיסקלקוליה או שסתם לא זוכרים מה זה פרבולה או חושבים שזה קינוח שאוכלים בסטקיות, אסביר. ציר ה "Y " הוא ציר האינטנסיביות. הכי אינטנסיבי שהגעתי אליו בטיול הזה זה ניו יורק. אני מניח שטוקיו יותר, ומעל זה, בחלקים שלא רואים בגרף, יש בעיקר מקומות שאליהם נוסעים כתבים של CNN ורופאים למען זכויות אדם. מתחת לאפס, האינטנסיבי הופך למוזר. זה לא משהו ש**חייב** לקרות – זה פשוט משהו שקורה.

אחרי ניו יורק, ובוסטון, התחנה הבאה שלי היתה טורונטו. במקור, כשתכננתי את הטיול הזה, נזכרתי שהיתה לי איזה מחשבה לחצות את אמריקה, מחוף לחוף, באוטו. אני מודה ומתוודה שהדבר הזה היה בהשפעה ניכרת של ג'ק קרואק וביטניקים אחרים. הביטניקים היו כמו ההיפים, רק שהיתה להם חיבה לג'אז, לזרידה, וככל הנראה יכולת ריכוז משמעותית גדולה משלי, ולא היה להם שום משבר אנרגיה עולמי. את עומק הטעות הפוטנציאלית הבנתי כשהחלטתי לנסוע מבוסטון לטורונטו. על המפה זה נראה… די קרוב. תבינו – הגעתי לאמריקה בתקופה מדהימה. האביב מלבלב והשקדייה פורחת וכל מני דברים כאלה. מאוד מאוד יפה כאן מבחינת מזג אוויר ופלאי הטבע. זה החזיק מעמד, מבחינת עניין, בערך שעה אחת מה-11 שבהן נהגתי. כל השאר היה ניסיון משעמם להפליא למצוא את התדר המקומי של NPR, והתוודעות למגוון הרחב אך החוזר על עצמו של מסעדות אוכל מהיר.

טורונטו, כפי שחברי טרחו לחזור, היא פשוט עיר מוצלחת. קנדה בכלל היא קצת כמו אמריקה, רק שהצליח להם. במקום כור היתוך, למשל, המטאפורה השולטת בקנדה היא "סלט מוקפץ". בקיצור, אם ניו יורק מנוהלת על ידי אייל שני, כנראה שקנדה מנוהלת על ידי אפרופו משנות השמונים. לא ביררתי, אבל ייתכן שמנת הדגל הקנדית היא טוסט מוקרם עם פטריות. מצד שני, מקום שבו מוכרים גלידה בטעם מרשמלו קלוי (כן! עם טעם של מרשמלו קלוי!), אני חושד שיש בו מגוון מספיק רחב של אוכלים, שגם אם נפשך לא חפצה במטעמים משנות השמונים, תסתדר.

אז אם ניו יורק היתה טירוף, וטורונטו היתה נעימה, ובוסטון היתה… אינטנסיבית בהארוורדיותה, אז החיים בצד השני של היבשת הם אופרה אחרת לחלוטין.

לפני כשבע שנים, החלטתי שהדרך הכי יעילה להגיע לאיטליה היא דרך המסלול תל אביב-מילנו מילנו-ניו-יורק ניו-יורק-סיאטל ולבסוף להגיע לעיירה הקסומה Port Townsend, במדינת וושינגטון, ומשם לחזור לניו יורק, ומשם לרומא. השנים עברו, החכמתי בגיאוגרפיה, והבנתי שייתכן והיו בנמצא מסלולים חכמים יותר. ולכן החלטתי לוותר על איטליה בסיבוב הנוכחי, אבל לא פסחתי על Port Townsend (להלן – PT, בלי A).

אודי רז הסביר לי פעם שחלק מהחזון של מארש דונדורמה הוא קונספט שנקרא "תהלוכות כלבים". הכלבים כאן הם חלק חשוב, אך לא משמעותי. זה יכול להיות תהלוכה של פחיות קולה, או כל דבר קהילתי ומעט הזוי, שמתרחש תוך צעידה בסך.חשבתי על אודי לא מעט בימים האחרונים, כאן ב-PT.

PT היא עיירה קטנה ומקסימה על חופי האוקיינוס השקט. הסיבה העיקרית להגיע לכאן היא משפחת ביכל-שונרא, חברים וותיקים מאוד, שבחרו בעיירה מוצלחת להפליא לגור בה. התחושה היא קצת כמו פרק של תיקים באפלה, או ספר של סטיבן קינג. כולם כאן נחמדים. מאוד. אומרים שלום ברחוב, זרים כמכרים. הנוף מרהיב, האוכל טעים, האנשים מקסימים. ברור כשמש שהעיר מקיימת פולחן סודי לאל התירס האצטקי כשהאורחים הולכים הביתה. אם הם הולכים הביתה. כשאומרים small town America, במובן הטוב של המילה, זה כאן. רק שתקבלו פרספקטיבה – שלושת המקרים של שוד בנק שהתרחשו כאן בשנים האחרונות נפתרו תוך יממה בממוצע. המקרה המסובך ביותר שבהם נפתר לאחר שהשודד הזמין את כל הבאר לסיבוב משקאות, וכשנשאל לכבוד מה, הוא הסביר ששדד בנק.

אז רגוע פה, אבל… מוזר. בימים האחרונים אני פשוט חי את סמול טאון אמריקה. אומר שלום לשכנים, מקשקש על מזג האוויר והפריחות השונות, הולך להפקה של התיכון המקומי של "ג'יפסי" (ג'עיפסי, בגרסת התיאטרון היידי?). סמול טאון אמריקה אומר שהולכים לקרניבל המקומי, ומגלים ש:

1. מתקנים שמסתובבים עדיין עושים לך בחילה

2. מלאכיות בלונדיניות ופטפטניות כמו רוז ביכל-שונרא אוהבות מאוד מתקנים מסתובבים שעושים לך בחילה.

אבל דיברנו על תהלוכות כלבים. ובכן, פעם בשנה, יש כאן את חגיגות פריחת הרוהדי. הרהודי, הוא הרהודידנדרון, הפרח הרשמי של מדינת וושינגטון, ופה ב-PT עושים בשבילו חגיגות. זה אולי נשמע מוזר, אבל לנו, מצד שני, יש פסטיבל מספרי סיפורים בחולון. במסגרת החגיגות הללו, מתחרשים בעיר כל מני אירועים, כגון מרוץ מיטות, אולם גולת הכותרת שלהם היא ללא ספק המצעד.

דמיינו לכם שילוב של הקרנבל בברזיל, מצעד הגאווה, טווין פיקס, הופעה של תזמורת בית הספר, וצ'יטי צ'יטי בנג בנג. תחשבו על Floats המתניידים להם לאורך הרחוב הראשי, ועליהן מלכות היופי המקומיות, לבנבנות ומדושנות. יש? נהדר. עכשיו, אחריהם תוסיפו אוסף של ספרניות לבושות כמו פיראטים. יש? מעולה. עכשיו, אחרי זה תוסיפו את תזמורת חמת החלילים של האזור, אחריה כמה כלבים לבושים מוזר, אחרי זה עוד תזמורת בית ספר, ואחרי זה להקת רוק כבד, עם הומור עצמי (משהו כה פרדוכסלי, לטעמי, שהוא דורש חקירה מדעית). אודי, היית מתמוגג, ולו בגלל כמות הסוזהפונים האדירה שנראתה באותו יום.

מחר, ממשיכים את המסע. ייתכן והפרבולה תהפוך למשהו משוגע יותר. אני לא מתחייב על כלום.

מתגעגע,

טל

את שאר התמונות אפשר לראות בפליקר שלי…

http://www.flickr.com/photos/7531653@N05/sets/72157605117002789/

אני לא יודע כמה זמן הפאה החמישית עוד תשרוד ברשת, אז אני מעתיק כתבה ישנה שלי משם, שיהיה גם באינטרנט שלי. תהנו.

"אז תסביר לי שוב – מה בדיוק אתם עושים שם?"
"לא הבנתי –זה משחק מחשב?"
"אתם אשכרה מתחפשים ויוצאים ליערות? מה אתם פסיכים? "

חנונים, מה לעשות, הם עם בלתי מובן על ידי השאר. במידה מסוימת, זה מה שמגדיר את חנוניותם – היכולת שלהם להתעמק בצורה כמעט אובססיבית במגוון של נושאים אזוטריים לשאר החברה. לפני מספר ימים זכיתי לקרוא הודעה נושנה, אשר צצה לה בבועת זמן לראש הפורום, ובה תוהה כותב אקראי האם אי פעם יהיו לנו חיים, האם נוכל לאהוב ולהאהב, לעבוד ולהתקיים. אם דוקרים אותנו, האם נדמם כשאר היהודים?
אולם, מכל עיסוקיהם השונים של החנונים, נראה שמשחקי התפקידים הם בסופו של דבר התחביב הקשה ביותר להסבר והקשה ביותר לקבלה. הצצה קטנה לעולם הבידור מראה שבסופו של דבר, כנראה שיש יותר מחנון אחד או שנים שם בחוץ (או שמא קומץ חנונים איכותי, החמוש במשאבי זמן וכסף העולים על כל דמיון): מתוך עשרת הסרטים המרוויחים בכל הזמנים, רק שלושה אינם קשורים למדע-בדיוני או פנטזיה.

רשימת הסרטים המדוברת משקפת תרבות פופולארית, אשר כשמה כן היא – פופולארית. ההפך מ"נידחת" או "אזוטרית". מיליארדי הדולרים אשר נתרמו לקופות הקולנוע על ידי אזרחי העולם, נתרמו על ידי אנשים שכנראה ששדות החנונים אינם זרים להם כל כך – אנשים שמבחינתם פרודו באגינס שווה את ה-13 דולר של כרטיס הקולנוע. הסרטון של טריומף, בובת הכלב מתוכניתו של קונן אובראיין אשר יורד על העומדים בתור לבכורה של אחד מסרטי מלחמת הכוכבים, משעשע ככל שיהיה, לועג לאחוז קטן מאוד ממכניסי הרווחים לקופתו של לוקאס. הרוב מגיע מסתם אנשים, אותם סתם אנשים שכאשר תנסה להסביר להם מה זה משחקי תפקידים, על אחת כמה וכמה משחקי תפקידים חיים, יביטו בך במבט מזוגג ויחפשו את היציאה הקרובה. מעניין, לא? מה בעצם מבדיל בין עיסוק חנוני אחד למשנהו?

הולדת הקול

מגרש כדורסל בברונקס. גברים גבוהים ומזיעים, במגוון גווני עור; סלים עם שרשראות מתחת לחישוק. הסצנה היא בדיוק כמו שראיתם בכל הסרטים, כולל המסרים הפרסומיים הסמויים. על הרצפה ניתן לראות בוודאות את סמלה של אלת הניצחון המודרנית, נייקי. מה שבתחילת השוט נראה כמו סצנה כמעט מחתרתית, מסתיים, כמו רוב התוכן היום, כמקושר לתאגיד כלכלי זה או אחר. עולם התוכן הגלובאלי – הסרטים, המוזיקה המגזינים, העיתונות, תוכניות הטלוויזיה וכו' – נשען בסופו של דבר על מספר שחקנים מצומצם למדי. כמו שבארץ, אם תנסו להתחקות אחרי המממנים והאחראים על רוב מה שתראו או תשמעו על המסך הקטן או מעל גלי האתר תגיעו ללא יותר מחמש משפחות, כך גם בעולם. מאחורי שלל שמות מותג עומדים כמה עשרות תאגידים, אשר נמצאים במערכת יחסים סבוכה מאוד איתנו, הצרכנים. כיום, אנו קונים יותר ויותר מותגים, ופחות ופחות מוצרים. מדובר בתהליך המשתרש בכל סביבת החיים שלנו, החל ממזון וכלה במוזיקה. אם תביטו מסביבכם, תגלו שרוב שוברי הקופות שנעשו בקיצים האחרון בוססו על מותג קיים (סרטי הקומיקס למיניהם, מלחמת העולמות), או ניסו להמציא אחד.
תוכן בידורי, (Entertainment) אשר כולל לצורך העניין גם את עולם הספרות, עובר בשנים האחרונות תהליך המשלים את הפיכתו לעוד "תעשייה". אם היסטורית, תהליך העברת התוכן התחיל אי שם מסביב למדורה, או בפונדק, כאשר לכל אחד מהסובבים יש סיפור לספר (סיפור אשר ייתכן והגיע ממאגר פולקלור משותף), אנו עדים היום לתהליך אשר בו התוכן, מגיע ממספר גורמים מצומצם יותר, אשר מצטמצם והולך. אנשים הולכים ומתרגלים שעבור תוכן חייבים לשלם, כי תוכן הוא עוד מוצר, בדיוק כמו לחם או חלב.

רבים מנסים לברוח מהמשוואה הזאת. אחת מהדרכים לעשות זאת היא להתיק את עצמך לשוליים, ולנסות "לא לשחק את המשחק". רצון זה הוא זה שגורם לכל גותית מתחילה לדעת שהדבר הראשון שהיא צריכה לעשות זה לשנוא את בריטני, כי היא לא מגניבה ויותר מדי מיינסטרימית. אולם חברות תוכן לא קופאות על שמריהן: ישנו תהליך דיאלקטי מרתק בין המרכז ובין השוליים, אשר עיקרו החיזור התמידי של המרכז אחרי השוליים, הכנסת השוליים פנימה, והפיכתם למרכז החדש.

אם נזכר בסדרה "היו ימים" (Happy Days) פונז היה "קול", בעיקר עקב נטייתו לא להיות חלק מהמערך המשפחתי הרגיל אשר הוצג בתוכניות. הוא התלבש אחרת, התנהג אחרת, בקיצור – הוא היה "אאוטסיידר". גם היום, כשאנחנו קצת רחוקים משנות החמישים המאושרות של "היו ימים", ניתן לראות את הקול בשוליים. בניו יורק, לדוגמא, סוהו בשנות התשעים ו-ווליאמסבורג בתחילת שנות האלפיים נחשבו לשכונות המגניבות ביותר בעולם. נקודה. את התואר הן קיבלו בעיקר בגלל שהתגוררו בהן אמנים רעבים שנטשו את האזורים היקרים של ניו-יורק כדי לגור בלופטים מחורבנים בלי חימום או חשמל. ברגע שהראשון בהם נחשף, כל יאפי דרג ג' ומעלה רצה לגור בדיוק כמו הקולים וכיום לופט בסוהו או בטרייבקה עולה יותר מאשר האמן הראשון שגר בו יעשה כל ימי חייו. חברות תוכן, כאמור, לא קופאות על שמריהן. הן מחטטות בשוליים, נוברות בהם ולפעמים אפילו ממציאות את הקול האנטי-מיינסטרימי בעצמן. די לראות את סדרת המרצ'נדייזינג של "סיוט לפני חג המולד", עם ג'ק ראש-דלעת המככב מעל תיקים, מחברות ותחתונים כאילו היה "הלו קיטי", או אמנים כמו "אמינם", תוצר מהונדס למשעי של תרבות ה"קול", כדי להבין שגם החתרניים ביותר הופכים אט אט לעוד קהל יעד עם מאפיינים ברורים, הנלמד בקורסי שיווק שונים.

תוכנית הפירמידה וספקים מורשים

"אבל מה לכל זה ולמשחקי תפקידים וחנונים?", אני שומע מלמולים מקצווי הקהל. ובכן, תהליך הפיכתו של תוכן (ספרים, הצגות, סרטים, או כל תוכן אחר), למוצר צריכה אשר נקנה מיצרן-תוכן (אולפן הוליוודי, הוצאת ספרים, או תיאטרון), הוא הבסיס לכך שאנשים מתקשים כל כך לעכל את רעיון משחקי התפקידים. משחקי תפקידים, הם אחד מהמעוזים האחרונים של תוכן בידורי אשר לא מגיע מאף רשות מוסמכת, מגבוה. נכון, לעתים נעשה שימוש בחוקי מסגרת ורעיונות המסופקים על ידי חברות מסחריות, אך לרוב אין אצלנו שימוש מאסיבי במותג שלהם. הם לא מספקים לך את הסיפורים, לכל היותר רעיון לסיפור.

הרעיון הזה, של ייצור תוכן עצמאי, כל כך זר לתשעים ותשע אחוז מהאוכלוסייה, שהם פשוט לא מסוגלים לקבל אותו. בעולמנו, מקור הבידור שלנו צריך להיות חיצוני, ובעל תואר "ספק מורשה" – עקב היותו חלק מהשגרה הכלכלית המקובלת, או בעל אסמכתא כ"סמכות גבוהה יותר" מהחברה. ואם אתה לא "ספק מורשה", מה אז? לא התוכן שבו עוסקים משחקי התפקידים, אלא המסגרת היא זו שמשבשת כל כך את ההבנה של הז'אנר. ייתכן וחלק מהקוראים כבר חווה את מבט ההקלה על פניהם של בני שיחם כאשר הסבירו להם שמשחק תפקידים חי הוא בעצם סוג של "תיאטרון מאולתר" – תיאטרון זה משהו מובן. בתיאטרון יש גורם בעל הון, סימבולי או אחר, אשר מוריד עלינו תוכן מלמעלה. בתיאטרון יש טראנזקציה, לכן הוא מוכר. אנשים שמספרים זה לזה סיפורים זה מוזר. אנשים שיוצרים תוכן ביחד – תוכן שקשה לקשר למקור סמכות מוכר – זה מעורר חשד. זה לא מובן.

עקרון השכפול

משחקי תפקידים הם מפחידים ובלתי מובנים לא רק בגלל העובדה שהם מגיעים מספקי תוכן לא מורשים. כפי שהסברתי מעלה, מערכת השוק עובדת שעות נוספות על למצוא את אותם אנשים "לא מורשים" ולהכניס אותם מהשוליים למרכז, גם אם עדיין יש עליהם את תווית ה"מחתרתי". פעולה כזאת, מתבססת על היכולת לשכפל תוכן. אם מצאתי זמר ראפ מחתרתי, אקליט את שיריו ואשכפל אותם בייצור ההמוני, העומד בלב ליבו של המפעל הקפיטליסטי. משחקי תפקידים מעצם הוויתם הם מוצרים חד פעמיים, בלתי ניתנים לשכפול. לעולם לא תצליח לשכפל את צירוף המקרים הנדיר ההוא שגרם לדמות שלך לבעוט בעכוזו של מלך האלפים, כנגד כל ההיגיון, ובכך בסופו של דבר להשיג את חכת הקסמים של אגרבון. משחקי תפקידים הם מעין שריד מהתקופה של לפני המהפכה התעשייתית וייצור המוני ולכן מהווים בעצם קיומם סוג של אנכרוניזם אשר צורם לעין לאילו שלא רגילים לו.

חתרנים. כן, אתם.

משחקי תפקידים, אם כך, הם פעילות חתרנית, גם אם נדמה לכם שלא. בעולם שבו תוכן בידורי מגיע מלמעלה, כחלק ממערכת היררכית, המבוססת על תשלום, "הסמכה" וייצור המוני, ההתעקשות על לא לשחק במשחק הנ"ל היא חתרנית, ובצורה שקשה לשעבד. כל הרעיון העומד מאחורי משחקי תפקידים הוא היצירה של הסיפור שלי, של הגיבורים שלי – גיבורים אשר לא ידברו מספיק לשאר העולם כדי לייצר סדרה של תחתונים עם הדפס של הצללית שלהם. הקבלה של משהו כל כך חתרני כתחביב "לגיטימי" קשה מאוד לאנשים. ייתכן גם שרבים מהקוראים לא ירגישו שהם חתרנים באופן מיוחד, או ירצו בתואר הזה. אף על פי כן, שחקני משחקי תפקידים הם זן נדיר ביותר. המהפכה לא תשודר בטלוויזיה. היא מתחילה בסשן השבועי שלכם.

בעקבות הדיאלוג עם גברת גת, נאלצתי לנבור שוב בכל מה שנוגע ל"אמיתי".

גת אמרה שהשכונה בה היא גרה, יד אליהו, מרגישה לה "אמיתית" יותר, ואני הסברתי לה שאני מבין ומזדהה עם הרגש, אבל עדיין מרגיש לא נוח איתו.

למה, בעצם?

לפני כמה שנים חיפשנו, אני וחברתי דאז, צימר. זו היתה לה חווית הצימר הראשונה, ולכן היה לה נורא חשוב למצוא בדיוק את הצימר הנכון. זה גרר שעות על גבי שעות של נבירות באתרי צימרים שונים, שבסופו של דבר עשו לי רע. הם עשו לי רע, בגלל שכל אחד מהם ניסה למכור לנו איזושהי מציאות "אותנטית", של הבקתה בכפר/יער/בוסתן/מערה.

יותר מכל, זה הזכיר לי את הסצינה ב"מועדון קרב", כשאדוארד נורטון מספר על ההתמכרות שלו לאיקאה. השולחן בצורת יין ויאנג, ה-

"glass dishes with tiny bubbles and imperfections, proof they were crafted by the honest,simple, hard-working indigenous peoples of wherever."

זה כאילו המציאות הבורגנית שלנו לא מספיק אמיתית, לא מספיק חווייתית, ולכן אנחנו מנסים כל פעם לצרוך חוויות חדשות, מתוך שיעמום. החיפוש אחר ה"אותנטי" וה"אמיתי" שולל את העובדה שמה שחיים הוא מה שאמיתי. שאת החיים חיים, והם לא סט של חוויות שאפשר להזמין מקטלוגים, או סופי שבוע שמעבירים בבקתות עץ מוזמנות מדנמרק.

הקיטלוג של צורת חיים כלשהי כ"אמיתית יותר" פשוט מזינה את המיתוס הבורגני הזה, שהחיים שלנו אף פעם לא אמיתייים, ולכן צריך לחפש כל הזמן את ה"החיים", את החוויות האלה שהן האמיתיות, אשר ברובן עולות כסף. המצב הבסיסי של החיים שלי, הם שהם אמיתיים, לא משנה אם אני גר בחושה בסיני או ברחוב החשמונאים בתל אביב. בריחה לחוויות "אמיתיות" היא פשוט דרך הנפלאה ביותר לשמר את הסטטוס קוו אצל אנשים שמסרבים להכיר בכך שהחיים שלהם אמיתיים, וישארו ככה, לא משנה מה הם עושים איתם. עכשיו זה פשוט שאלה של איך אתה חי אותם.

וציטוט ממלכת עילם אחרת, קודמת:

במשך כמה שנים, מגיל 17 עד 22-23 ככה, הקדשתי כמות עצומה של מחשבה להומלסים ומגורים ברחוב. לא בתור משהו שהייתי רוצה לעשות, אבל כן הייתי מסתכל מסביבי ותוהה איך יכולתי לשפר את סיכויי השרידה שלי, היה והייתי צריך לעבור לגור ברחוב. תאים שבהם יש כספומטים ואפשר לישון בהם, או מתי מגיע החלב והלחמניות למכולת, לפני שהיא נפתחת, ואפשר לגנוב קצת, היו דברים ששמתי לב אליהם.
אני זוכר שבמדריד, יום אחד, הסתכלתי על הומלס עם חתול וכלב, ולבי נשבר בי, אבל תוך כדי גם הבנתי שמדובר בשיטת שיווק יוצאת מן הכלל ואם אי פעם אאלץ לקבץ נדבות, אני צריך להשיג לי גם כאלה. תהליך שבירת הלב שאנו עוברים כשאנחנו מתבוננים בהומלס עם חיות הוא מורכב. קודם כל נשבר הלב על החיות המסכנות. אחר כך אנחנו מרגישים אשמה על כך שאנו מרחמים על החיות ולא על האדם, ולבסוף אנחנו מבינים שמה ששבר את ליבינו הוא הקשר ביניהם, אשר מכריח אותנו, בעצם, להכיר באנושיות של האדם הבלתי נראה שמול עינינו.

רובינו, כאנשים, מעולם לא נחווה מצבים של אין ברירה קיצוניים. לא נחווה קור שאי אפשר לברוח ממנו, ולא נחווה רעב אמיתי, מהסוג שמקסימום יפוג עוד שעה כשנגיע למקרר. וטוב שכך. מעבר לכך שאיני טיינאייג'ר יותר, אני תוהה האם הכמיהה הזאת שיש לי, או העניין שאני מפתח בחוויות מסוג זה הוא לא פשוט פיתוח יאפי אולטימטיבי של תופעת "החיפוש אחר האותנטי" – אין אותנטי יותר מאשר להיות דפוק וזרוק, באמת, בלי חילוץ ובלי כבלי הצלה ולהרגיש את החים ה"אמיתיים"…